ספור על שני ינקלה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> ספור על שני ינקלה

 

10.4.70

ספור על שני ינקלה

הוא בא ללונדון להתקין לעצמו פרוטזה. רגל אחת הלכה לגמרי, השנייה – רק כף הרגל. לא נורא. אחרים לא חזרו בכלל. היה מסובך להתקינה, את הפרוטזה הגדולה. גרמה כאבים נוראים. לא פעלה יפה בברך. גם ביום וגם בלילה היה רואה כוכבים...

הרופא וגם המומחה לגפים, היו אומרים לחזור שוב בעוד שבוע. כל פעם בעוד שבוע. הם לא היו שבעים רצון. מה יישב כך בחיבוק ידיים, סתם יישב ויחכה עד אשר הרופאים יאמרו "אתה יכול לחזור הביתה..." אז "הלך" ללמוד את השפה האנגלית. יום יום נוספו לו מילים אחדות ויום יום נוספו לו מילימטרים אחדים לאורך שערו. הבלורית שלו – שתחילה הטרידה אותו, נעשתה במרוצת הזמן לנושא גאווה. הגיע קצוץ שער, עכשיו כבר הגיעו תלתליו לא הכתפיים. ביחד עם הזקן היה ראשו יפהפה. 

לבד מן היופי שימש השיער לעוד מטרה. קר בלונדון, ועד שתגיע "תקופת הגז" חיממו תלתליו את כתפיו במעטה חמים. בייחוד שכסף רב לקנות בגדים חמים אין ולונדון יקרה והמזון בה עולה בזהב.

"שכך אחיה שזהו יַנְקֶלֶה!" נחתה עליו יד גדולה שכמעט הפילה אותו ארצה.

אמנם, לוא נפגשו שנים אלה בתל אביב או בירושלים, קרוב לוודאי שהיו עוברים איש על פני רעהו בלי לסובב את ראשם. ייתכן שהיו מברכים אחד את השני ב"שלום" – ללחיצת יד לא היו מגיעים. אבל כשנפגשים בלונדון?!

"כמה אני שמח לראות אותך! איפה התחבאת כל הזמן. כמה זמן אתה בלונדון. למה לא רואים אותך בשום מקום. איך אתה מבלה, איזה הצגות ראית, את מי פגשת?" וכל המבול הזה יורד על ראשו של ינקלה, מכה על אוזניו, ואינו מותיר אפילו דקה לתפוס נשימה ולהשיב תשובה. נדמה  שקוראים לו ינקלה. – ינקול גם לו." הם למדו באותו בית ספר, ואולי היו ביחד בגדנ"ע, ואולי בצבא. מי זוכר.

בין כה וכה סוחב אותו ינקול למסעדה של נוש. מסעדה יהודית עם מגן דוד גדול וקופסת קרן קיימת ואף לא אחד שיודע לדבר עברית. באותה מסעדה-על-רגל-אחת מוכים "קורנביף" חם, בטעם יהודי. ומלפפונים חמוצים במלח, ושטרודל, ועוגת גבינה עם צימוקים, ובימי שישי יש חלה גדולה ומתוקה, ויש מצות וחזרת ורגל קרושה וכבד קצוץ – האנגלים מתים אחרי מעדניו של נוש. לא ייתכן שישראלי יבקר בלונדון ויעבור בפיקדילי ולא יסור לשם. אפילו ייסע במיוחד, שעה שעתיים ברכבת תחתית ייסע כדי לטעום טעם בית.

ינקלה לא הגיע לשם. להרבה מקומות לא הגיע. לטעום ממעדניו של נוש, לא היתה סיבה מספקת לסחוב לשם את רגליו החדשות.

"נו, אז כמה זמן אתה מסתובב בחו"ל הזה? חתיכת ארץ, מה?"

ינקלה הסכים, וכי מה יאמר.

"וכמה זמן אתה מסתובב פה?" שאל מתוך נימוס. בכלל לא עניין אותו. היה עסוק מאוד בקורנביף היהודי החם, ובכאב החד. בצפיפות של המזללה הקטנה לא מצא מקום לרגלו שבשום אופן לא רצתה להתכופף והיתה מפילה את הנכנסים והיוצאים, והוא כל הזמן אמר "סוררי" והיה הולך ומסמיק.

"אסוף את הרגל. אינך רואה שאתה מפריע לאנשים... רצית לדעת כמה זמן אני מסתובב פה, לא בדיוק מסתובב. יש לי דירה בפריס. כבר ארבע שנים אני חי שם. כידוע לך בוודאי. לא ידעת."

"מעניין. חשבתי שכולם יודעים. אני עושה שם סוף-סוף משהו. לא מבייש את הארץ. ובביאנלה האחרונה אפילו קיבלתי ציון לשבח. זה משהו. כן, גם כסף אני עושה. לא מתעשר, אבל חי די יפה. מפעם לפעם אני קופץ ללונדון. לפעמים אני מגיע עם המכונית שלי. קניתי לי בובה של מכונית. אני אומר לך. פה זה כלום לא עולה. יש לי סיטרואן ספורט. משהו שעולה ויורד. מה שאתם משלמים שם בשביל איזו טרנטה אני משלם פה בשביל המודל האחרון. אבל מה אגיד לך? עם כל החיים האלה, והמכוניות ודירה לא רעה והכל, מתגעגעים הביתה. אני קופץ לשם מפעם לפעם ואני אומר לך, יש לארץ הזאת שלנו משהו שלא תמצא בשום מקום אחר בעולם. ובכלל – עכשיו, כבר לא יושבים בה סגורים כמו בקופסה. אמנם אני תמיד סובל מקלסטרופוביה, אבל עם הגולן ועם סיני כבר אפשר להסתדר. אז חשבתי לי ככה: צריך האדם לזכור שדבר אחד אינו חוזר על עצמו. דבר אחד אי אפשר להתחיל מחדש. והדבר האחד הזה הוא זמן. הלך יום, הלך ולא ישוב. על כן הוא הדבר הכי יקר. יותר יקר מכסף. ואסור לנהוג בו קלות ראש. אני תכננתי לי את כל החיים. כל יום מתכונן אצלי. אמרתי לי חמש שנים אני יושב בחו"ל ועושה לי שם. עובד כמו חמור ומגיע למכונית, לשתים שלוש תמונות באיזה מוזיאון, לפרס אחד או שנים – ואז אני חוזר הביתה. מבסס לי שם בית. יושב שתים שלוש שנים. ושוב יוצא. אי אפשר להיות סגור. האמן חייב לעבוד בממדים אחדים. אתה מבין. שמע לי. אין דרך אחרת."

בפעם האחרונה שהייתי בארץ, לפני שנתיים, ראיתי שהולך שם משהו. הזדמנות חד פעמית. מלחמת ששת הימים עשתה משהו. ואני זקוק לבית בירושלים. הסתובבתי בכל מקום ושמתי עין על אבו-טור, ועל ימין משה. זה מה שמוצא חן בעיני. לבדות כזו. עם מראה על העיר העתיקה. זה מקום שאפשר לעשות בו דברים. זה מקום שתהיה בו השראה, אני אומר לך. אין עוד ירושלים אחת. אין."

"אז הלכתי לטדי ואמרתי לו. טדי. אתה יודע מי אני. הוא לא ידע. אז הסברתי לו. סוף-סוף טדי עסוק במוזיאון ישראל – לא. אם רוצים ואם לא רוצים מוכרחים להתעניין גם בציירים ישראליים. בלי ציור ישראלי אין שום הצדקה למוזיאון. במוקדם או במאוחר מי יגיע לשם? אמרתי לו – אתה רוצה שאני אגור בירושלים. אתה רוצה שעל היצירות שלי יהיה כתוב ינקוּל, ירושלים. תן לי בית. אני לא מבקש הרבה. איזו חורבה קטנה. אני אשפץ אותה. כדאי לך – כדאי לי – כדאי לירושלים. כדאי לישראל.

צריך לדעת לדבר עם טדי. לא אמרתי לו הכל בבת אחת. כל יום הייתי הולך אליו בצורה אחרת. נתתי לו להבין מי אני. שלחתי לו קצת קטעי עיתונות. תראה איך אני ישר איתך. אחר היה אומר לך שטדי בא אליו והציע לו. אבל מה, כך אני. מה אכפת לי שתשמע איך אני עשיתי את זה ותעשה כמוני. את החורבה עוד לא שיפצתי. אבל, זה כבר רשום עלי. ויש לי אופציה, כמו שאומרים. ולפי החשבון שלי אז בעוד שנה ושני חודשים אני מתחיל לשפץ, וכמו שאמרתי – בעוד שנתיים אני חוזר. עם מכונית ועם כל הציוד. שום דבר לא עולה מכס. ידידי – צריך לדעת לחיות בחשבון. לנסוע לזמן לחו"ל זה סתם בזבוז זמן ובזבוז הזדמנות. היום כדי ליצור לא צריך דווקא לסבול. שמעתי שגם אתה עוסק במשהו. נדמה לי כותב מוסיקה. כבר לא זוכר מה סיפרו לי. כותב משהו – נכון?

"ינקוּל – איפה קיבלת את החורבה הזו, שאתה מספר?"

"באבו טור."

"איזה בית?"

"מה אתה מתעניין. גם אתה ניסית? אולי אתה זוכר, הבית הזה שעומד בקצה הגבעה. מספרו 36."

"עם סבכה בפרחים מעל לכניסה, ומזרקה קטנה ובריכה זעירה באמצע החצר, וגדר הרוסה?"

"איך ידעת? בדיוק זה!"

"כי זה הבית שבו איבדתי את שתי רגלי..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים