סנטה פרידה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> סנטה פרידה

 

21.5.71

סנטה פרידה

"חכה,-  קראה פרידה. - חכה שתי דקות ואני עולה איתך לערד. מוכרחה לעשות תסרוקת בשביל הטקס..." 

מפקד המשטרה שבא מן הצפון ושדרכו אצה לו להגיע לבאר שבע חייך בטוב לב. וכי איך ניתן לסרב לפרידה, האזרחית הוותיקה ביותר בכל חבל סדום...

פרידה עמדה בקיוסק שלה, שעל שפת ים המלח, שליד מרחצאות חמי זוהר, שהם המודרניים ביותר בריביירה הנמוכה ביותר בתבל... עמדה ומזגה בזריזות מסחררת קפה בחלב לאוטובוס שלם של תיירים. 'סנדביץ' עם גבינה, סנדביץ' עם ביצה, סנדביץ' עם חביתה... גלידה, טמפו, בירה... בבקשה'.

מתוך הבית פנימה מופיע אהרוני, שכריסו גבוהה, ראשו שיבה ועיניו פנסי כיס דולקים. "לכי כבר, מפקד המשטרה מחכה!..."

בדקה השנייה נעלם הסינר, נעלי האחות הלבנות נעלמו גם הן, ופרידה בתלבושת של כל גברת, ישובה כבר בתוך המכונית, מניחה את הנגיעות האחרונות של הציוויליזציה על שפתיה, והיא בדרכה אל הציוויליזציה אי שם מעבר להרי המלח של סדום. אל עיר האורות – ערד.

"איפה פרידה, אהרוני?" ישאל האורח כאשר יגיע אל הנווה הזה במדבר, הנווה שעליו בנויה טירה עשויה עץ בעלת גג פח מקומר, נוסח מלון אינטרקונטיננטל בירושלים. ואהרוני ומשיב בנחת: "שלחתי אותה לערד לעשות תסרוקת. פרידה תנאם מחר בטקס!"

"איזה טקס?"

פנסי הכיס הירוקים-אפורים נדלקים. הפרצוף השזוף והמבריק נדלק גם הוא: "מחר אנחנו, ותיקי סדום, נכנסים לשיכון שלנו. בתים בנו לנו, וילות".

"איפה?"

בכל אשר תישא עיניך מלח ואבנים מלוחות וים מלוח. במרחק מתנוססים שני בתי מלון גדולים – אבל במרחק. במרחצאות אמנם פרח זה לא כבר הלילך, וגם דשא הוריק פה ושם, ויש כסאות נוח צבעוניים ושתים שלוש שמשיות צהובות וכתומות וצרובות שמש, אך לבד מזאת רק יבושת. האביב הקצר כבר חלף והקיץ כבר נותן אותותיו וגילח את הסביבה כולה לקרחת של ירח מלא – אפילו המרחצאות נכנסו לתקופת היבושת והמבנים נראים מסכנים ודהויים, משהו של סוף העולם. 

ופה מדברים על ווילות.

"לא כאן. בנו את הווילות בשפך זוהר. במרכז העירוני."

*

כשחזרה פרידה עם לילה, שערה עשוי תלפיות, פניה מתוחות ממכונת הייבוש, ועיניה שבעות מראות העיר – לטפה את הקיוסק שלה בחיבת בעלת-בית. צנחה אל כיסא שעל המרפסת האחורית, השעינה ראשה על ידיה ותלתה עיניה בעבר השני של ים המלח.

"אתם רואים שם תנועה. היום יש אצלם תנועה מוגברת."

"איפה?"

"נו, שם. בעבר הירדן."

"אינני רואה מאומה."

"תשתדל. רואים שם כוכב נמוך. זה לא כוכב. תסתכלו. הוא מתנועע. זאת מכונית. והנה ראו, עוד כוכב זז. זו עוד מכונית. תביטו טוב. אני מסוגלת לשבת פה שעות. לילות שלמים אני יושבת פה לשמוע את השקט, להביט אל החושך ולראות איך מתנועעות שם המכוניות. בימים ההם, במלחמת סיני, או במלחמת ששת הימים, אז הישיבה הזאת שלי הביאה לא פעם תועלת. הייתי רואה תנועה מוגברת, הייתי מחכה שתעבור פה איזה מכונית צבאית ומודיעה שאני רואה תנועה מוגברת. והיו שמים לב למה שאני אומרת... או-הו. מאז שיש פה טלפון ציבורי, אז אני גם מלטפת כשצריך. ואני יודעת לאן צריך לטלפן. או-הו."

"מה תגידי בטקס?"

"מה אני אגיד. אני אגיד שאני שמחה מאוד שיש לנו סוף סוף דירות. שאני מודה מאוד לשר השיכון, לעמוס גנור ראש המועצה שחשב על זה וביצע. שהיה לנו קשה בלי דירות. לנו, לוותיקי סדום. אני אגיד תודה רבה בשם כולם. וזהו". סיימה בקול מאומץ של נואמים, "חה, חה!" ולחשוב מה שעבר עלינו פה. אני זוכרת איך יום אחד הביא אותי הנה אהרוני. לפני ארבע-עשרה שנה זה היה, בא לרחובות, שם גרנו ושם היתה לנו מסעדה, שם הכירו אותנו כולם. מי לא הכיר אותנו. היתה לנו מסעדה ליד מכון ויצמן. כל הפרופסורים אכלו אצלנו. דיברו שם על דברים חשובים מאוד. הכול ידעתי. לפני לא היו סודות. זאת לא היתה מסעדה. זה היה בית מועצה, כמו שאומרים. בית שבו ישבו חכמים ומלומדים ואורחים חשובים מחו"ל, זה היה מרכז של כל הארץ. בחיי. אז בא אהרוני ואומר לי, פרידה, מצאתי מקום שם אנחנו הולכים לחיות. לא מקום – גן עדן. והוא לוקח אותי ביד ואנחנו נוסעים יום שלם, ואחרי כן הולכים יום שלם, וכאשר הגענו הנה, חשכו עיני.

"לאן הבאת אותי, אהרוני," שאלתי, "מה זה פה? מלח וביצות. ואיזה ריח! היה כזה ריח שקשה היה לנשום." והוא אומר: "תנשמי עמוק, פרידה. זה ריח שיש בו כל הבריאות של כל העולם. זה ריח של מעיינות מרפא. זה ריח של גופרית. ואיזה מינרלים יש פה."

"איזה מינרלים ומה אני עושה עם מינרלים. אני רואה פה יתושים וזבובים, ושומעת נחשים שורקים היס, היס... וצבועים היו באים ומייללים כמו תינוקות, וזועקים כמו חיות רעות. מתגנבים ומתדפקים על הרשתות שהוא הקיף בהן את הצריף שלנו והעיניים שלהם מבריקות בתוך הלילה כמו עיני מלאך המוות. והיה חם, כמו גיהנום. ואני אומרת, אהרוני – איזה חטא חטאתי. למה עזבנו את הבית שלנו ואת בית האוכל שלנו בשביל לבוא לביצות המוות האלה, למדבר שאין בו אף אדם. בשביל זה ברחתי מפולין בשביל להתבשל בגיהנום של ים המוות. לבד במדבר כמו איזה פושע?!"

"והוא אומר לי פרידה, את תראי. פה תהיה טיילת נהדרת, כמו בדיזנגוף. ובתי מלון גדולים ורבי קומות יקומו כאן. וכבישים יחתכו את החוף הזה, כבישים ועליהם מכוניות חדישות. ויהיה קו אוטובוס. עם תחנה ליד הבית שלך. זה יהיה מרכז כל הארץ ויבואו הנה מכל העולם לחפש מזור. ויעשו פה סקי מים. ויקומו כאן בתי חולים. וייבנו פה שיכונים. פה חם רק ביום, אבל יש רוח יבשה והאדם אינו מזיע. פה הלילות צוננים ויפים והשמים יש בהם יותר כוכבים. וחמישה-עשר אחוז יותר חמצן. פרידה – קצת סבלנות ואת תהיי פה הגברת הראשונה. את תהיי הגברת הראשונה שהתיישבה בסדום והפכה אותה לריביירה. הנה מצאתי מעיין ראשון, מי שתייה אין בו, אבל אלה מים עם הרבה מינרלים. אני עושה לך מתנה. אני אקרא לו מעיין פרידה. לדורי דורות יגידו בואו למעיין הגפרית של פרידה. פרידה מבריאה כל חולי. בואו ל'סנטה פרידה!'."

"לא מגיע לי," אמרתי לאהרוני. "אתה באת לפני. נקרא למעיין הראשון מעיין אהרוני. אחר כך מצא אהרוני מעיין שני ומעיין שלישי, וכך קראנו למעיינות אהרוני מספר אחד, ואהרוני מספר שניים, ולמעיין אשר בתוך הים, קראנו אהרוני שלושה. השם אהרוני לא יימחה לעולם. וכל עוד המעיין חי, אהרוני חי."

*

מכונית עצרה בחריקה בחלק הקדמי של הקיוסק. "לא מוכרת הערב יותר" – אמרה פרידה והביטה לאחור, אל הימים הראשונים ההם בהם הגיעה אל החוף המלוח הזה, אל השנים הרבות ההן, חמש, שש, עשר שנות חיים של לבדות על חוף ים המוות. ממפעל האשלג ועד עין גדי, ברצועת חוף של כחמישים שישים קילומטר חוף שצומחות בו רק מפלצות מלח – ובעומק של עשרות קילומטרים נוספים עד מעבר להרים לא ישב על החוף הזה איש מלבד אהרוני ופרידה. פעמים שניהם ביחד, לעתים קרובות מאוד – רק אחד מהם. יש ופרידה נוסעת לבקר אצל הבת והנכד, ואהרוני נשאר לבדו לשמור ולהפעיל את "המרחצאות" שבנו – ואחרי יומיים הולך למפעלי ים המלח – מרחק של עשרה קילומטרים לפחות – הולך לומר שם לפרידה ב"שח רחוק" שתשוב הביתה. ופעמים נוסע אהרוני העירה – לראות את בתו והנכד, להשתדל בשלטונות, לקנות מעט מצרכים, לחזור ולחפש איזה משקיע ולהסביר לו איזה עתיד טמון בחולות המלח הללו ובמעיינות הגפרית השובבים. ויש שנוסע סתם. נשבר לו להמשיך ולשבת ב"ספר בראשית", בפרק שמדובר בו רק על אדם וחווה בלי גן העדן, ולחיות פרק שטרם נכתב, אך שפרידה ואהרוני יודעים לספר עליו כשבא ירח מלא ומלביש את ים המוות בכסות כסף הדורה ושקוטת, ומגישים כוסית מן החריף החריף הזה, ויש אורחים היושבים על המרפסת, ושומעים שוב ושוב את "הלגנדה" של פרידה ואהרוני מסיפורי המקרא. ואיך מפעם לפעם משלח אהרוני את עצמו מתיבת הנוח שלו, לראות אם עבר המבול עלי אדמות, כמו ששילח נוח את היונה. והוא גם נוח וגם היונה. אבל תמיד הוא חוזר לסוכה הקטנה שעם החוף, ואין עלה במקורו. חוזר ומודיע שוב ושוב: "פרידה, אין עוד מקום לחיות בו כמו סדום שלנו. אסור לזוז מפה."

בלילות הללו, בהם נשארה פרידה לבדה, היא ובריכה עשויה בוץ וטיט שבנו היא ובעלה – ואין דרך אליהם – רק שביל, ואין מי שתייה – אלא בפחים, ואין חשמל – אלא מנורת נפט, ואין שכן אלא צבוע ותן ונחש – נתקרבה פרידה אל עצמה ולמדה לחבור לעצמה. למדה לשבת בתוך תוככי עצמה בשקט, בוויתור מוחלט. למדה לראות בחושך ואת החושך. למדה לשמוע בשקט ואת השקט. ולמדה להבין הלכי רוח ואת הרוח וכיצד מפזר הוא תלתליו על גלי ים המוות – כמו בספרו של ז'ורז' אמאדו. למדה להעביר את העבר ולשתול אותו בהווה. הרסה את הזמנים ושיחקה בהם בוירטאוזיות – אבל לא הרקיעה שחקים. תמיד היה מהלך דמיונה צמוד אל האדמה המלוחה. לא שתלה בעתיד הזה פרחים לזרי תהילה – אלא קלעה מהם ימים ולילות פשוטים, מהם נהנים ומהם סובלים – ככל האדם. לחיות ככל האדם האין זה יפה מכל יופי? לימדה את עצמה לסמוך רק על עצמה ורק על יכולתה. לימדה את עצמה לא לפחוד. לא לצעוק באמצע הלילה, כשבאו בדוים תועים, או הילך נודד, או חיה רעה – לא לצעוק 'ממה', או 'בוז'ה מוי'. רק לצאת כמו מושל רב כוח ולצוות – יאללה, להסתלק מכאן – בקול שקט ומצווה, כאילו גדודים עמדו מאחריה.

"כל הגבורה הזאת, כמו שאתם רואים – צוחק אהרוני – אני זוכר, איך היתה מתעוררת באמצע הלילה ובוכה על החזה הזה. אהרוני, קח אותי מכאן. אני לא יכולה לעמוד נגד היתושים האלה. הם אוכלים אותי. אהרוני – עשה משהו. אני לא יכולה לישון בחום הזה, היתה בוכה כך על החזה הזה. ואז היינו נכנסים לבריכת הגפרית להצטנן. ויוצאים מן הבריכה כי היא חיממה, וחוזרים ומתכסים בסדינים רטובים מעל לראש שהיתושים שוב לא יתנפלו. ושוב לבריכה. ככה כל הלילה."

וכמו שפרידה אף פעם לא הרקיעה שחקים בדמויי העתיד המזהיר, כך היה יודע אהרוני לצייר מגדלים פורחים. ובלילות הנוראים האלה שבהם אי אפשר היה לישון, היתה פרידה מבקשת מתוך יאוש. ספר אהרוני, ספר מה יהיה כאן...

"תהייה כאן ריביירה נהדרת. הכי יפה בעולם."

"ובתי מלון. שכחת שייבנו כאן בתי מלון."

"כל החוף יהיה מלא בתי מלון. אנשים יריבו על חלקת קרקע. האדם שיבנה כאן יהיה עשיר גדול... לא חולות מלח הם אלה. חולות זהב הם אלה, פרידה..."

"ואנחנו – מה נעשה אז אנחנו."

"אנחנו פרידה נהיה ראשוני המקום. את תהיי הגברת הראשונה בכל סדום."

"ויהיה לי בית. אמרת שיבנו פה וילות..."

"תהיה לך וילה נהדרת, עם מרפסת הפונה אל הים. עם מזגן אוויר. עם רהיטים חדשים מדנמרק, ומיטה כפולה, וחשמל. מאתיים נורות תדליקי בכל נברשת. ורדיו. וטלוויזיה. ותהיה לך אפילו מכונית."

"ואתה תהיה מנהל המרחצאות. ואנשים יבואו להתרחץ במעין אהרוני מספר אחד ואהרוני שניים ואהרוני שלוש."

"ואני אבנה בית מלון על החוף הזה ובתוך בית המלון הזה יעשו אמבטיות בוץ, ומריחות גפרית. ואני אקרא למלון הזה סנטה פרידה. כוכבי קולנוע, קיסרי חבש, רוזנים ממונטה כריסטו יזמינו מקומות שנה מראש בבית המלון של סנטה פרידה. לכל האזור הזה נקרא לא אשת לוט, אלא סנטה פרידה אהרוני... היה חוזר ואומר אהרוני ספק ברצינות ספק בהלצה, ובתוספת לטיפה היה מצליח לעתים להשכיח לרעייתו את לילות היתושים, השרב הכבד והמלח האוכל את העור, והברחש הזה, הגנב הקטן והנורא מכל..."

"ספרי זאת," אומרים האורחים של פרידה. "ספרי זאת בטקס החגיגי של הכניסה לווילות שלכם. שייראו איך נתקיימו כל נבואותיו של אהרוני."

ואהרוני מדליק את פנסי-הכיס של עיניו ומביט אל החשיכה בחיוך. אכן – נבואותיו נתקיימו. ופרידה תנאם את נאומה הקצר, בארוחה החגיגית, כשתסרוקתה עשויה תלפיות וחיוכה טוב ועדין. רק שאהרוני אינו בעליו של המלון הגדול, ואף את המרחצאות לקחו ממנו, ואל הדירה היפה שנבנתה במרכז העירוני של שפך זוהר – הוא לא ייכנס ולא יגור בה, כי חובה להישאר בקיוסק ולשמור על הרכוש. ופרידה – מה תלך לגור לבדה בדירה החדשה. אלא מאי, כאשר יבואו הנכדים ובתם – יהיה מה להראות להם היכן לשכן אותם...

ועכשיו "פרידה, בחייך. לא שמעת. מכונית הגיעה. מוכרחים להגיש לאנשים לשתות משהו. לאן ייסעו?! ובייחוד שחיילים עומדים שם."

*

כשתיסעו יום אחד בדרך הקצרה והחדשה לסדום, בכביש הנוצץ הזה מעין פשחה לעין גדי – ותעמדו כעבור שעה מול הקיוסק הנישא – תראו את פרידה. אישה ככל אישה. זריזה מאוד. חרוצה מאוד. נקיה מאוד יותר מכל אישה. היא לא תספר לכם סיפורי בראשית ולא תספר אגדות. אהרוני – זה כבר עניין אחר. אם תהיה זאת שעת רצון, ויהיה ערב, והמנדולינה תתוקן – ינגן לכם על המנדולינה או על הבללייקה שירים רוסיים נוגים, ושירי חלוצים ראשונים, ויזמר בקול קטן, ויראה לכם את כל רישומי הפטנטים שלו וילמד אתכם למצוא את אהרוני אחד ושנים ושלושה. ויהיה ירח מלא וכוסית טובה, ואולי גם לאטקעס תטגן פרידה – או אז תשמעו סיפורי סיפורים. ואם תהיה לכם אוזן קשובה, תשמעו את הלילות ההם ותראו את הבראשית ואת הגעגוע ואת החלום ואת הצער של איש בגיל העמידה שהלך למדבר ולא הביא בחשבון שכאשר זה יתחיל לפרוח, יקרמו עור וגידים יבואו אנשים צעירים ויגידו: תנו לנו להרים את המפעל הזה. נבנה פה, נקים פה, נעשה כאן – והאיש שהתחיל, יביטו עליו ואם לא יאמרו בקול, יאמרו בעצם המעשה. הוא?! הוא כבר זקן...

"כן, חושבים שאני כבר זקן. הממ... הממ... הם לא יודעים עם מי יש להם עסק. האדם הזה שאתם רואים פה, אהרוני, היה מכופף ברזל, היה מרים משקלות, היה מסוגל להרים על כתפיו מכונית שלמה. האדם הזה אינו יודע פחד." קחו למשל את ימי מלחמת ששת הימים. כל האזור פונה. גם את הפועלים הוציאו. כולם הלכו. רק שומר אחד, עולה מרומניה, שאינו מבין אף מילה עברית לא הבין מה אמרו, ואיש לא טרח להסביר לו. אז הוא נשאר. 

נשאר גם אהרוני. ראה שהמלחמה מתקרבת ובאה, הלך לטלפון הציבורי שליד הקיוסק שלו טילפן לפרידה שהלכה לבקר אצל הנכדים ואמר לה. 

פרידה. המלחמה מתקרבת. שובי הביתה." 

עד באר שבע היה אוטובוס. משם הגיעה בטרמפים לערד. ומשם במכונית צבאית, שאספה אותה בדרך. היו אפוא כבר שלושה בחבל סדום. פרידה, אהרוני והשומר הרומני. ואז, לפנות ערב, הופיע מכפר גלעדי, מתנשם ומתנשף, מי – אבי מצדה – ראש המועצה האזורית כולה דאז – יהודה אלמוג. בא, התייצב בקיוסק, ואמר: 

אהרוני ופרידה – חזרתי הביתה. - שנית מסדה לא תיפול."

 
לייבסיטי - בניית אתרים