סתם חאפר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> סתם חאפר

 

4.9.70

סתם חאפר

כ"ץ רץ אל תחנת המוניות, ידו האחת פותחת לעצמו את הדלת וידו השנייה מנסה להחזיק במסעד המושב, אף שהיא כבר מחזיקה בבקבוק יין, לכבוד ארוחת הערב.

"בארי סטריט, פליז..." הוא מפליט וצונח לתוך המונית.

אמרו לו לבוא בשעה שמונה חמש-עשרה בדיוק. ידידיו עורכים לכבודו ארוחת ערב. והוא תמיד דייק. דייקן היסטרי הוא. אפיל גרוע משלום, מארחו, המסוגל להתעלף אם מאחרים. בעצם, אותה דייקנות מטורפת היא שקשרה את שניהם בחבלי ידידות נפלאה. והנה כבר שמונה וחמש-עשרה והוא עדיין על יד בית המלון שלו...

"לאן אמר כבודו?" שאל נהג משופם. שאל באדיבות לעגנית. קשה מכל עלבון. כ"ץ כנראה לא מצא חן בעיניו. נטף זיעה כמו מזרקה.

"היגדתי. לרחוב בארי."

"מצטער. לא נוסע לשם."

"מה זאת אומרת לא נוסע לשם?..."

"אני נוסע ליפו. רק ליפו."

"אני מגיד לך אדם צעיר," אמר כ"ץ. בעברית המצחיקה שלו מימי הישיבה בברוקלין, "אתה נוהג בי חירות. חוצפה. אני חפץ לנסוע לרחוב שאני חפץ בו, ואתה אומר לי לאן אסע. אדוני יודע מה זאת אומרת להיות משרת ציבור?"

"מה אמרת? תחזור על מה שאמרת?" שכח הנהג את נימוסי הגוף השלישי, והעלבון כבד בקולו.

"אדוני, לא נתכוונתי לעלוב, חלילה. משרת ציבור הוא אדם מכובד מאוד. כבוד הוא להיות משרת ציבור. זאת משרה וגם מצווה וגם חוק המדינה. אדוני חייב לנסוע למקום שהנוסע חפץ בו ולא למקום שאתה חפץ בו. בשביל זה משלמים לך. הו הו. בשביל זה הפקידו בידיך את המספר הירוק בצבע כתום, חה-חה," נהנה כ"ץ להפגין את ידיעותיו בהווי המבולבל של ישראל, לא 'ירוק' הוא – אחד משלנו הוא.

"מצטער, אדוני. זה האוטו שלי ואני כאן האדון. תצטרך להזיז את התסלח לי שלך ולצאת מן המכונית שלי ולהיכנס לאחרת, אדוני..."

היה יום חם, ככל הימים הללו. לוא בא חום כזה באירופה, היתה כבר מחצית אירופה שוכבת בבתי חולים. פה שכב כ"ץ בתוך מונית שנוסעת רק בכיוון אחד, ורע לו ומר לו אין הוא יודע אם מחמת החום, ואם בגלל הנהג, ואם בגלל ידידו שבוודאי כבר מתעלף בביתו מרוב כעס. השעה כבר שמונה ועשרים והוא עדיין ליד בית המלון.

"רבי יהודי," אמר כ"ץ לנהג בקול של ימים נוראים. "הלא אין אף טקסיה בתחנה. ועד שאמצא אחת יחלה ידידי הדייקן. מבקש ממך, עשה עמדי חן וחסד ותביא אותי חיש לאותו רחוב בארי. אם כי תאמין לי, רבי יהודי, שבכל מקום אחר בעולם לוא היה מעז איזה נהג להתנהג אתי כך, הייתי הולך ישר למשטרה... זה יכול לקרות רק בישראל – נוסע רק ליפו..." עוד היה חוזר ומזכיר לעצמו, גם שעה שהנהג יצא מן התחנה והפליג עמו לאותו רחוב בארי הנכסף ולארוחה המצפה באחד מבתיו.

כל הנסיעה ארכה לא יותר מאיזה עשר דקות. המכונית הגיעה למחוז חפצו, כ"ץ פתח לפני עצמו-הוא את הדלת וחשב שגם זה יכול לקרות רק בישראל. רק בישראל לא ייצא הנהג לפתוח את הדלת לפני נוסע...

"כמה?"

"שלוש וחצי."

הכניס את ידו לתוך כיסו. "אוי ואבוי. שכחתי את הארנק. אתה חפץ שנשוב לבית המלון וניקח כסף, סליחה-בבקשה?..."

"ומה יהיה עם החבר הדייקן שלך. הוא בוודאי יתעלף אם תאחר עוד. כבר שמונה וחצי..."

"אתה מספר לי. נגמר. הידידות שלנו כאילו לא היתה."

"אז מה אתה מחכה. לך! לך לך לארצך..." התחכם הנהג.

"ומה יהיה על החוב שלי?"

"אלוהים גדול."

"אביא לתחנה?..."

"אני לא שייך לתחנה. אני סתם חאפר."

"אז מה הכתובת שלך? תן לי את הכרטיס שלך..."

מן המכונית יצא פרצופו המשופם של נהג, ושיניים בוהקות הבריקו מתחתיו. "כרטיס, מה אני צריך כרטיס ביקור. מי אני, דוקטור?..."

"הא, אתה, אדוני הנהג. מה הכתובת שלך. הא מכובדי..." רץ מיודענו אחרי המכונית בכל כוחו. 

אבל הנהג נעלם מאחורי הפינה.

ואנשים שעברו ברחוב אותו ערב ראו איש מזדקן רץ ברחוב עם בקבוק וצועק: "רק בישראל זה יכול לקרות. רק בישראל. הא בחור, הא חאפר, מה הכתובת שלך, מה השם שלך?..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים