"עבדים היינו" - בקאסטלאמארה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> "עבדים היינו" - בקאסטלאמארה

 

29.4.70 איטליה

"עבדים היינו" - בקאסטלאמארה

השארית של השארית של ניצולי פולין

עיירת נופש קטנה ליד נאפולי, קאסטלאמארה, מקום שם מרכזים מזה שנתיים את קבוצות העולים לישראל, במעבר מאירופה, מדרום אמריקה, גם מאפריקה – ומארחת זו השנה השנייה קומץ "יהודים על פרשת דרכים" לסדר פסח – וביניהם את השארית של שארית הפליטה מפולין.

כבר מבעוד יום יצאה משלחת קטנה של ישראליים "לקשט" את הסדר, להכניס בו מעט טעם ישראל.

בקבוצה הזאת נמצאים, מנהל הסוכנות באיטליה, מר שדמי ואשתו, מנהל המגבית מר אלדר ואשתו, שהיא עובדת סוציאלית ומוציאה את לבה בטיפול ב"פולנים", וכן שמונים קילוגרם בשר כשר שנקנה ברומא אצל יהודי טריפוליטני, שמונים עופות וסופרת "מעריב".

אחרי נסיעה מייגעת הגענו לנאפולי. בדרך סיפרה הגברת אלדר למה היא מיואשת. מה לא הוצע לאותם הפולנים ולא הלך. יושבים על המזוודות, בחדרים עלובים, על קצבה של 60 אלף לירטות לחודש לרווק, וארבעים אלף לירטות לחודש לאדם במשפחה של שלושה – כלומר 120 אלף לירטות למשפחה בת שלוש נפשות, שנותן הג'וינט. מזה צריך לשלם שכר דירה בעבור חדר, שהוא כ-40 אלף. ובכן, חיים בשמונים אלף, שהם כ-400 לירות ישראליות. והיוקר נורא. יושבים ומצפים ל"ניירות מאמריקה".

"הפולנים" – שגורשו שוב

"הפולנים" המגיעים לרומא הם אלה אשר החליטו לא לעלות לישראל, והם כבר רשומים להגירה לארה"ב. ובכל זאת הלב אינו מניח לא לנסות להשפיע עליהם, להסביר להם. לפחות שליש, הם אנשים צעירים, סטודנטים בעלי השכלה גבוהה – ואילו ההורים בגיל הנע בין 35-55. וגם אם לא הולכים לדבר איתם, הם עצמם איכשהו מגיעים למשרדי הסוכנות, מנסים לברר, מבקשים לקרוא עיתון פולני, עברי, יידי, באים לפגישות, לכל פגישה, ובייחוד אם בהזמנה יודגש "יוגש כיבוד..." מספרים להם על ישראל בעל-פה, בשקופיות, בשירים, בריקודי-עם. כל האמצעים הנושנים וכל האמצעים המודרניים של השפעה ושכנוע – השתמשו בהם כבר. 

על פי רוב יענו: "טוב. אבל בישראל יש מלחמה. איך אעלה לשם וכל מה שיש לי הוא רק בן אחד." 

"ולווייטנאם יותר טוב לנסוע..." 

יש שרוצים לעלות, אולם הנשים אינן רוצות. לא יהודיות הן. ויש נשים לא יהודיות החפצות דווקא הן לעלות ולחנך שם את ילדיהם, אבל הבעלים אינם מסכימים. מתוך אלפיים היהודים הפולניים שהגיעו לרומא בדרכם מפולין לאמריקה – נשארו ברומא רק כ-800-700. לבד מעשרים וכמה אנשים שעלו לישראל – נסעו היתר לארה"ב וחלקם לדניה. והשליח הישראלי, מנסה שוב ושוב, ומוצא את עצמו נעלב עד עמקי נפשו. נעלב וגם נלעג. כאילו עמד בפתח וביקש נדבת עליה. כאילו לא בשם עם ישראל דיבר, אלא בשמו הוא. וממי ביקש לעלות לישראל – משארית של שארית טבח יהודי פולין – שדבקו ב"ארצם" וגורשו בחרפה.

"אני אמרתי: שיֵלכו..."

"אני אמרתי שילכו. אומר שדמי לא רוצה לראות אותם יותר לפני עיני. כמה פעמים ישבו במשרדי והבטיחו לי שהם עולים. סדרתי להם דירות בחיפה, סידרתי עבודה לאיזה מרצה באוניברסיטה ודירה בירושלים, מטלגרפים, מטפלים בילדים, מרפאים את ההורים הזקנים, מגיירים – וכבר הכל מוכן, עם תאריך העלייה ופתאום הילד איננו. נמס בין האצבעות. מטלפנים אליהם ובעלת הבית עונה "אינם" "יצאו, ישובו מחר", "נסעו לנאפולי". אחרי איזה שבועיים נודע שנסעו כבר לארה"ב. הטענה שאין להם עבר יהודי, ששארית הפליטה הזו אין לה שום קשר ליהדות, שאילולא כן כבר מזמן היתה עוזבת את פולין, כשהיה האקסודוס הגדול, אינה נכונה. עובדה! לפני החגים פתאום כולם רוצים במצות. כולם רוצים להיות ב"סדר" כשר. ואולי כל מה שרוצים הוא להשיג ארוחת חינם... אמרתי שילכו. בשנה שעברה סידרנו להם סדר פסח ענקי. בשביל בחור אחד סחבנו באופן מיוחד פסנתר. היה פסנתרן מחונן. אחרי כן נעלמו חודשיים, לבסוף שלחו מכתב מאמריקה: 'סליחה אבל עוד תראו שפעם נעלה...'".

ב"קאזה דל-פאשו", כפי שקוראים עד היום לאכסניית הנוער שבנה מוסוליני, כבר אסור להכניס חמץ. משגיח עטור זקן מנצח על המלאכה. גם בחדרים, המשמשים חדרי שינה, עושים בדיקת-חמץ. במטבח אשר במרתף שאת כליו הגעילו, ליבנו, הרתיחו ומה לא עשו – עוסקים במירוק אחרון נאפוליטנים שכבר התרגלו למטבח הכשר היחידי. לקראת החג צריך להכין גם חלב לילדים. נוטלים שלוש צנצנות גדולות וכשרות לפסח, עטופות היטב לבל יכנס רבב של חמץ, ונוסעים אל האיכר. האיכרה יוצאת אל הרפת מחזיקה את צנצנת הזכוכית הגדולה בין קיפלי שמלתה הרחבה ומצליחה להקליח את החלב מעטיני הפרה ישר לתוך פיה הצר של הצנצנת. חלב דשן, סמיך, צהבהב. היא רוצה להוסיף מעט חלב שחסר מן הדלי, ואשת מנהל הסוכנות נחרדת. חלילה!

הגפנים כבר שולחים עלעלים ירקרקים. האפונה מלבלבת, תרנגולות אמיתיות סרות למרותו של הגבר הקורא והמודאג מאוד מביקור היהודים עם צנצנות הזכוכית. השפנים מכרסמים כרובית ירוקה ודומה לשושנים, וכל הכפר בא להסתכל ב"סניורים וסניורות" וצנצנות החלב.

"אבל הלב מוכיח..."

ובאולם הכניסה, על המדרגות, על המדרכה, על הטיילת הרחבה, שרק אתמול המתה מנאפוליטנים ורומאים שבאו לנפוש בקאסטלאמארה, להפליג לקאפרי, ולשיר שירי אהבה בסורנטו - מטייל היהודי הנודד עם מקלו. כמאה "פולנים" עם משפחותיהם שילמו אלפיים לירטות לאיש כדי לבלות את חג הפסח ביחד.

"לאן הולך יהודי?" אני שואלת פולנית.

"נוסע לאמריקה," משיב היהודי בעברית. "אני דובר עברית. האם הגברת מן השגרירות? אני, אין לי מה לקרוא ברומא." אני מחפש איזה ספרים בעברית. אני שחקן התיאטרון של קמינסקה. הייתי גם פעם בישראל. בשנת 59-60. עם אידה."

אשה שנייה, עדינת פנים וחיננית, ומאוד עצובה – דוחפת ילדה קטנה לפניה. "גם אנו מדברות עברית. הייתי עולה לישראל, אבל בני עושה דוקטורט בניו-יורק. אז אני נוסעת אליו."

"אינך צריכה להצטדק. כל אחד רשאי לנסוע לאן שהוא רוצה. איש אינו מכריח אתכם לעלות לישראל. איש אינו מוכיח אתכם על אי עליה. זה רק הפסד שלכם..."

"אבל הלב מוכיח..."

"זו הבעיה שלך..."

ועד מה זו בעיה נוכחנו לדעת בסדר עצמו, שנערך באולם גדול, ליד שולחנות ארוכים, שעל קירות האולם תלויות תמונות של נאפולי, ירושלים. סורנטו, וארון קודש. נרות הודלקו, המשגיח לבש בגד לבן וקרוע, ארבע כוסות נמזגו, קראו את ההגדה לפי תור. תחילה קראו רק הישראליים, אחרי כן הצטרפו גם "הפולנים". הישראלים בקול בוטח, הפולנים, גרונותיהם כמו בצבת. דמעות עמדו באוויר. פרופסורים. רופאים, מהנדסים, שרברבים, אדונים בחליפות חג וכיפות על הראש, נשים לא יהודיות עם מטפחות, ילדים מנומסים, וילדות שקדות קידות קטנות כאשר מציגים אותן – שרו שירים עתיקים מימי ילדות הוריהם. שירים יהודיים רוויי געגועים וכאב, בקולי קולות שרו. וגם שירי מולדת חדשים. ולפעמים – עם כל המילים...

הפליאה מכל לשיר קבוצת בני הנוער מארגנטינה, שהגיעו באוניה ממש ערב חג, בדרכם לקיבוץ שדה נחום. איזה פרצופים היו להם. איזה כתפיים גבוהות. ואין זו המצאה שלי. ולא הרצון שלי לראותם כך. היה זה חג לעיניים. לראות את הבחורים הצעירים הללו ואת הבנות הצעירות, שהשאירו אחריהם בתים מסודרים בארגנטינה ונוסעים לבנות ולהגן במולדת עמם, בנכונות ובאהבה. ולעומתם קומץ היהודים שכל אחד בפני עצמו. שכל אחד מחזיק את "חבילת חייו", ונודד עמה לחפש לה בית.

בחוץ עמדו ה"קאראבינרי" ושמרו על היהודים שיוכלו לקיים סדר פסח כשר, שיוכלו לחוג את חג החירות...

*

למחרת יום ראשון של פסח, טיילו בעיירה. יש מי שהחליט יהיה מה שיהיה. וקנה  כרטיס הפלגה לקאפרי. הרוב, ידו אינה משגת. 

עם עני הוא שארית הפליטה של השארית. יש לו בגד ללבוש, ודיפלומה, וקצת גאווה פולנית למראית עין, אכזבה, ניירות בדרך, קצבה זעומה של הג'וינט – ותקווה להיות פעם סתם בן אדם בלי או עם ייסורי מצפון.

 
לייבסיטי - בניית אתרים