עכשיו כבר מותר…

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> עכשיו כבר מותר…

 

19.5.61

עכשיו כבר מותר…

עם חיותה בוסל

"גם שביל הברושים הזה נתון למרותי. אני משקה אותו, גוזמת מפעם לפעם את הענפים המרדניים, מנקה את המדרכה…" אומרת חיותה בוסל עת צועדות אנו בשביל הצר והמקסים המוביל מבית המגורים, ומפתח חדרה של חיותה, ישר אל חדר האוכל הצנוע של דגניה א'. זהו אחרון חדרי האוכל הצנועים שבעמק הירדן ואולי בכל הארץ כולה.

מי היא חיותה בוסל? מובן שאין צורך לספר. אישה צעירה בת השבעים ועוד משהו, יצאה כבר מזמן מרשות היחיד שלה ושל קבוצתה והיתה לנכס לאומי, לאגדה שיספרוה מדור לדור. אך היא אינה יודעת זאת, כנראה. והיא ממשיכה בסדר יומה הפוריטני והקפדני והשמרני מני אז. שמונה שעות עבודה לפחות, השאר לקריאה (חדרה מלא ספרים טובים שרובם ניתנו במתנה על ידי מחבריהם) לכתיבה, לטיפול בכתבי בעלה המנוח, יוסף בוסל, לטיפול בשלושת נכדיה החמודים, תנועת הפועלות וחיי החברה במשק. והכל במשק חשוב. אפילו נשף פורים.

"בנשף האחרון" – מספרת בתה יחידתה – "קיבלה חיותה את הפרס הראשון. היא אוהבת סדר ואפשר למצוא אצלה בגדים מלפני 30 שנה עת היתה המחסנאית – חדשים וממורקים, כאילו זה עתה נתפרו. היא לבשה אותם, ונעלה נעליים מצחיקות עם "אפים" חדים ועקבים מגוחכים – ופשוט היתה דוגמנית, התגלמות האפנה של היום. ההיסטוריה חוזרת על עצמה בקפדנות. גם חיותה.

בחדרה תמצאו ארון היסטורי מלפני 40 שנה, ארון עם סיפוק וכורסה דמשקאית שעלתה שנים עשר גרוש, ושולחן כתיבה ישן נושן כיין עתיק, רב-מגירות וניירות סדורים בקפדנות, ומגירה אחת למסמרים וג'ולות ושאר מטמונים לנכדים, וכמובן גם ארגז תפוזים לבוש בחצאית מגוהצת ומפית מרוקמת עליו – שליווה את הבת מגיל הינקות, ועבר בירושה לנכדים, ועוד ועוד מטלטלין של לב שאין להם תחליף. וכבר חדל החבר הנגר להשפיע עליה שתכניס ארון קיר. "מה אני צריכה את הבניין הזה?" אומרת חיותה בכובד ראש ליצני.

ראשה אפור, שהשחור ידו על העליונה. ידיה צפודות ויודעות עבודה, הילוכה זקוף ונחפז וכולה עשייה מבורכת. והיא בת שבעים ועוד משהו.

מה היא עבודתה כיום? – מזכירות. מין ממונה על "רישום תושבים". היא הדואגת לשיבוצו של חבר המשק ברשת של כלל האזרחים. אתם יודעים שבמקביל לאדם החי בביתו, חי גם אדם עלי ניירות. ובכן, האדם "דה פקטו" החי בעיר או בכפר או במושב, הוא יחידה שלמה שה"דה יורה" שלו מונח בתיק מספר כך וכך באחד ממשרדי הממשלה (או יותר, לדאבוננו) ושם נרשמים כל פרטיו ופריטיו, בסדר ובקפדנות ובעקביות. אדם בלי תיק, כלל אינו נמצא בחיים במובן היורידי.

ומה קורה לאדם בקיבוץ? ובכן אדם זה הוא חבר כידוע והוא פרק מעליו עול היחידה היורידית, הוא חלק מיחידה גדולה. כל מה שקורה בתיקים שלו מצחיק אותו עד אימה. נוח לו כך. הוא שוכח אימתי נולד, אם בכלל, אין לו עניין בכספים. רכוש ומסים, ביטוח לאומי, מסי חבר ושאר המצאות החברה הדמוקרטית. חיותה דואגת להחזיר לחבר את ה"דה-יורה" שלו, והיא המנהלת את כל ענייני המס בשלל צבעיו, הלידה, הפטירה, פיצויים וניכויים ושאר עובדות חיים שבין אדם למדינה. היא הגובה, כביכול, את המסים מחברי הקבוצה, והיא הגובה את דמי הביטוח הלאומי במקרה של תאונת עבודה, מענק לידה, ומענק זיקנה. כך בערך מסבירה היא את תפקידה.

"ובכן" – אני שואלת – "חבר המגיע לגיל פנסיה ומענק פורש אצלכם מעבודה?"

רק במקרים יוצאים מן הכלל. החברים, ובייחוד החברות, מתעלמים מגילם או פשוט אינם זוכרים אותו. אחר ככלות הכל, את הניירות אני ממלאה, וקל לשכוח. אך מאטים קצת ומפחיתים בשעות העבודה.

"אם ידוע לך, אישה זכאית לפנסיה מגיל שישים באם אינה עובדת, ומגיל 65 ללא כל הבלה. כשהחברים מעירים לי: 'חיותה, דחילאק הלא את מסכנת את הפנסיה שלך' – אני מודיעה להם שלזה ידאגו צעירים ממנו. לי כבר מותר לעבוד ככל חפצי."

 
לייבסיטי - בניית אתרים