עולם נשוי מאוד

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> עולם נשוי מאוד

 

2.2.68

עולם נשוי מאוד

לפני שבועות אחדים קיבלתי מכתב מקוראה, שעם כל רצוני הטוב איני יודעת איך וכיצד להשיב עליו. שמה יידעו הקוראים...

כותבת לי הקוראה, שמטעמים מובנים איני נוקטת בשמה, שהיא בת שלושים ושתיים, ילידת הארץ, בעלת השכלה תיכונית, אם לשניים וזה שנתיים נתגרשה מבעלה והרי היא חיה לבדה, אם כי עם ילדיה...

בעלה היה אדם "סגור" מאוד, מתרחק מן הבריות ואף בביתו היה מסתגר בחדרו, כמו מבצר שנבצר היה להתקרב אליו היה. היא ניסתה, מאוד ניסתה לא לשבור את הבית. היא קיוותה כי המרה השחורה תחלוף וחייהם ישובו להיות מה שהיו סמוך לנישואיהם, אך המצב הלך והחמיר, עד כי היה ללא נשוא. כזר היה בבית, סר וזעף. מעט הידידים שהיו להם נטשו אותם אחד אחד. איש אינו אוהב בית מדכא. מפעם לפעם ניסו להזמינם, לבוא להתארח אצלם עד שחדלו. איש, פרט לחלבן וגובה החשמל, לא היה דופק על הדלת. אין לה אחים ולא אחיות והוריה זקנים ורחוקים. לא היה מוצא אלא בגרושין דבר שנתקבל גם על דעתו של בעלה.

והנה היא עתה, אישה במיטב שנותיה, צעירה יחסית וזקנה כאחת. "שוב-רווקה" הנכונה להתחיל בחיים חדשים, אבל היכן, כיצד...

*

הבית כובד, האוכל בושל, הילדים חזרו מבית הספר, השיעורים כבר הוכנו, המקלחות נעשו, לילם כבר התחיל והם שקועים בתרדמה מתוקה והיא היא אינה יודעת מה תעשה עם עצמה. וכי כמה זמן ניתן לברוח מן החיים אל חיים על גבי נייר של ספרים, עיתונים, רדיו?!

חשבה, תצא לעבודה. אולם הילדים קטנים. אחד בבית הספר השני בגן הילדים. נוסף לכך בעלה לשעבר דואג לפרנסה, בצמצום, אך די כדי מחייתם. האם כדי למצוא חברה מוכרחים ללכת סחור-סחור ולחפש עבודה כאמתלא, כשאין כורח להשתכר ויציאה מן הבית תזיק לילדים.

טובת הילדים ועתידם, חשובים לה מכל, כמו לכל אם. "את אישה מאושרת, יש לך שני ילדים חמודים, בית, בריאות ארץ-יפהפיה," היא מזכירה לעצמה. "מה חסר לך!" היא מוכיחה את עצמה בקול ומתייפחת.

משפטים אחרונים אלה היא לא כתבה במכתבה, אבל אני יודעת. כן, אני רואה אותה, היטב אני רואה אותה. ידיה תומכות בראשה הנאה ועיניה מסתכלות בבבואתה המשתקפת מן הראי. היא כמו יוצאת מתוך גופה ורואה את עצמה, את פניה המעונות, את פיה הכואב מרוב שתיקה, את הקירות האלמים. לבה מתגעגע, מתמרד, זועק. "חיים רק פעם אחת ואי-אפשר למחוק את חייך משום שנתת חיים לשני ילדים. מוקדם מדי לחיות ולהיות ניזונה רק מ"נחת מן הילדים". ואפילו בשביל אשרם של הילדים, חשוב והכרחי, שיהיו לאם חיים משלה, שמחות משלה שאינן קשורות רק בהם. צריך לצאת מן המעגל הסגור הזה, מן הצינוק הזה. אבל איך?

ללכת להרצאות. שם באים אנשים. אולי תצמח היכרות, ידידות כלשהי.

ללכת להרצאות במטרה לפגוש באנשים? לשמוע מילים הנופלות על האוזניים כאבנים. וכי מה היא הרצאה שאין עניין בה, שהיא רק אמצעי להיראות ולראות. איזה סילוף. איזו עצבות.

אך היא הלכה. אני בטוחה שהלכה. ושם פגשה בהרבה אנשים. באנשים שבאו שניים-שנים, כמו בתיבת נוח. סגורים במעגלם הפרטי גם בציבור גדול. ואלה שבאו בגפם, באו לשמוע וברחו. ואלה, שכמוה באו, כדי לברוח מבדידות ביתם, היו בודדים כפל כפלים בתוך הציבור. כחוטאים בבדידותם, שחובה קדושה של גאווה מצווה עליהם להסתיר את חטאת ערירותם. ועלובים... הם דמו לבעלה, ממנו נתגרשה.

אך נוראים מכולם היו אלה שניסו לפתוח בשיחה, להתיידד...

בדרכה הביתה נשבעה לא לחזור על הניסיון הזה שוב. לעולם לא תצא עוד בגפה. הליכה זו הביתה, כשרק צעדיה חוברים לה חברה כמה מרה היא. אפילו סרט מבדח הופך לטרגדיה בדרך הארוכה הזו. העולם שלנו אינו בנוי ל"שוב רווקים", העולם הזה שלנו נשוי מאוד. רק עכשיו היא תופסת איזה חג הוא זה ללכת לצידו של מישהו השייך לך אפילו הוא שנוא עליך.

*

היא שמעה, היא כותבת לי, שישנו איזה מועדון של "שוב רווקים" של הורים לא נשואים. האם אני יודעת משהו עליו. האם יאה ומכובד ללכת לשם. האין זה איזה "משרד שידוכין" לאנשים שנשארו בשולי החיים?

במידה ושמעתי על "המועדון הזה", אני חוששת שאין בו פתרון לבעיתה של הכותבת. ואיני יודעת אם עודו קיים. בעייתה היא אחת הבעיות החריפות, שהחברה שלנו לא נתנה דעתה עליהן. בני דורה של הכותבת לנו הם למעשה האנשים הנושאים בעול כל הבעיות החברתיות. הם העובדים, המפרנסים, היוצרים, המולידים, הדואגים להורים, הדואגים לילדים. אנחנו דואגים לבתי ילדים, לנוער עזוב, לחולים, לבתי-אבות, אבל אף פעם לא היתה לנו הבגרות ולא העוז לחשוב על עצמנו. הלא כולנו עלולים להגיע במוקדם או במאוחר למצב בו נחיה לבדנו, בלי בן זוג. אם משום שזה נפטר, אם משום שמתגרשים, ואם משום שלא נישאים.

ל"שוב רווקים" ישנן בעיות ספציפיות משלהם וצורת חיים אחרת משל אנשים החיים בזוגות ובמסגרת נישואין. במרוצת השנים מאבדים עניין בחברה נשואה, שאינה סובלת אותם לא-נשואים ודוחה אותם מתוכה כגוף זר.

קשה מכל מצבן של הנשים. גבר מקובל והוא יכול ללכת לכל מקום בגפו, לא כן אישה. רווק מקובל ורצוי יותר בחברה, ולו רק בשל העובדה שלא צריך לשלם בעבורו... יש גם הרבה יותר נשים רווקות-שוב מאשר גברים. ראשית משום שהגברים נושאים להם נשים צעירות מהם, ובשעה שהאיש מסתלק מן העולם, אשתו עדיין צעירה ושנית משום שאנחנו חיים בארץ של מלחמות בלתי פוסקות, חיים צעירים נקטפים, ושוב ושוב נותרות נשות חללים צעירות עריריות. הן סובלות מבדידות איומה, גם אם באים לבקרן, גם אם "מוציאים" אותן. וגם לא נעים להיות גלגל חמישי. וביניהן ישנן כאלה שמצב זה אינו זמני. שאין הן רוצות להינשא שוב. בכל אופן אין הן חושבות על כך ואין הן שואפות לכך ואין הן רוצות שישאפו לכך בשבילן...

*

והלא ה"שוב רווקים" היו יכולים להפוך עולמות, לחיות חיים פעילים גם בלי להיות נשואים. הלא יכלו להיות "השמנת" של החברה. היו יכולים לטייל בצוותא, לבלות בצוותא, לחוג חגים ביחד עם הילדים על שולחנם הם ולא להיות סמוכים על שולחנות של משפחות מסודרות, דבר המגביר עוד יותר את רגש הבדידות בעצם ההשוואה. הלא יכלו לעשות כל אותם דברים נפלאים שנמנעים מן הנשואים כיוון שבן הזוג אינו אוהב עיסוק זה או אחר.

לא ייתכן שנפסח לחלוטין על הרווק המבוגר, ולא ניתן לו מסגרת חברתית בה יוכל להתבטא, בה יוכל לחיות חיים מלאים גם לטובת הכלל. באי-יצירת מסגרת הולמת, הופכים את הרווק המבוגר למין ממתין בפרוזדורי חיים, למין סרח עודף, עד שימצא לו בעלים-חוקיים-האוהבים לנצח (נניח...) כדי שיוכל להשתלב בחברה, בזכויות מלאות ובראש זקוף.

כמו שישנה אגודה לתרבות הדיור, למשל, צריכה היתה לקום אגודה לתרבות חיי רווקות. משהו מבוסס, מתוכנן, מכובד, בעל תוכן, ולא רק מסגרת ארעית שעיקרה "עד שנתחתן". מין מקום שיהיה אפשר לבוא אליו, ולא כאל משרד שידוכין מוסווה. שיהיה אפשר שם לפעול, לשיר, לרקוד, לשחק תיאטרון לקרוא ואף להקים מפעלים.

צריך היה לקום מרכז קהילתי לרווקים עם ספריה, תקליטיה, מסעדה, מוסדות ילדים ואפילו בתי מגורים. שלא כל רווק ינהל משק-בית שלם לאיש אחד עם מטבח וכביסה וניקוי ואלף אחת טרדות שמעכירות את חיי המשפחה. כשאין אפילו הפיצוי המשפחתי שבא אחריהן. שאדם יוכל ליהנות מחיי הרווקות שלו ולא יבלה את ימיו בחיקוי לחיים לא לו.

יהיו כאלה שייאמרו "אסור!" זה יפגע במוסד הנישואים. אל פחד. אמנם מסגרת הנישואים אינה אידיאלית, אך היא טובה מכל מסגרת אחרת. כל אחד מצפה במסתרי לבו לפגוש בידיד-הגדול-לכל-החיים. כי לא טוב היות האדם לבדו. אבל עד אז, אין צורך ואין טעם ואף לא צודק הוא, להשאיר את הרווקים ממתינים בפרוזדורי החיים, כמו שנידונים לכך, להבדיל, היושבים בבתי האבות, הממתינים בפרוזדור לעולם הדממה...

קווים אחדים אלה, אני מקווה, שיהא בהם חומר למחשבה לעוסקים בענייני ציבור, לסוציולוגים, לאנשי הרשויות המקומיות, ואפילו למפלגות ולחברות הבונות בניינים ושיכונים. ואף לרווקים עצמם שהיו יכולים ליטול את היזמה לידיהם, כי הלא אמרנו שייכים הם לדור העושים, הדואגים לכולם. אבל עד שנחשוב על פתרון מקיף ורציני ועד שניגש לביצוע, יעברו שנים ומה יהא על הקוראה שלנו עד אז. ומה יהיה על רווקים ורווקות רבים אחרים. זו אינה רק בעיית בילוי זמן. בדידות, תלישות מחברה, הם פצע, הם כאב שקשה לתארו במילים. 

שמא יש לכם הצעה או עצה מניסיונכם, מניסיון אחרים?

 
לייבסיטי - בניית אתרים