עיניים מקצועיות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> עיניים מקצועיות

 

24.11.69

עיניים מקצועיות

נו, ועל מה כותבים השבוע?

חיי שלא ידעתי, מושג לא היה לי. לשוא שברתי לי את ראשי הנאה (לאחר המספרה). הנושא מאן להופיע. וזה קורה לא אחת...

ואז הופיעה ידידה משכבר הימים, ישבה בכורסה הרחבה והנוחה, הוציאה זוג מסרגות ונאנחה:

"חיי שאני מקנאה בך."

"בי?!"

"כן, בך!"

"על מה, אם מותר לשאול?"

"על עבודתך. על הקלות הזו בכתיבה, בבחירת נושאים, על הדמיון הזה שלך... מתיישבת לה ליד מכונת הכתיבה וממציאה סיפורים, כך, מן השרוול..."

מניין לה, לידידה הזו שלי, שאני רואה אותה אחת לשנתיים, שאצלי נושרים הסיפורים מן השרוול, כשכמעט אין לי בגד משורוול אחד, מכל מקום, לא בקיץ, ובחורף הזה שלנו הממאן לבוא. אבל אני יודעת, שעם ידידה זו מוטב לא להתווכח. היא יודעת הכל. היא אך פוקחת את זוג עיניה המקצועיות (היא פסיכיאטרית) והכל גלוי ונהיר לפניה – לבד מן הדברים שאינם בתחום ראייתה. כלומר – אותם הדברים הגלויים לכל עין לא-מקצועית.

ועל זאת רוצה אני, למעשה, לספר הפעם.

ובכן, תארו לעצמכם שאנו נמצאים בביתה. הפסיכיאטרית שלנו מרכיבה משקפיה, פותחת את התיק שלפניה ומחייכת ל"נושא התיק" היושב לפניה.

והנושא – כלומר, "המקרה" – הוא נערה כבת עשרים ושתיים, נמוכת-קומה וגבוהת חזה והנוטה להשמנה גם במקומות אחרים בגופה. די נאה היא למרות הכל, אולי בשל הכל, ועצובה הרבה.

"נו, ומה שלומך, רינה?" – שואלת הפסיכיאטרית בקול חם ופרטי בהחלט (שימו לב: לפסיכיאטרים יש קולות פרטיים מאוד. איש לא היה חושד בהם שזהו קולם המקצועי, ושבחייהם הפרטיים קולותיהם לאו דווקא רכים במיוחד...).

"אך – – –" נאנחת "המקרה" (כך קוראים לפציינטים שלהם). ואחרי ה"אך" מופיעה ממחטה מעוכה, המנגבת ללא הרף את המצח המיוזע. והסיפור קולח לו, קולח. למן הילדות והטרום-ילדות (כלומר, למן אותם זיכרונות שעוד נותרו מחיק האם), אל זה האיש, כלומר ה"בוס" שלה, שהיה לכל עולמה ושאין היא יודעת אם הוא יודע על אהבתה אותו. וזהו מקור אסונה. בגלל האיש הזה הקשור (השד יודע כיצד?!) אל חיק אמה, סובלת הנערה הזו בנפשה. בגלל זה האיש ואי-היכולת שלה להביא את נפשה לידי החלטה, אם לגלות לו (ל"בוס", כלומר) את לבה, נוסעת היא אחת ליומיים, באוטובוס ועוד אוטובוס ועוד אוטובוס, שישים קילומטרים, מביתה הכפרי אל בית הפסיכיאטרית, להיוועץ. והיא ממעכת את הממחטה ביד עצבנית, וחוזרת אל הילדות והטרום-ילדות ועוד דברים נעימים כאלה, והתיק שלפני ה"ידידה המקצועית" הולך ומשמין כאילו היה מעובר. 

ועובר חודש, ועוברים חודשיים. משכורתה הצמוקה של רינה מצטמקת יותר ויותר, ולידידה שלי כבר מאוד לא נעים.

"תבואי אלי רק בעוד שבוע. ואל תדאגי. יהיה טוב. אנו מתקרבות אל הפתרון. ואינך צריכה לדאוג לתשלום. זה כבר בסדר."

אך לבד מהבטחתה, שום דבר לא היה בסדר. ומשהגיע "המקרה" למבוי סתום בהחלט, חרגה הפסיכיאטרית משתיקתה הסודית המקצועית, ופעם, כשבעלה התגלח ובעיניו ריצד חיוך שובב מן הימים שלפני הנישואין, חזרה לרגע להיות סתם אישה.

"מה לעשות עם הבחורה הזו. האם לקרוא ל'בוס' שלה ולבקש ממנו שישוחח אתה פעם. מה יש? אפילו הוא נשוי. אשתו תבין – לא כן? עזוב, מה אתה עושה?! אתה מלכלך את פני בסבון..."

והבעל הבלתי מקצועי של הפסיכיאטרית מתגלגל בצחוק.

"כלומר, כל החודשים האלה הרכבת את משקפייך לשווא? הלא הבחורה הזו תלד עוד מעט."

 
לייבסיטי - בניית אתרים