עד קצה הרחוב

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> עד קצה הרחוב

 

30.10.70

עד קצה הרחוב

נדמה לי שהיה זה אבי אשר סיפר לי את הסיפור על עיירה קטנה בפולין ושמה גארבולין. וגארבולין על שום מה? על שום שאמי נולדה בה. ואבי אהב לספר סיפורים הקשורים באמא, גם אם קרו במקומות אחרים.

ובכן, בעיירה קטנה בפולין ושמה גארבולין, חיתה אשה צעירה ושמה חיה גיטל, אבל קראו לה רק חיה. היתה אשה יפה וחכמה, אשה חסודה ועם זאת אשת חיל, ושמה הלך לפניה.

העיירה כולה היתה בנויה בתים קטנים ועלובים, בקתות של עץ וסמטאות לא סלולות ושוק מסכן אך עליז. רק בקושי עלה בידי יהודי העיירה לפרנס את משפחותיהם רבות הילדים.

חכמים גדולים לא נולדו בגארבולין ושמה לא יצא לתהילה בעולם היהודי, לא בזכות רבנים גדולים ולא בזכות חכמי תורה. לא היתה בה תעשייה ולא אוצרות טבע – אך לעומת זאת "בורכה" במצוקה וזו היתה שרויה כמעט בכל בית. עם זאת ידעה העיירה שמחת חיים ומשובת נעורים, ובנותיה, שמן יצא לתהילה בשל יופיין הרב.

לא היו בה חצרות רבנים מפורסמות וגדולות, לא היו בה ישיבות גדולות – והטובים ואלה שידם היתה משגת – היו שולחים את בניהם ללמוד בווארשה או בעיר הפלך הקרובה. בכל זאת היו בה מעט בעלי בתים מכובדים, וגבירים מקומיים – "גבירים אדירים", בהשוואה ליתר בני הקהילה הצנועה.

היו שם טיפוסים כמו טוביה החולב, והיה שואב המים המסורתי, והיה סנדלר וקצב וחייט, אך המפרנסות הממשיות היו הנשים. הן היו מגדלות את ילדיהן ליד מכונת התפירה שאחד הילדים היה מגלגל את גלגלה, ותופרות ציפות וציפיות ומפות ולבני כלות, לכלות העשירות מווארשה, ולעשירות פחות – מן העיירות הסמוכות.

אך בערבי שבתות היו כל הנערות והנשים בגארבולין, נסיכות ומלכות ממש. שמלות מאריג פשוט שנתפרו בידי האמהות, תופרות הלבנים, היו מבהיקות על הנערות בלובן צח – בריקמה צנועה, בתחרה שהותרה והועברה משביסה של הסבתא.

וכשהיתה חתונה בעיירה – היתה זו שמחה לכל העיירה, על כל הפיצ'בקעס. עם כלי זמר, ועם בדחן, ועם שולחנות ערוכים, ועם שבע ברכות שנמשכו שבעה ימים – כשבבית הכלה או החתן יושבת כל המשפחה, מבשלת, מטגנת ואופה.

את הסבתא הגדולה, שנינה נכנס לחופה – היו מושיבים על ארגז "הדברים הטובים". למען לא יזללו את המעדנים, הזאטוטים הרעבים תמיד. וכיוון שזו היתה מתיישבת, ישבה שם קבע...

בעיירות פולין הללו לא היו שולחים את הזקנים לבית זקנים, או כפי שקוראים לזה אצלנו – בית אבות. שם גדלו הנכדים בצל כל אילן היוחסין שלהם, עד דור שלישי ורביעי. ומעניין, זה לא הזיק לאיש מהם. לא קלקל את הסלון ולא קיפח נעורים בריאים. הסבים והסבתות לא ישבו בבתים משוכללים לזקנים, כמו בחדרי המתנה מודרניים לעולם הבא...

חיה, שבה מתחיל סיפורנו, חיתה לבדה בבית הגדול. היחידי בעיירה שנתברך בשלוש קומות, חצר עם פרחים, שני משרתים. נתברך – או קולל – הבית הזה, כי לא היו בו ילדים.

אשה צעירה היא – אמרו אנשים – עוד יהיו לה ילדים – היו נאנחים, ספק בצער ספק בקמצוץ של שמחה לאיד. לא טוב להיות גביר אדיר בעיירה ענייה. 

הם התפללו הרבה לילדים, היא ובעלה. אך הנה, יום אחד יצא הבעל אל עיר הפלך, לחתום על עוד חוזה של אספקה עם הרכבת. יצא ולא חזר. כאשר החזירו אותו כבר לא היה אל מי לדבר.

שבועיים שכב במיטה. כל גדולי הרבנים מן הסביבה ביקרו אצלו – לבסוף קראו אפילו לרופא הגרמני שהתגורר בעיר הפלך. ממון רב בוזבז – בלא הועיל. שוב לא פקח את עיניו והלך מן העולם הזה מבלי ליטול פרידה מקרוביו, מאשתו. מבלי שידע כי הלך.

"נס שאינה זקוקה לחליצה. מה היה קורה לוא היו אחים לגביר של העיירה. לפעמים טוב להיוולד בן יחיד. אהה..."

כך נהפכה חיה, האשה הצעירה, לאלמנה צעירה. 

אוי ואבוי היה לה ולחייה. 

ישבה בבית הגדול, בכל שלוש הקומות שלו – כמו מסמר ערירי. 

כמו אותו חלון אחד בלבד שהיה מואר בכל חלונות ביתה.

*

אך עברו ימי השבעה, שקט הבית לחלוטין. אין יוצא ואין בא. משהו, באשה הצעירה, באבלה הכבד, בהסתגרות הזו שלה, מנע מן האנשים לדפוק על דלת ביתה, וגברים – מה יילכו לביתה של אלמנה? ואילו נשים, מטופלות בילדים ומכונת תפירה שמסובבים את גלגלה ביד – איך יילכו לביתה של גבירה שלמדה בווארשה וקוראה ספרים בשפת הגויים – כך אומרים – ונועלת נעליים גבוהות עקב ושמלות מן העיר עם פלוש ונוצות.

אי לזאת, אך עברו השלושים, ציוותה הגבירה לרתום סוסים- ונסעה לעיר הפלך – אל משרדי הרכבת וחתמה שם על חוזה האספקה שבעלה המסכן לא זכה לחום עליו. 

בערבים, היו רואים את זלמן, זה שהיה עוזר לבעלה. עולה ובידו פנקסים ארוכים – והיו יושבים ביחד ליד מנורת הגז ועושים חשבונות. ממש כמו מירלה אפרת. זלמן הזקן – היה מלא סיפורי תהילה על גבירתו. על דיקנותה, על תפישתה החכמה, על הסוחרת השנונה ששכנה באשה המשכילה. על דרכי הנועם שלה ועל קומתה הזקופה.

"מי יתן ויבוא לה זיווג הולם."

אך איפה, איפה מוצאים זיווג לאלמנה צעירה ומשכלת ויפה בעיירה קטנה ונשואה מאוד – עיירה יהודית שומרת מסורת.

איפה מוצאים?

ואם היו מוצאים, מי יהין לגשת אליה. 

אולי זלקה החייט? התאלמן לפני שנתיים. יש לו שישה ילדים קטנים והלב נקרע לגזרים לראותו בעליבותו ובעוניו.

זלקה – וכי משוגעת היא לשרת ילדי אשה אחרת ומצד שני – מה יש? הלא עקרה היא.

עקרה? לוא איש צעיר בא אליה – הו-הו... לא עוד עקרה תהיה. כנראה האשם היה בבעלה, עליו השלום.

מכאן, לכאן, איש לא העז לגשת אליה, ואיש לא חלם כלל שחיה עלולה להיות בודדה בתוך שלוש הקומות שלה.

*

רק אדם אחד, זולת הפנקסן, היה עובר את מפתן הבית שלה ויושב עמה ליד השולחן. הלא הוא חיים הקבצן. קבצן, בן לשושלת קבצנים מדורי דורות. וכי אפשר היה לכנותו בשם אדם? לבוש היה קרעים, רגליו יחפות בקיץ ובחורף נעולות נעלים פעורות סוליות וקשורות בסמרטוטים. שערו וזקנו חברו יחד לרעמה מאיימת, וריחה של הדלות דבק בגופו.

כל הבעלי-בתים היו פוטרים עצמם מעונשו במטבע על המפתן. לעתים היו מוסיפים זוג נעליים בלות, או קפתן ישן. בחגים היו מזמינים אותו לסעודה מפסקת – לפי תור. בחוליו – וזה קרה פעם או פעמיים בימי חלדו – ישן אצל הרב ושתה מרק בכל יום. 

אבל מתי מתמזל לקבצן להיות חולה. הללו נתברכו בבריאות הגוף ובמזג טוב השומר על בריאות, וכמה שינסו לספר על קבצן שתמהוני הוא – בריא הוא בנפשו הרבה יותר מכל בעל בית רדוף יצרים ודאגות. 

אין משפחה ואין גם דאגות משפחה, 

אין כסף – אבל לעומת זאת אין צורך בעבודה. 

יש פרוסת לחם, חתיכת צנון ומים בנהר וצרור קטן חבוי לימים קשים – ומה חסר לו עוד לאדם כדי שאושרו יהיה מלא. 

בלאו הכי הכל הבל הבלים.

כך, בערך, היה יושב במטבח ומרצה לפני חיה הגבירה את פילוסופית החיים שלו. והיה מספר לה סיפורים על בעלי בתים אחרים. לא רכילות, חלילה, אלא סיפורים של חיים, של מאווים ושל לקחים. היה מספר לה אגדות ומשלים ומאורעות שקרו לו בערים אחרות, בשנות בצורת ומלחמה בעיירה. 

הוא שותה את התה שלה והיא שותה את סיפוריו. לעתים ציוותה על ביילה המבשלת כי תגיש לו גם תבשיל. פעמים, מוזגת לו צלחת עמוקה של מרק בשר עם עצמות ונתחי בשר ושעועית.

לבד מן הביקור השבועי הזה – איש לא פתח את דלת ביתה. סליחה – פעם או פעמיים הגיעו קרובים מן העיר. קרובים עם דרושקס פרטיות – עם רכבים שהמתינו בחדר המבשלים. בשעה שהאורחים ישבו בטרקלין המואר.

הגיעו אורחים אל האלמנה – פשטה השמועה בעיירה – וכולם יצאו לתלות עיניים ביהודים הגבוהים הללו עם כובעי הלבד השחורים. 

אז מי יהין להשתדך אל אשה כזו, מי מאנשיה הקטנים של העיירה הקטנה.

*

קטנים או שאינם קטנים – אין עוד כשדכנית יודעת לב אדם, ואין עוד כשדכנית יודעת לב אלמנה – ובייחוד כשאותה שדכנית היא אלמנה עצמה.

לה, לא יספרו. כל הכסף שבעולם, כל הפרוות ושמלות הפלוש, הטבעות עם היהלומים ומטפחות של תחרה – כל אלה מה טעם להם כשאת לבדך. בשהאיש שנתן לך את שמו טמון עמוק באדמה ואין לך אפילו ילד להניח את ראשך על כתפו הצרה ולבכות. סתם לבכות, כמו אשה.

אך יצאו שישה חודשים מאז נתאלמנה חיה, לבשה זלדה השדכנית את שמלת השבת שלה, כיסתה את כתפיה בצעיף החגים והלכה לבית הגבירה. בשליחות הטוב חתנים הלכה. מציאה ממש.

אף שהעיירה היתה קטנה וענייה ולא היו בה בתי אבן בני שלוש קומות כשל האלמנה, נמצאו בה עוד בעלי בתים מכובדים וביניהם שני אלמנים ושניהם שמו עינם באלמנה. אחד – יהודי יפה זקן ויפה כסף וגם יפה קומה. הדרת פנים במלוא מובן המילה. אמנם צעיר כבר לא היה, אך לעומת זאת היו כבר ילדיו נשואים, ולא צריך היה עוד לקנח את חוטמיהם. וגם הוא עסק במסחר עם הרשות – לבד מחנות הגלנטריה יאחדו את שני העסקים, חיה תוכל לשבת בבית, ולא תצטרך עוד לרוץ אל הרשות – וכי זה עסק לבת ישראל כשרה? ובעזרת השם עוד תלד לו בן זכר ויהיה לה קדיש.

כיאה למעמד, הזמינה חיה את השדכנית לטרקלין הקטן, הושיבה אותה בכורסה, ציוותה להביא תה עם סוק, הקשיבה והקשיבה ולא פצתה פה. ואם השידוך הזה אינו מוצא חן בעיניה – יש עוד אחד. בחור צעיר, תלמיד חכם עילוי ממש. רק איזה חמש שנים צעיר ממנה – אז מה יש. מנבאים לו עתיד מזהיר. בטח יהיה רב בעיירה. וינהרו אליה מכל הסביבה. אמו שלחה אותה אליה – אמו – ביילה התופרת...

וחיה שותקת.

אחר כך אמרה לה שהיא מודה לה. מקרב לב היא מודה. אבל...

אבל מה? כבר עברה חצי שנה. הרוצה היא לחכות עד ה"יארצייט" – טוב. יעשו תנאים ויחכו. לא טוב היות האדם לבדו. וחטא הוא – חטא לפני אלוה ואדם שאשה צעירה תהלך ערירית, שבית כזה לא יידע צהלת תינוקות, שגבר שכוחו עמו לא ישמח לבבו בה.

"זלדה, - אמרה לפתע הגבירה. - זלדה – אני כבר שמתי עיני באיש."

"מי?!" קפצה השדכנית, מחטטת במוחה. מועמד אחר, מן העיירה, והוא חמק מעינה החדה? ואולי לא מן העיירה הוא, יילך אוצר כזה ויפול בידיים זרות, ואיפה נשמע כדבר הזה שאשה, אלמנה, תמצא את זיווגה בעצמה, והיא – האם לא שדכנית העיירה היא. ומי חיתן אותה עם בעלה ז"ל – לא היא, זלדה?

"לא מעיירה סמוכה ולא מעיר אחרת. מן העיירה שלנו הוא. ואני רוצה שתלכי אליו, תדברי איתו, כמו שצריך, ותאמרי לו שישלח אותך להשתדך אלי."

יצאה מדעתה. שמא באיש של אשה אחרת חשקה נפשה של הגבירה.

השדכנית חושבת והגבירה עונה, כאילו דיברה זו בקול.

"ובכן,"

"ובכן, מה אסתיר. לכי לחיים הקבצן ותגידי לו, בעדינות תגידי לו, שאני אשמח אם יבקש את ידי."

"לכל המלאכים הטובים – חייקה, את בטוחה שאת בקו הבריאות?"

הגבירה צחקה.

"חיים הקבצן. איך אפשר. קבצן בן קבצנים. הסבא והסבתא שלו, משני הצדדים, היו קבצנים. את הגבירה של העיירה – דווקא בו את רוצה? מה יגיד סוחר הגלנטריה, מה תגיד אמו של האברך?"

"זהו רצוני, זלדה – את לא רוצה לדבר עם חיים, אשלח אליו את השדכן איצ'ע."

השדכנית, יצאה מבית הגבירה חולה. ברחוב גילתה את פניה כדי שהשלג יטפח עליהם ותתעורר. לבסוף אמרה אל לבה: "העשירים האלה. כל השגעונות מותרים להם..." והלכה לחפש את חיים הקבצן.

*

היה חורף ובמאורה שלו לא מצאה אותו. הלכה לחפשו בבית המדרש, שם לא למד - שם היה מחפש מסתור מפני הרוח והקור. גם שם לא היה. אמרו לה אולי ב"לינת צדק..."

אוי לאותה לינת צדק. בין ערמות בלויים אחדות, שכיסו את חמשת קבצני העיירה, חציים מטורפים חציים חולים וחולמים – מצאה את חיים נשען אל הקיר.

"דבר לי אליך – חיים..."

"דברי," אמר.

"לא כאן. איני רוצה שישמעו."

"אין לי סודות. אלה החברים שלי, ובכלל – הם חרשים בלאו הכי."

"אבל זו שיחה אישית."

"אין לי אישיות ועל כן אין לי שיחה אישית."

"אתה ברייה משונה. טוב. חיים, התבשר! חיים, מזל קרה לך – נס מן השמים. דבר כזה עוד לא קרה בעולם, ביסט באגליקט געווארן."

חיים צחק. ירושה? אין לו קרובים, אלא קבצנים, וגם אלה מתו.

"שעה גדולה הגיעה בחייך. תאר לעצמך – בחלום הוורוד ביותר לא יכולת לחלום זאת, תאר לעצמך מי שלח אותי אליך?"

"מי? הרבי מלובביץ' לשאול שאלה. ואולי הגאון מווילנה?"

"על כל שונאי ואויבי. הגבירה! חיה האלמנה אמרה לי שאם תשתדך אליה היא לא תסרב לך." 

אמרה כל מילה לחוד, לאט לאט – סובבה ראשה והביטה ישר בעיניו. ציפתה שיקום על רגליו ויקפוץ. ציפתה שצעקה גדולה תמלט מגרונו; 

והוא – לא כלום. חיטט באוזנו באצבע הקטנה שלו, עד שכל ראשו רעד. הוציא קמצוץ טבק, נשם עמוקות. 

"חבל, - אמר, - שוב לא אוכל לשתות תה בביתה ולא להתחמם במטבח החם שלה."

"התשובה היא לא, - התעטש. - תגידי לי לבריאות – זלדה."

"אתה משוגע! היא מציעה לך את כל ביתה, את עצמה וכל ממונה. ואתה מצטער שלא תוכל לשתות תה בביתה ולהתחמם במטבח שלה... שרעם יכה אותי. השתגעת, או מה?"

"מצטער."

"אני כבר לא מבינה כלום. אני באה אליה בשליחות בעלי בתים, גבירים אדירים, והיא אומרת 'לא. תודה.' ושולחת אותי אליך – תולעת אדם. 

ואני באה אליך מן הארמון שלה, ואתה שוכב פה על קופת זבל, אתה שוכב, נודף ממך ריח, ריח רע נודף – ואתה משיב 'לא'." 

"מה קורה פה."

"מה קורה? לכי ותגידי לה שאני מאוד מעריץ אותה, שאין אשה יותר רצויה ויותר נכספת ממנה, אבל, שפשוט, מסיבות חשובות, איני יכול לבקש את ידה. שאני מודה לה על שהיתה טובה אלי והשקתה אותי תה בלילות חורף – אבל אני קבצן ולא אוכל להיות בעלה."

זלדה עוד ניסתה לדבר על לבו, אך לשווא. התעטף בסמרטוטים שלו, הניח צרור בלויים למראשותיו, עצם את עיניו – ולא עברו דקותיים והמרתף הטחוב הרעים מקול נחרותיו.

"על כל אויבי ושונאי..."

*

"נו," שאלה חיה. וכשזלדה התחילה לחזור על "תגידי לה..." הפסיקה אותה הגבירה. 

"ידעתי, - אמרה. - ידעתי שיסרב. לבי אמר לי."

משיצא שבוע, ועברו שבועיים וחיים לא בא לבית הגבירה, שלחה לקרוא לזלדה.

"לכי, - אמרה לה. - לכי וראי מה קרה לחיים. בטח חולה הוא."

"לא חולה, פשוט משוגע. ראיתי אותו ברחוב עם התרמיל שלו מחזר על הפתחים כהרגלו."

"אז לכי אליו, מצאי אותו ותגידי לו שאני רוצה לדבר איתו. אני מבקשת שיסביר לי."

וחיים בא. הגבירה הזמינה אותו אל הטרקלין והוא לא רצה להיכנס. מספיק במטבח.

שילחה את ביילה לחדר הכביסה ונשארו שם שניהם. הגבירה והקבצן. מה דובר – לא ידוע. ידוע רק שלמחרת היום קידש אותם הרב לבעל ואשה. קידש על תנאי.

החתן לבש את בלויי הסחבות שלו.

הכלה... חיה הגבירה – לא יאומן כי יסופר – לבשה סחבות אף גרועות מאלה של הקבצן.

קידש אותה, שבר כוס, נשק על לחיה, וכל המסובים פרצו בבכי. עיניה של הכלה זהרו.

אחר כך נעלמו עקבותיהם.

*

החלונות האפלים של הבית הגדול ידעו לספר סיפור מוזר – אך האנשים ביכרו שלא לעבור ליד הבית הנעזב שכמו רוחות הילכו בו.

האלמן, שהוא בעל הגלנטריה, ידע לספר שרואים אותם, את חיה ואת חיים. שרואים אותם בעיר הפלך. רואים אותם נודדים ברחובות העיר עם תרמילי קבצנים – מקבצים על יד. אחר כך נמאס גם לו לנטור – והשנים נשכחו מהלב...

*

היה בוקר יפה. איש ואשה בבלויי סחבות, עמדו והביטו זה בזה.

"חייהלה..." אמר הקבצן, וחייך. שלא כדרך היהודים, הביט ישר בפני זוגתו. וזו – זו הסמיקה מתחת ל"איפור העוני האפור" העשוי מאבק דרכים. מימים ארוכים בלא מים לרחצה, מ"מה אכפת"... בימינו, לא היו מפנים את הראש להסתכל בהם בשניה. רגילים לראות "היפים" בסמרטוטים כשעל צווארם תלויות אבני חן. אבל באותם ימים. מי ראה מקבצת נדבות ופנינים על צווארה?

הקבצנית הכניסה ידה לתוך "הטארבע". הוציאה משם תפוח, נגוע מעט, חתיכת לחם יבשה, חילקה לשניים, והשניים אכלו. ומי שלא ראה אותם יושבים ליד בית עזוב באמצע הרחוב. ב"שעת הסעודה", לא ראה סעודת מלכים מימיו. סיימו את אכילת התפוח והלחם, הוציאה חיה שזיף לקינוח. חיים מביט ישר לתוך פיה, איך היא נוגסת מן השזיף הקטן, נגיסות קטנטנות, ופיו הריק לועס עמה.

"מה אתה מביט עלי ככה?" שאלה בגינדור. "יש עוד שזיף..."

"תאכלי גם אותו ושיהיה לך לבריאות."

"אז מה אתה מביט ככה. בכלל – אתה מתנהג מוזר מאוד היום. כאילו אתה רואה אותי היום בפעם הראשונה..."

"שוב, רואה אותך בפעם הראשונה. הנך יפה רעייתי... – חייה'לה. את יודעת איזה יום היום?"

"בטח אני יודעת. יום שני. מה פתאום אתה שואל אותי".

"לא זה. נשמת חיי. היום בדיוק מלאה שנה לחתונה שלנו. חייה'לה, כן כן, כבר עברה שנה." 

עמדת במבחן, אשתי שלי, הוכחת ענווה, חיזרת ביחד אתי על הפתחים. ראית איך חיים. ראית מה זה חיי קבצן בעצמך היית קבצנית. כבר לא תוכלי להגיד לי: 'מי אתה. מי היית, הרמתי אותך מאשפתות...' 

אנחנו יכולים לשוב הביתה. הקץ לחיי הנדודים. שוב תוכלי להיות הגבירה של העיירה. ולי כבר לא יהיה אכפת להיות רק בעלך. נשתה תה בטרקלין"... חלם חיים הקבצן בהקיץ.

"אוי," נפלטה אנחה מגרונה. "אוי," כיסתה כף ידה את פיה. "אוי חיים!..." הניחה ראשה בתוך חיקו באמצע רחוב של עיר יהודית גדולה. וכך, כשהם יושבים חבוקים פנו פניה אל הרחוב ועיניה נחו על הבתים הרבים שדלתותיהם היו נפתחות לעתים, ולעתים לא היו נפתחות...

"בוא," הרימה עצמה בזריזות. "בוא!" משכה את ידו בידה. "אבל קודם נגמור את הרחוב..." 

"עד קצה הרחוב..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים