סתם יום של מזנון

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> סתם יום של מזנון

 

24.12.76

סתם יום של מזנון

נפל דבר – עם כל המהתלה שקדמה להתפטרות הממשלה, עם הבעת אי-האמון בשל טקס צה"ל שגלש לתוך השבת, ידענו שהרגע הוא היסטורי – ומיהרנו לעלות לכנסת.

והנה אנו שם – והכל כשהיה. 

ספינה גדולה היא הכנסת, שכמו הרימה עוגן וניתקה קשר היבשה. מה שקורה בחוץ, כמו לא מגיע אליה. מה שקורה בפנים משודר, מצולם, נכתב למען עצמם וגם מעט לקהל צופים היושב בחוץ ומחכה. כמו קורים שם דברים רק למען הצילום, גם אם אחרי כן יקבעו את חיינו. ההצגה הנערכת שם היא בדרך כלל הצגה משעממת, הפעם – הצגת-קופה לא נורמלית.

*

קהל של מאות מזדנב ליד הכניסה, ששמו לפניה מחסומי משטרה רבים. אנשים מחכים למן הבוקר, אף כי המליאה תתכנס רק אחרי הצהריים. אווירה של ירושלים קר וצלול כיין. אך ההמון מחכה בקור שבחוץ מפוכח וסבלני. ומזה פשפש קטן, נכנסים ישר. בלי להזדנב בתור, בלי להיבדק שוב ושוב במכשיר מגלה מוקשים, בלי שיחטטו לך בכלים ובתיקים.

*

"בבקשה, את המעיל," אומר השומר על הסף. ומעילך נתלה ב"גרדרובה" המלאה, נותנים לך "מספר", כמו באופרה.

"מלא כאן!" אני אומרת.

"כבר מזמן לא היה כזה 'פרוספריטי'. זה כמו בימים של 'מיהו יהודי', או בהופעה של קיסינג'ר...

ממחר – ככל האדם

גם המזנון נהנה מ"פרופספריטי". אנשי העיתונות והטלוויזיה שמו מצור על הכניסה, והם מנציחים את החבר בגין, המבוקש מאוד והמנשק כל גברת שהוא פוגש. הולכות שם נשיקות וחיבוקים. כמו בחתונה. חוטי החשמל המתחברים אל המצלמות, שמות מלכודות לרגלים. מיקרופונים מצוים בכל, ומישהו טוב מזהיר: "זהירות! מצותתים!"

איש מפד"ל, הלוחש על אוזני – נאלם כאילו שפכו עליו רותחין, אך מספיק לחייך למצלמה. הוא אומר שבינינו, זה היה תרגיל נבזי, אבל עוד יותר לא נראה לו ללכת נגד מצפונו ולא להצביע אי אמון לממשלה על חילול השבת. גם להצביע עם עוכרי ישראל, נראה לו מוקצה... הוא, באופן אישי, שמח שרפאל לא יכהן בממשלה – הוא גם שמח שבורג קיבל "חזוק". חוקי הקואליציה קודמים לחוקי הדת? תראי, אמר, איך בורג והמר ורפאל מתהלכים כרוחות רפאים...

ליד השולחנות העגולים והמרובעים שותים קפה ואוכלים עוגות. חנוכה, והסופגניות עושות חיל. אין עוגות שוקולד – וחבל. בייחוד מצטערים הילדים. אף פעם לא ראיתי במזנון הכנסת כל כך הרבה ילדים, כל כך הרבה נשות ח"כים ודודים ודודות. לא קל להיכנס למזנון הח"כים, ומי יודע אם יקיריהם ישובו לכהן בכנסת הבאה...

להתפטר ולהישאר בממשלה

מישהו מן המערך בא ללחוץ ידו של הלל זיידל. גם מהליכוד באים: בכלל – הוא פופולרי, מר זיידל. רבים יושבים ליד שולחנו, ניגשים לומר לו: כל הכבוד, זיידל. לוא שמעה המפלגה שלך בקולך, לא הייתם נלכדים. איזה פרצוף יש היום לקול...

קול כמו איבד את קולו. עיניו שקועות, מוקפות צלליות שעמקו מן הרגיל. גם להאוזנר אין מצב רוח. "אל תאמיני להם," מסביר עיתונאי בכיר מן ה"קונקורנציה". "בפנים הם חוגגים ממש. הם כל הזמן כביכול רוצים להתפטר, אבל להישאר בממשלה. עוד איזו מפלגה זכתה לשני שרים בארבעה מנדטים?!"

"איזה ארבעה מנדטים? שלושה מנדטים. קול והאוזנר אינם חברי כנסת."

"וזוהי גם הסיבה מדוע אינם יכולים להרשות לעצמם להתפטר באמת, הם לא מאבדים רק את ה'תיקים' – הם מאבדים את הכיסאות... יוצאים מן הממשלה – יוצאים מן הכנסת. הם ויתרו על מקומותיהם לזיידל ולשערי. היו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור, כמו בנורווגיה ולקבל בחזרה את מקומותיהם בכנסת. זה מה שאוכל אותם – את מבינה..."

בשולחן אחר יושבים אנשי המושבים של הל"ע. באו ללחוץ על האוזנר וקול. הם צריכים אותם בממשלה. ישנם עוד אי אלו עניינים שצריך לסדר למושבים. הם לא יסכימו שיתפטרו. עליהם לחזור בהם. ומה יש למפלגה החלושה הזו פרט לקיבוצים ומושבים אחדים?!

עשרים וחמישה קיבוצים ומושבים! – נא לרשום. – איש ל"ע.

מדינת טרנזיט

"מתי חזרת? אתה נראה נהדר! איזו חליפה פה, איזו עניבה. איפה קנית?"

"תגיד, כשקוראים לחבר כנסת בחזרה, מי משלם את הכרטיס?"

"כל פעם שצריך להצביע אי-אמון, אמון, בטיח, קוראים לכם בחזרה. זה מרגש, לא?"

"מתי הוא בא לכנסת – רק כשהוא נמצא בחו"ל."

"אם ללמוד על המדינה לפי הנוכחות של חברי הכנסת במדינה, אפשר לחשוב שזו בכלל תחנת טרנזיט. מדינת מעבר..."

"בל נגזים – כל חברי פרלמנט בעולם נוסעים. לפני יציאתו סיפר שגריר ארצות הברית, כי בזמן כהונתו בישראל, ביקרו כאן לפחות מחצית חברי הקונגרס... והנסיעות – זהו אולי אחד מן ההפסדים הגדולים שבוכה עליהם חבר כנסת, ששוב לא ייבחר...

"יש עוד הפסד – מקום חניה במגרש הסגור..."

"טלפון חינם..."

"מאה ל"י ליום אשל..."

"הדפסת חומר על חשבון הכנסת."

"זה כבר מוגבל. מרשים רק עשרים ושמונה עותקים. את היתר, הם אומרים, שתממן הסיעה..."

"ועוד הפסד," אומר החבר פלומין. "לא שמתם לב, אולי, אבל חברי הכנסת כולם יפסידו חמישה חודשי משכורת."

"לא יהיה להם מה לאכול..."

"צחוק בצד – ישנם כאלה שאין להם הכנסות מן הצד..."

"מסיבה זו כנראה גם יצא כעסו של בגין על רבין. לא מפרגן לו את הנסיעה לוושינגטון."

"אל תהיה ילד. אכפת לו מטעמים לאומיים."

"לאומיים בטיח. בגין לא חושב על מה יעשה, אלא מה יאמר."

"תהיה זהיר בלשונך. הוא ירכיב את הממשלה הבאה."

"עוד נחיה ונראה..."

בר מצווה וח"כ

"מר פלומין – יש לשער שתישאר גם בכנסת הבאה. אבל אם לא – האם יהיה אכפת לך?"

"אשיב לך בהלצה ששמעתי. אני אגיד תודה למי שיבחר בי. אשתי תגיד תודה למי שלא יבחר בי... העבודה בכנסת מפריעה לאנשים בעלי משפחות צעירות. יש לי ילדה בת שנתים, היא כמעט אינה מכירה אותי. יש לי ילד שהגיע למצוות. רצינו לערוך לו חגיגת בר מצווה. לא ידענו איך לנהוג. נעשה חגיגה קטנה וכיבוד צנוע – יגידו: 'עושה מסיבה לקבל צ'קים'. בסופו של דבר ויתרנו על החגיגה... כן, הייתי רוצה להישאר גם בכנסת הבאה. יש לי עוד מה לעשות, לא מיציתי את עצמי, אני מרגיש שיש בכוחי לתרום עוד".

"את מדברת עם שר האוצר הבא..."

"ששש," תורם מישהו. "שארליך לא ישמע."

"ארליך שם עצמו לא שומע. אין לו מצב רוח."

"וזה למה?"

"אגיד לך," משיב ארליך "אני האחראי לבחירתו של רבינוביץ. אז איך יכול להיות לי מצב רוח? תשאלי כיצד? גרמתי לחיברתו של צ'יץ' לראשות העיריה, ופיניתי את רבינוביץ לאוצר..."

"אז מה אתה כל כל שמח?"

"שמח? – מכה על חטא..."

הגברת אילה זקס-אברמוב, אשת ח"כ חדשה, מארחת את ד"ר סוזן בר מפריז. השתיים מסיימות את שתיית התה שלהן וממהרות לחזור ליציע האורחים החשובים, לראות את הבעל יושב ראש על אולם מליאה ריק.

האולם היה מלא אך רוגע בעת מסירת ההודעה של ראש הממשלה – והבית רגש, כרגיל, עת נאם מר בגין. צחק וצהל כאשר יצא ל"הגנתו" של פרס, והאשים את רבין בכך שהוא הערים על שר הביטחון שלו, והכניס אותו לתמונה רק במוצאי שבת.

"מה היית רוצה, שיכניס אותו לתמונה בשבת?" זורק בקול ניחר ומחריש אוזניים מאיר פעיל. 

פעמיים אחדות גרם בגין לבית לצחוק, לזעוק. היה "רפו" מצוין... אחרי כן התחיל לאבד מברקו. בכל זאת ישב הבית עד הסוף. סיים בגין את נאומו, ירד מן הדוכן, יצא מן האולם ואחריו יצאו כולם. אולם המליאה ירד שוב למזנון.

במזנון מהמרים כבר על ההרכב של הכנסת הבאה. ארבעים – למערך; שמונה לידין; שמונה לקומוניסטים; אחד לל"ע; ארבעים לליכוד. תמיר – כמה? ומה עם אריק?

בשלב זה נכנס מישהו לדבריו של המתנבא – מר מודעי המארח שתי דוברות אנגלית, ומשבש את הקלקולציות. פרס ממתיק סוד ליד הקיר עם עיתונאי בכיר. אנשים נדחקים סביבו, מחכים שיתפנה. דיין יושב לבדו. בלי כריסמה. רבין הוא היחיד שנראה משולהב. חוגג כולו.

"הוא עוד יבכה," פולט איש אגודת ישראל. "אפשר לחשוב שיצא בניצחון גדול. כאילו לא עתידה של מדינת ישראל נתון על כף המאזניים. הוא לא מעריך נכונה את היהודת הדתית, את ערכה, את חשיבות השותפות איתה. הוא חושב שעשה תרגיל מוצלח על לוח השח..."

"כולכם חושבים כך." תורמת חברת כנסת חדשה.

מסיבת יום הולדת

בתוך כל השמחה, עוד שמחה. סמוך לשעה ארבע, מועד מסירת ההודעה של רבין, כאשר המזנון כלו התחיל לצעוד לאולם המליאה, מחדר סמוך גלשה למזנון תוספת נכבדה, עליזה וחוגגת שכללה ייצג מלא של כל הסיעות והמפלגות, ובראשם צעוד קרגמן.

"מזל טוב. שתאריך ימים. בשנה הבאה בכנסת השלמה..."

לקרגמן מלאו שבעים וחברי ועדת הכספים ערכו לו מסיבת יום הולדת, וגם... מסיבת סיום. והיה נוגע ללב לראות את הח"כים ככל האדם, לא נציגים ונבחרים, אלא אנשים סתם, מאיגוד מקצועי אחד, שחוגגים חגו של עמית יקר ולבבי, וחושבים על כך שהימים זזים ויוצאים לפנסיה ולא צריך היה לקצר ימיו של קרגמן והאחרים הדומים לו, בחמישה חודשי כנסת. פתאום נעשים הימים האלה בבניין התלוש, כל כך יקרים, כל כך חשובים ללב. כמו כל דבר שעומדים לאבד אותו.

ישראל קרגמן הוא אחד מן ה"פורשים" מרצונם מן הכנסת. יהיו גם אחרים, שייפרדו מן הכנסת שלא מרצונם, אם מכוח אי-בחירתם ע"י מרכזיהם, ואם מכוח הכרעתו של הבוחר. אך הם אינם יודעים זאת עדיין.

*

"אני לא אוהבת את המזנון. כמעט אף פעם איני נכנסת לשם," אומרת חה"כ אורה נמיר, שפוגשים אותה בפרוזדור. יצאה לרגע לנשום אוויר. מניין – מישיבת הוועדה שלה. חינוך ותרבות. "העבודה נמשכת כרגיל."

"פה אין מה לחפש," מסביר פרלמנטר בעל ותק. "במרכזי המפלגות יהיה שמח..."

"במשרדי הממשלה בלי שרים יהיה שמח. הוי, איך שעמך ישראל יבכה! כבר היום נזקקתי למשהו במשרד הפנים. אין אל מי לדבר."

"טוב – אז תתני לי את השר."

"איננו."

"מתי ישוב?"

"לא ישוב."

 
לייבסיטי - בניית אתרים