עוד כוס מיץ?

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> עוד כוס מיץ?

 

26.8.60

עוד כוס מיץ?

מה פתאום עלה בדעתי לשתות מיץ-גזר? הרגו אותי – ולא אוכל להשיב. היו לי כל המניעים הפסיכולוגיים, לפי שיטות הפרסום המודרני, לשתות כוס חלב של חלמונה או חלבונה – מה שמה של הפרה הצבעונית-המודרנית, המקשטת כל עמוד ברחוב ובעיתון? בכל אופן, אני נעצרת ליד הקיוסק של דוב'לה הטוב מימי הילדות ואומרת לו:

"כוס מיץ-גזר."

"שיהיה לך לבריאות," אומר לי דוב'לה, כמנהגו תמיד; ואז אני מבחינה שאינני אוריגינלית וכי עוד כארבעה טבעוניים-בכוח גומעים מן המשקה הכתום-המקציף וביניהם פרצוף אחד שגלדי שומן-לא-בריא תלויים לו מסנטרו שבצבע האווז המפוטם. ובתוך הפרצוף הזה יש עיניים, והעיניים מנצנצות אלי בזיק כזה, כאילו אמרו: "אני – אני מכיר אותך."

"חה, חה! סוף-סוף נזכרת. כן – זה אני."

אני מאושרת שזה הוא, מחסלת את המיץ, רוצה לשלם לדוב'לה ויד שמנה אוחזת בידי: "איטס אן מי" כלומר, אני משלם.

השתגעתי להתווכח איתו. הוא נראה אדם חולה ביותר ואסור להרגיזו. אני אומרת לו אלף אלפי תודות ושבאמת אין הוא צריך לעשות זאת, וכמובן, שאני כבר שואלת לשלומו ולשלום אשתו – אם יש לו כזו – והוא מודיע לי שהוא מרגיש בטוב, חן-חן, רק שהוא כה עייף... הוא חזר זה עתה מ"פארי" וכבר הוא יוצא ניו-יורקה, ורק אלוהים יודע מניין לוקחים כוחות. מי שחושב שהעוסקים בקידום המדינה מלקקים דבש בחו"ל, אינו אלא סאדיסט.

אני מסכימה עמו מיד. כן, גם אני חשבתי כך עד כה. עכשיו, לאחר שראיתי מה רעים פניו ובאיזה פיגור דיאטטי מוגזם הוא נמצא, אני משנה דעתי מן הקצה אל הקצה. הישראלים שלנו הם פשוט מטורפים. כולם מתים לנסוע. כולם מתים להשתייך לצבא-הישע המיוחס, המייצג את המדינה, וכן הלאה (שילם או לא שילם את המיץ?). ועכשיו "שלום," אני אומרת לו. "ולהתראות."

אבל מיטיבי (עזור לי אלוהים – מה שמו?) מודיע לי שאני שותה עוד כוס מיץ. שגזר כזה אין בעולם כולו – והוא עבר אותו, את העולם, לאורכו ולרוחבו, אז אם הוא אומר משהו, הוא יודע מה שהוא אומר. ואם אני לא אשתה אז גם הוא לא ישתה. נו – מי אני שאמנע מזון חיוני מפיו?

ובכן, שותים עוד כוס-גזר ושומעים עוד סיפורים על העבודה המפרכת בחו"ל ועל הקברטים היפים שבוינה, ואיך שהאוסטרים הללו יודעים לעשות חיים, לא כמו אצלנו... ועל הגעגועים הביתה, ועל ה"פייר ליידי" בלונדון, וגברות יפות אחרות, – ואז אני אומרת למיטיבי שאם כל-כך קשה לו, אולי יחדל מנסיעות וישב בארץ, וישמור דיאטה וישתה מיץ-גזר? "איך אוכל להרשות זאת לעצמי" טוען הוא כשבמשרד שלו נחשב אדם שאינו יוצא לשדה – פרזיט. (שמעו, שמעו!) לעבור למשרה אחרת? אז מה הוא יודע? כלום!

אני אומרת לו, שזה מצוין, אם אדם יודע משהו, הוא חייב לעסוק באותו משהו ולאן כבר אפשר להגיע ממשהו מסוים?! אבל עם ידיעותיו של אותו אדם על פני השטח – אני מתכוונת לשטח הגדול – יכול הוא להקיף הרבה, להיות מנהל חברה גדולה, ממשלתית, הסתדרותית, חצי-חצי...

"יש לי," אני מתרגשת לפתע. "תוכל להיות מנהל חברת תחבורה ממשלתית. תוכל להיות אפילו מנהל  מחלקת הרישוי ולשתות תה דווקא בשעות העמוסות, לא סתם תה מהול בעבודה, אלא תה עם הפסקה רבא..."

לא, אומר הוא. משרדי הרישוי שבצריפים אינם לפי טעמו. אחרי מה שהוא ראה בעולם... ל"צי"ם" ההנהלה משוריינת, "אל-על" תפוס מדי, משרד התחבורה בידים "לא שלנו", "הכרמלית" – גם כן רכבת? בקיצור, זה לא בשבילו. הוא מתגעגע לעבודה מספקת, עבודה כשלי, למשל.

"אף דיבור נוסף!" אני אומרת לו. "הבה נתחלפה. אתה תשבור לך את הראש על מה לכתוב ואני אסע לייצג את המדינה בכל הקברטים בווינה וב"שואים" בברודוויי, ואם יצטרכו לומר שם איזה משפטים, אלמד אותם בעל-פה מתוך השרות למסביר – כמוהו."

"חה, חה!" צוחק הנציג העייף שלנו. "תשתי עוד כוס מיץ. איפה רואים מיץ כזה, מתוק כזה? אני אומר לך – אתם עושים פה חיים. לו אך יכולתי, לא הייתי זז מכאן. לו רק הרשה לי זאת מצפוני. חיי – שאני מקנא בכם!"

שתי מיץ, רבותי. זה בריא כנראה גם למצפון.

 
לייבסיטי - בניית אתרים