עד הרגע האחרון

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1964 >> עד הרגע האחרון

 

6.6.64

עד הרגע האחרון

בלילה, צעקות היו פולחות את אווירו הלבן והשוקט של בית החולים. תחילה היו נעורים החולים. האח היה אץ לחדר ההוא ואחר שהות מה בין צעקה לזעקה היתה באה אנחת הרוחה. אט אט רחקו המילים אחת מרעותה, החולים התנמנמו וחזרו בקושי לעולם השיכחה שחייב להיות טוב ובבוקר קשרו את זעקות הלילה לזר החלומות ההולך ונמוג עם האור. ואם בתחילה היו נזכרים לפתע בזעקה הלילית, והיו משיחים, ושואלים:

שמעת?

הלילה היא צעקה נורא. לא עצמתי עין.

זה נורא.

וכי מה היא אשמה, המסכנה.

ברבות הימים ולילות הצעקות, איש לא חש בהן עוד, כמעט. ואף האח לא היה חש יותר אל אותו חדר מבודד. הוא היה נוטל את המזרק, רוטן בינו לבינו, משתהה ליד הדלת שלא לצורך ונכנס, ללא חפץ, אל זו שניעורה משנת הסמים. אל זו שפניה האפירו כאפר, שגופה הלך וצמק ממש לנגד העיניים. אל זו שלא היה מרפא לכאבה והיא העזה וזעקה לתוך לילה מלא תנומה.

רק הירוקים מקרוב באו למחלקה, שנתם היתה נטרפת. הם היו אצים אל האח, בהולים וחיוורים ואלמוניים בבגדי הלילה העשויים בד גס ולבן.

מהר! חולה צועקת. כנראה קרה משהו.

יודע, יודע. שכב לישון. זה לא כלום.

כיצד לא כלום. אולי יש לה התקפת לב או מה.

הממ...

למען השם, הזדרז!

יודע, יודע – היה אומר האח ומרים עינים לא רואות מן הספר. תשכב לישון. אני ניגש אליה. היא צועקת כל לילה. – ומשהיה חש במבט החודר והנפחד של החולה, היה מוסיף כלאחר יד: זה לא כלום. שם בחדר האחרון שוכב עוד חולה. בדיוק באותה מחלה. שמעת אותו?! לילה טוב. תנוח דעתך.

אמא – אמאלה – מאמה – – – אנשים, עיזרו לי. אחות – אחות. אנא. כואב כואב...!

אני בא. די. שקט. שקט.

הוא היה משתהה יובלות ליד חדר הטיפולים. הוא היה מפהק לתוך הפרוזדור. לכל אורך הפרוזדור הארוך היה מפהק ולבסוף נעלם בתוך החדר ההוא. הוא דיבר אליה בתרעומת. את לא מתייבשת. אנשים ישנים ואת צועקת. א-נו. התנהגי כמו ילדה טוב. הנה, ככה. טוב. אתן לך זריקה יפה. כפולה. גדולה.

חודשים עברו. מן החדר המבודד היו מוציאים "שכנות". בזו אחר זו היו מוציאים אותן. שכנות אלו יש ופטפטו יומיים או שבוע עם האישה הזועקת בלילות. היו מנחמות אותה ומבטיחות לה רפואה שלמה. הנה-הנה היא תחלים ותעזוב את בית החולים, כפי שהן תעזובנה אותו, בקרוב. אחר כך היו מאבדות הכרתן. כלים מכלים שונים, צנצנות ובקבוקים היו נתלים ממעל ומתחת.

הרופאים היו מבקרים אצלן תכופות. אחר – הלכו ופחתו ביקוריהם של הרופאים ותכפו ביקורי קרובי משפחה. חיוורים ותפוחי עיניים התנמנמו על הספסל שבפרוזדור, ביום ובלילה. ואחר כך היה נפרש סדין גם מעל לראשיהן והן היו נעלמות חיש על אלונקה מכוסה.

המוות היה בן-בית בחדר זה. המוות היה אדון כאן ולעג וצחק לכל הלובן הצח הזה. לכל המתיימרים לדעת, כביכול, סוד שמירת החיים. כבצעצועים עלובים שיחק וציחקק ברופאים, בגלולות, בזריקות, בכל צבא התרופות שבעולם.

ותאמינו אם גם לא תאמינו – המוות בכה מעיני האישה הזועקת. הוא היה כלוא שם בפנים, כגנב שתפסוהו. והוא בוש עד כלימה על גזל והרס שעשה בבית שארו. כי אישה זו, גופה הרזה עד פחד, ידיה המפרפרות, עצמות אדם יבשות שעור דקיק כנייר שקוף ומקומט נתלה עליו, היתה התגלמות המוות עצמו. ונותרו רק עיניים. עיניים רחבות, עגולות, נוצצות. והאישונים גדולים, שחורים ועמוקים. האישונים הגדולים והאפלים ביותר שהיו אי פעם לבן תמותה. ובתוכם ישב המוות, כבול, ולא ניתן לו לצאת. כי מוקדם מדי. כי יש עוד צדק כלשהו בעולמנו. יש אלוהים האוהב כל חי. יש ילד רך האוהב את אמו. והיא – היא רק בת עשרים ושש – סיפרו.

ערב אחד, היה זה במוצאי השבת, נתעוררה האישה מוקדם מהרגלה תמיד. אפלולית היתה בחדר. הזקנה שבמיטה השכנה התנמנמה ועל הקיר שממול ניצתו כוכבים שחורים.

מוזר היה המראה. מוזר ונפלא.

שעה ארוכה הסתכלה בהם. היא אף נתחייכה ודחקה ממנה והלאה את אי-השקט המכאיב והמטריד שרתח בדמה הדל. אחר נתבהלה, אחוזת אימה שכמוה לא ידעה. הכוכבים השחורים התחילו לרקד ולשלוח זרועות ארוכות ומתפתלות. הם ריקדו על רגלים דקיקות ופשטו באוויר במיליון זרועות של אימה.

היא מיהרה לעצום עיניה. היא התגוננה מפניהם בהסתירה ראשה מתחת לכר הלבן. ומשכל אלה לא הועילו התחילה לזעוק. לזעוק ללא קול.

ואז עברתי במקרה בפרוזדור וראיתי את צעקתה. במו עיני ראיתי אותה. הסתרתי את עיני בידי, אחר לחצתי את כפות ידי אל האוזנים. ללא הועיל, שמעתי אותה בתוכי, את הזעקה שראיתי.

הם, כלומר הרשות שבלובן, לא אמרו לי כלום כאשר נכנסתי, אורחת מקרית, לחדר ההוא. היא היתה כבר מחוץ לתחום, כמו שאומרים. ישבתי על קצה מיטתה ולחשתי לה: כן, יקירה. אני שומעת. את רוצה משהו?

האישונים הגדולים הביטו דרכי אל הכוכבים השחורים שעל הקיר. היא עצמה את עיניה וביקשה:

ספרי לי סיפור.

איזה, יקירה?

סיפור לילדים.

דברים מוזרים קורים לי. הולכת אני לבקר אצל ידיד שחלה בסתם מחלה ואני מוצאת את עצמי יושבת בשולי מטתה של אישה זרה, צל של אישה, ומספרת לה סיפורי ילדים. ומתוך פניה הקמוטים ועיניה התהומיות מחייכת אלי לפתע ילדה. ואני רוצה לבכות, והיא נוגעת בידי, בידה הרזה.

אל תהיי עצובה – היא אומרת לי. ואת יודעת יש לי ילד בן שלוש. מאוד חמוד. והוא אוהב סיפורי ילדים. את תספרי לו פעם – נכון? ותגידי לבעלי, שאסור לו – לילד שלנו, לראות כוכבים שחורים. את רואה אותם. הנה הם שם, על הקיר.

את מבטיחה לי שתגידי זאת לבעלי. את לא מכירה אותו. הוא בחור טוב. חבל. כשאני אלך אז היא, זאת האחרת שתבוא, בטח תלבש את שמלותי. יש לי שלוש שמלות חדשות. תפרתי לי ולא הספקתי ללבוש. ושכחתי להגיד שיש להפשיר את הפריז'ידר. הוא בטח מתפוצץ מרוב קרח. ואת השמלות.

צריך להוציא את שמלות הקיץ ואילו את שמלות החורף צריך להכניס בנפטלין. הכל יאכל העש.

כבר מזמן הוא לא היה פה. הבעל שלי, נמאס לו ואין עם מי להשאיר את הילד, וצריך להוציא את העוף מן הפריזר. הוא יפוצץ את הצינורות.

ואת יכולה לספר לי עוד סיפור.

איזה?

על חתול במגפיים.

ואני סיפרתי.

*

למחרת היום הלכתי אל הבעל לומר לו שיעשה "דיפרוסטינג", שיכניס את השמלות לנפטלין, שיילך לבקר אצל אשתו. עד שמצאתי את הכתובת היה כבר לילה. ובלילה אין רואים מודעות אבל – כי חושך בשכונה. 

 
לייבסיטי - בניית אתרים