עולים בלוד

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> עולים בלוד

 

12.2.71

עולים בלוד

הולך יהודי לארץ ישראל

על מזבח החדשות

גשם דקיק ירד כאשר הרמקול הודיע כי טיסה כך וכך הגיעה. יודעי-שדה-התעופה ישבו בנחת, על הכסאות הצבעוניים שבאולם ההמתנה הרחב.

אלה שקרוביהם עתידים היו לרדת מן המטוס שהגיע מאי-שם, הצטופפו ליד המעקה המבדיל בין המוכסים לקהל. ואלה שלבם נהג מעבר להגיון – רגשו על המדרכה שלפני הכניסה לבית המכס – המשמשת גם מוצא לקבוצות עולים וקבוצות תיירים, חשופים לגשם הדקיק. אבל גם סופה לא היתה מגרשת אותם משם...

ומול כל אלה הצטופפה קבוצת ממתינים שונה בתכלית. מדווחי החדשות, "רבותי העיתונות", צלמים וצלמי טלוויזיה חמושים שאך נשמע קול הרמקול – זנקו קדימה כיחידת סער. ממש כמו שרואים בסינימה.

"הגבעה" אותה צריך היה "לכבוש", לחקור, לצלם ולמהר ולדווח עליה למפקדת החדשות, הזוללת אירועים כמו מפלצת רעבתנית שאינה יודעת שובע, היה מדען נודע אמנם, יהודי חיוור פנים ויגע מן הדרך, אשתו ושני ילדיו.

הארבעה, שצעדו את צעדיהם הראשונים על אדמת מולדת היהודים – ספק אם הרגישו שהגיעו אליה. הם הוקפו לא באחים ממתינים עם זרועות פתוחות – אלא באנשי מקצוע קשוחים. המצלמות שהבזיקו סינוורו את עיניהם, והשאלות שהוטחו עליהם במהירות של מכונות יריה, ובשפות לא מובנות, עשקו מן הבנים החוזרים את שמחת הפגישה הכנה, הפשוטה.

האב מצא את עצמו נזהר בלשונו, עונה על שאלות בזהירות ובדיפלומטיה, מגמגם, מתגונן ונבוך. חדר האורחים החשובים דומה היה לאיזה בית משפט, למשרד חקירות מול פרוז'קטורים מייגעים.

אמנם נכון – העם כולו צמא לדעת, העם כולו 'רוצה לראות' את המדען היהודי המצליח – שהשאיר מאחוריו קריירה, חברה, הישגים, חברים, דרך חיים – סיכן את נפשו ונפש ילדיו כדי לצאת מרוסיה הסובייטית ולהגיע אלינו, לארץ היהודים הנתונה במלחמה. 

אנחנו אוהבים אותו. על אהבתו אותנו, את עמו. אבל האם בשל הצמאון 'לראות' את אהבתו של מדען יהודי חשוב מותר לנו כך להפוך אותו לקטע של חדשות, ולגזול ממנו את עדנת השיבה הביתה?!

רוצים רק חולון

למעלה, בחלק המיוחד לעולים, שלא עוד מעבירים אותם כמו עדר למבנים המרוחקים של הסוכנות, אלא מקבלים אותם כראוי – כמו את כל התיירים ואף יפה מזה – המו כמו דבורים בכוורת עולים מאמריקה הלטינית.

יש ביהודים האלה משהו קרוב במיוחד. תמים כזה. "היימיש". אפילו בצעירים – ששכחו את ארץ מוצא האבות, כמו פולין, ליטא, רוסיה – ואינם יודעים יותר, "מאמע לשון" – אלא ספרדית ופורטוגלית – נשאר טבוע עמוק הבית היהודי, הרוח היהודית, הטעם הזה שנקרא "יידישקייט".

המבוגרים – כמו כל האנשים שהשנים שחקו את קווי הנעורים ללא פשרות – מצניעים-לכת וענווים. יהודים בעלי-בתים, לא נמוכי קומה ולא גבוהי קומה; לא הדורים ולא מזלזלים בלבושם; הנשים מפורכסות – אך לא נוסח הזיקנה האמריקנית הוורודה והתכולה והילדותית עד אימה.

היה שם חג. רבים מאלה שבאו – אין זו להם הפעם הראשונה לבוא. היו כבר בישראל, ביקרו אצל קרובים, תיירו כתיירים, עשו שנת שירות ועכשיו באו לשבת קבע, מי ללמוד באוניברסיטה, מי להתגייס לצבא, מי להצטרף לבן, בת, בעל. תענוג לעיניים היה להסתכל בהם עד... עד שנדדה העין לירכתי האולם הזה – ונחה על חדר שינה מיוחד במינו.

השעה היתה אולי שמונה בערב, אך המשפחה החליטה שהגיעה השעה לשכב לישון ולהפוך את פינת אולם קבלת העולים לחדר שינה, פרטי שלהם. בלי בושה לבשו פיז'אמות, חלוקים, מכנסיים פרומים, חולצות מעוכות – והתפרקדו על כל הספסלים רכי המושב וצבעוני הריפוד. ראש המשפחה וזוגתו במרכז, למראשותיהם הבן הבכור, כבן עשרים פלוס, ועוד נער – אחיו כנראה. משמאל הבת הנשואה – ילדה מגודלת מאוד, עדויית טבעות. על כל אצבע טבעת יהלום לא גדול ולא קטן אך מכובד למדי וחדש חדש, וצמידי זהב ושרשראות על צוואר, - מתנות הכלה שנישאה רק השבוע. האב ניעור ראשון. תחילה פקח עין אחת. בדק מי ומי בסביבה. כדאי או לא כדאי להתעורר ולהתרומם מן הכר העשוי ממעיל ושטיח ולנסות ולעורר רחמי אנשים חשובים. שיידעו – איך התגלגל מפרס. איך ארז את כל חפציו. איך השיא את בתו בת השלוש-עשרה כדי שיקבלו את יחידת המגורים. איך הביא הנה בנים ובנות ואיך השאירו את כולם ללא קורת גג. ואין להם לאן ללכת. אין!

"אין להם לאן ללכת?"

"מה זאת אומרת אין – עומדים ומסבירים איש הסוכנות, ואיש הקליטה והשוטר, שחוזרים ואומרים שהם פשוט מתביישים בהם. הם רוצים דירה רק בחולון. ואין דירות בחולון. הציעו להם ראשון לציון. אינם רוצים ללכת לשם. ישלחו אותם לראשון לציון – לא יילכו. ישכבו כאן ושיראה כל העם. אחרי כן יקומו ויעלו למטוס וישובו בחזרה לטהרן."

"למה אינכם רוצים ראשון לציון?"

האב מעיר את אשתו. היא מעווה את פיה מקמצת את עיניה – אך הדמעות אינן באות. אז היא עושה קול בוכים. שום שפה אינה מבינה. רק שתי מילים היא יודעת: שלום וחולון.

אמרו להם ראשון לציון עיר יפה היא. יותר יפה מחולון.

"חולון!"

אמרו להם שאת חולון בנו סתם פועלים ואילו את ראשון לציון הקים הברון רוטשילד.

"רק חולון."

אמרו להם שהמרחק מחולון לראשון לציון הוא מהלך חצי שעה לכל היותר ובמכונית דקות אחדות.

"חולון." 

מסכנים הם – מסבירים הם לשוטר, המסביר לכל המעוניינים, אך המתקשה מאוד להסביר את עָניים של עונדי טבעות הזהב עם היהלומים, והיושבים על שטיחים פרסיים.

"למה רק חולון?"

"הקרובים אמרו להם כך..."

ובינתיים באים ומתקרבים העולים מאמריקה הלטינית – המזדעזעים למראה המשפחה האומללה עם הפרצופים הבוכים, עם הסירים מתחת לספסלים.

כך נוהגים בעולים?! עד שעיניהם נופלות על הצמידים ועל הטבעות. ומין בושה תוקפת את כולם למראה האלימות הגסה שבשביתה לא צודקת. משהו מתרתח בדם. שיסעו להם. שיחזרו למקום ממנו באו. מה הם חושבים שטהרן קרובה יותר לחולון מאשר ראשון לציון?! שיקנו להם דירות – אם לא מוצא חן בעיניהם המקום שנותנים להם...

"תבינו, תבינו," מצטדק בשבילם איש הסוכנות. "הטבעות האלה זה כל רכושם. המומים הם. הקרובים בלבלו את מוחם."

 
לייבסיטי - בניית אתרים