עיר הקבלה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> עיר הקבלה

 

27.4.73

עיר הקבלה

צפת חזרה להיות מה שהיתה – עיר הקבלה. שלם וקח קבלה וזהו. אבל אפילו צפת זאת, של הקבלה, כאמור, גם היא מטילה אימה של סוף. בעלי בתי המלון הנראים כמו אבות של עצמם, ממשיכים לסחוב בעול. והאורחים – גם הם שכחו כבר מזמן את גיל השישים פלוס. ונוהגים בהם כפי שנוהגים בזקנים במוסד סגור.

"ועכשיו לאכול. עסן. עסן!" פוקדת אישה צעירה ורזה ונטולת חן. פקידת-קבלה ואולי סתם פקידה ואולי מארחת שמעכירה את האווירה העכורה בלאו הכי. קבוצה גדולה של נשים זקנות מאוד ומוגבלות בתנועה, יושבת סביב אש בוערת ומסך טלוויזיה המקרין תכנית מלבנון. יש ישראליות ויש "גירלס" אמריקניות, כמו אלו שיושבות בבתי מלון ממדרגה שלישית, שיש להן חדרים שוליים לפנסיונרים. והן לבושות בבגדים צבעוניים רועשים, מצובעות ומקושטות כמו דחלילים או כמו ליצנים טרגיים.

פה ושם רואים גבר לרפואה. גבר לשעבר. ופה ושם איזה זוג שהגיע ל"מוסד" בטעות כי חשב שזה עדיין בית מלון.

"זה לא נראה כמו פעם. מה קרה."

"מה קרה. מזדקנים. הארץ הזדקנה. האורחים הזדקנו. גם קבוצות התיירים מביאות זקנים. מה לעשות. וגם – מה יש לצעירים לעשות בצפת. שום דבר. שום בידור. שום כלום. מעט חיי הלילה שעוד היו – אף הם טרם חזרו מטבריה. העונה עוד טרם החלה. ומי יודע אם ישובו השנה כשיבוא הקיץ.

חדרים להשכיר

ולמרות כל האמור לעיל אין מיטה פנויה בצפת. כל בתי המלון מלאים עד אפס מקום, לפחות היו מלאים בחגים, ונודדים לבתים פרטיים לישון את הלילה.

ודווקא זה נחמד, המנהג הזה. פתאום אתה שותף לחיי משפחה שאפילו לא ידעת על קיומה. פתאום אתה לא אורח מבחינת לקוח, אלא מתארח אצל קרובים. נקי ונחמד שם. וריח טוב עולה מן המצעים ומחדר האמבט. ומשהו מתבשל במטבח. וישנה אישה נעימה ואיש חרוץ. אידיליה מעוררת קנאה, צפה על פני השטח. כמו אצל כל הזוגות.

צופים ביחד בטלוייזיה, ושם, ליד תיבת הקסמים הזו שיודעת להוציא לאור את כל הפגמים הנסתרים, ליד מכונת האמת הזו – לא יועיל למופיע על מסכה לא איפור ולא שום קסם שאול, מתגלית גם האמת של היושבים והצופים בה.

והמארחים בהחלט אינם עושים דבר לשם שמים, ונוטלים לידם את ההזדמנות לגבות אצלך בעבור כל הלילות שחדרך לא היה תפוס... פחות או יותר.

אחד האורחים זוכה להיות מועדף. אומרים לו שבשבילו יש חדר יותר טוב. שלמענו יקדישו את הסלון. שיהיה לו רחב יותר. יפה?

"ואוכל לסגור את הדלת?"

"אלא מה!"

"ואם אנשים ירצו להיכנס לראות טלוויזיה."

"כשתרצה לישון. רק תגיד. הלא אתה בטח יוצא."

אחרי כן מתים לישון, אבל בעלי הבית עדיין צופים במכונת-האמת שלהם. ולא נעים להפריע. וכי לא עשו לך טובה ונתנו לך את הסלון שלהם. רק יראו את החדשות שאחרי פסוקו של יום. 

"יוסי," אומרת האם, "דליה צילצלה."

"אני שמח."

"אמרה שתצלצל לה בחזרה."

"בסדר."

"אז למה אינך ניגש ומטלפן."

"אמרתי בסדר. אפילו לא מניחים לבן אדם לראות את החדשות..."

יוסי טורק את דלת ויוצא אל הלילה. אין דבר אחר בצפת.

והיוסי הזה, לוא ראיתם אותו. רבע מנה, בעל אף של שני יהודים בציורים אנטישמיים.

"מזמן שהתחילו להופיע הכתבות האלה על חיי הרווקות, הבחורים כבר לא יודעים על מה הם הולכים..." נדה האם אחריו בראשה. 

בינתים בא עוד אורח, שקיבל את החדר "הלא כל כך טוב שלו", הסתכל בטלוויזיה, אחרי כן פתח ספר והתחיל לקרוא. האורח שזכה בסלון הפרטי המיוחד, דפק באצבעות עצבניות על שולחן-שיש צדדי קטן. 

"אולי אתה רוצה קצת ואליום," שאלה בעלת הבית.

 
לייבסיטי - בניית אתרים