עולים על ירושלים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> עולים על ירושלים

 

17.12.65

עולים על ירושלים

זה חודשים אחדים הוא מסתובב בבית באפס מעשה. אשתו הפעלתנית מחייכת אליו. להתראות, שרוליק, היא זורקת בעומדה בדלת ונעלמת לכל היום, מותירה אחריה בבית הד צעדים צעירים להכעיס וריח בושם חדש.

לפנים, כשהוא היה המביא יין ודברי מתיקה לכבוד שבת, וגם שַי-נחומים על גורל עקרת הבית, בושם "שאנל-חמש". היא היתה יורדת בכבדות מן הספה שעליה נחה, ומשאירה בה שקע חם ובוטח. בצעד עצל היתה ניגשת לחמם לו כוס תה.

שרולינ'קה, איך אתה זוכר תמיד את הזקנה שלך, היתה מקניטה אותו ברוך, אך ברוך נוקשה, כשל מי שמגיע לו. אם המתנה נשאה חן בעיניה, היתה מוסיפה פרוסת פשטידה ושמה בצלחתו. עכשיו זו היא שמביאה פירות ודברי מתיקה לכבוד שבת, ואת הבושם היא קונה בעצמה, לעצמה ומכספה. הוא זה היורד מן הספה, אך לא בתנועה עצלה ועייפה: הוא נזעק, קופץ ממנה, ואין זכר לשקע החם והבוטח הנותר בספה.

ישנת? היא תוהה, ספק בחשד, ספק ברחמים.

אני? חלילה!

למה אתה מצטדק? זו לא בושה להיות עייף בגילך, אינה אומרת – אבל חושבת. והוא יודע זאת.

מה עושים, מה עושים! ומה עושים במשך כל שעות היום הארוכות, לאחר שהאישה הולכת לעבודה והאיש נשאר בבית? אפשר לקרוא. אפשר לקרוא בכל אותם הספרים היפים שקנה במשך כל אותן השנים היפות שבהן היא קראה ספרים ושבהן מעולם לא היה לו פנאי לקרוא. אך כיצד יעז לשבת בכורסה ולקרוא ספרים כמו טפיל, שעה שהאישה, שאירשת לך להגן עליה ולפרנסה, יצאה למלחמת הקיום, להביא לחם.

*

אל תהיה שוטה, איזו פרנסה, איזה שוק חיים, אילו מערכות ומלחמות? היא הלכה לשבת בחנות, שבה היא יושבת כבר שנים. עוד בזמן שאתה עבדת היא התחילה לשבת שם, משעמום, בעיקר. איך השתדלה אז להכין לו ארוחות טעימות בטרם ישוב הביתה, פן לא יסכים שתצא מן הבית.

בשביל מה לה לעבוד! – ישאל תמיד בלבו.

הוא מנסה להדיח את הכלים שנותרו בכיור. אבל זה סיפור אחר לגמרי עכשיו. פעם, בשובו מן המשרד, כשהיה נכנס למטבח ועוזר בהדחת הכלים, הרגיש את עצמו, גבר בגברים. עכשיו הוא כזה קטן. לא כלים הוא מדיח, כבודו מודח כאן יום יום ויורד לבור השופכין יחד עם בועות הסבון.

הצלחות, הסירים והספלים דביקים וחלקלקים כיצורים חיים, מדוזות בים סתווי, חומקים מבין האצבעות, מתנפצים לרסיסים. הוא נחפז לאסוף את השברים ולהחביאם. ידיו גולשות ונתלות לצִדי גופו, עם כל כלי שנשבר, כמו פושעים על עץ התלייה. "קחי חמישים גרם חמאה, מאה גרם סוכר, ערבבי, לושי, ערכי... והטיחי ראשך בכותל." הוא מחקה את קולה החושני של הקריינית, העולה מן הרדיו הפתוח. אף אחד אינו אומר "קח, ערבב..."

אף על פי כן ממשיכים זיפי זקן לצמוח על הלחיים, הוא מגלה באנחת רווחה בהביטו בראי, מתחיל להסיר את סינר אשתו, שעטף בו את מותניו, כאשר ניסה לרסק גזר.

היא אוהבת גזר חי. חי!

ואצלו הכול מת.

*

מישהו דופק בדלת. הוא פותח אותה כדי רוחב סדק, ובעוד ידו האחת מחזיקה בידית הדלת מספיקה האחרת להתיר את הסינר ולהחביאו מאחורי הגב, יחד עם הפומפייה.

גובה מסים, מהעירייה.

הגברת בבית? מבקש הגובה לדעת, בקול שפונים בו אל תינוק או אל עוזרת.

האדון בבית! בא לו לצעוק, אך - הגברת לא בבית, הוא משיב בקול רפה.

אתה אדון כרמי?

הייתי. כלומר. אני לא יכול להסדיר שום דבר. תבוא כשהגברת תהיה בבית. סלח לי.

רק בשעה מאוחרת, לפנות ערב, עת נוהג לבוא אצלו נחומי, רווח לו. יושבים השניים על כוס קפה, ותוהים. מה קרה? מה קרה להם? כיצד קמלו עם הגימלה, עם אותו תשלום עלוב ומעליב, שאין בו כדי לפרנס ושאינו מניח למות.

לא, אומר נחומי, שפילוסוף הוא, לא בשל עליבותה של הקצבה בא לנו כל זה, אלא בגלל גורדון.

וכרמי שואל מתוך עצבות ושגרה: למה גורדון?

בוא ואסביר לך. אמרו לך שהעבודה היא כל חיינו?

אמרו.

הכניסו את זה לראש שלך, לדם שלך?

הכניסו.

נתנו לך פנאי לפתח שאיפות אחרות, תוכן חיים אחר?

לא נתנו.

בימינו נולדים באיגוד המקצועי, חיים באיגוד המקצועי, מתחברים רק בתוך האיגוד המקצועי ומתים באיגוד המקצועי. הכול לפי המקצוע. תסתכל, בנאדם, ותראה איך משכיבים בבתי הקברות.

נה-נה...

אל תגיד נה-נה. אתה יודע שזה נכון. מאז הפכה הסיסמה 'העבודה היא כל חיינו' למציאות, שוב אין חיים בלי עבודה. חלס. בימינו לא עובדים כדי להתקיים. עכשיו מתקיימים כדי לעבוד. מבין?

אתה מספר לי.

קח את העבודה מהבנאדם והוא נעשה מיותר אפילו בתוך ביתו שלו, הוא נטל על החברה ועל המשפחה. ובתי האבות – חדרי המתנה לעולם הבא.

אתה מוציא לי את המילים מהפה. אומר כרמי ועיניו לחות. 

כרמי, אומר נחומי ומניח ידו על כתף ידידו, "כל עוד נחומי חי, אין מה לדאוג. נחומי יסדר את העניין, אני מבטיח לך. אני מכיר את אורה ואת יצחק ואת שמעון. אני אלך אליהם ואני אסביר להם הכול. ראשון-ראשון ואחרון-אחרון אסביר. ועוד אגיד להם: הארץ הזאת צמאה לכוח אדם, ולנו יש, כי אנחנו בני אדם, אפילו אנחנו קשישים. אנחנו עוד יכולים להביא תועלת, ולא רק במטבח. כרמי ונחומי וכספי ועוד יהודים קטנים, עמך, רוצים לבוא לאישה ולהגיד לה: קחי את המשכורת. ותהיה חמש מאות, אפילו פחות. לא קצבה ולא גימלה, לא שום נדבה, שכר עבודה אנחנו רוצים להביא לאישה. רוצים להמשיך לפרנס.

ותגיד להם, נחומי ידידי, שאנחנו כבר לא צעירים, כפי שהם יודעים. אז לאן נלך עם הלב הזה שלנו? בשבילנו חלף תור הזהב של הרומנטיקה, האהבה. לאלה צריך צעירים, שאין להם פנאי, שהדרך אצה להם. ואילו לנו יש פנאי – הרבה פנאי שלעת זקנה אין מה לעשות בו ושאסור להפקירו למחשבות. אין לנו דבר להיאחז בו זולת השכחה שבעבודה. והברכה שבשכחה

ותגיד להם שיתקנו את חוקי העבודה, לפחות למען הדור הזה. ושאת הדור הבא יתחילו לחנך גם לבטלה.

בראבו, כרמי! עכשיו אתה יורד לסוף דעתי...

אתה חושב שישמעו לנו...

עוד איך ישמעו. מנהיגות זקנה כשלנו, שתתאכזר דווקא לבני גילה! גם זאת אגיד להם. ומחר, כמו שאתה רואה אותי, אני עולה על ירושלים. סמוך עלי.

*

וכך כל יום מחדש.

 
לייבסיטי - בניית אתרים