עליה בדרגה לרב סרן יקותיאל יש מלאך בבית

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> עליה בדרגה לרב סרן יקותיאל יש מלאך בבית

 

16.1.70 

עליה בדרגה לרב סרן יקותיאל יש מלאך בבית

גבו היה מופנה אל הדלת. הראש נטוי קדימה, מקשיב לקול מתכתי שבקע מתוך רשם-קול. לא שמע אותנו בהכנסנו. היה שקוע כולו בשיעור לאנגלית. הוא ו"המורה" שעל הסליל. מלבדם לא היה איש בחדר.

"קוטי!" אמרתי.

הוא לא הגיב.

"קוטי!" נגעתי בכתפו.

הפנה אלי את פניו. פנים צעירות ויפות מתחת לתחבושות. עין אחת מכוסה, עין שניה תועה כזו. "כן..." נתחייך.

ניסיתי לראות את הבחור הישוב בכיסא הגלגלים, רגליו בגבס, ידיו קטועות, ראשו חבוש – ניסיתי לחזור ולראותו במדיו של סרן בתוך נופה הקסום והלוהט של הבקעה...

"שמעתי שמעלים אותך בדרגה," נלחמתי בגרוני הנחנק. "שתהיה רב סרן, ובאתי, כמו שאומרים, לברך אותך. ואם תסכים – לכתוב משהו."

"מה פתאום לכתוב עלי?..."

 

סרן יקותיאל, שיעלה היום לדרגת רב-סרן בלשכת אלוף פיקוד המרכז, נפצע אנושות לפני חודשיים וחצי, שעה שפירק מוקש שנטמן ליד הגדר הביטחונית, קילומטרים אחדים אחרי גשר דאמיה. במעשהו הציל חיי רבים אחרים. ואם כי ההעלאה בדרגה, לסרן הצעיר בן העשרים ושבע, היתה צפויה, עוד בטרם נפצע, יש בה גם מן הציון לשבח על מעשה הגבורה שלו. אך במקום לתארו – אספר בלשונו של קוטי.

"מה פתאם לכתוב עלי? לא עשיתי שום דבר מיוחד. על אלה שממשיכים במלאכה, צריך לכתוב. על אלה שהיו איתי, שעה שקרה מה שקרה. וממשיכים לעבוד – על אלה צריך לכתוב."

"מה קרה?"

"ובכן, מוקש הוא דבר נבזי. וצריך להיות זהיר שעה שמטפלים בו. צריך להיות בעל ניסיון. ובכן, יצאנו כרגיל ואיתי קצין מנהלה ומש"ק ואחד שעבד בגדר. מצאנו מטעני חבלה. שנים הצלחתי לפרק, השלישי התפוצץ לי ביד. וזהו."

"אצלנו בחיל נהוג לומר שרק שתי טעויות מסוגל האדם לעשות. הראשונה כשאתה מתגייס לחיל, השנייה – כשאתה נפצע..."

"כנראה איבדתי את ההכרה בשטח, אבל זה היה מאוחר יותר. התפעלתי נורא מן הבחורים שהיו איתי. מה הם לא עשו. חסמו את העורקים, נשאו אותי בידיהם. מה לא עשו. ופה, בבית החולים הזה, זה משהו לא נורמלי. אין שום בעיות. שמים לך במקום ידים, ווים כאלה. ראי. אני מסוגל לעשות בהם הכל. אבל בטרם שמו לי את הפרוטזות, כשהייתי, כמו שאומרים, משהו מוטל עם צנורות, גרון פתוח, וידים קטועות, עושים בשביל האדם הכל. אפילו באף גרדו לי. זה לא מצחיק. מוכנים להוציא בשבילך את הנשמה ולתתה לך. בחיי. עושים בשבילך יותר מאשר האגואיסט הכי גדול יעשה בשביל עצמו."

"עכשיו אני מסוגל, עם הווים האלה שחיברו לי, לעשות כמעט הכל. ואני אגיע להישגים של ממש. הכל אוכל לעשות, לעת עתה אני כבר יודע להתגלח, לאכול, להתלבש. זה אולי לא סימפטי ואולי לא יפה לטייל ברחוב. גם פסנתרן כבר לא אהיה, וכנראה גם לא שען. בחיי, שאין סוף להתפעלותי ממה שאנשים ממציאים."

כל אלה הוא אומר בקצת בראבורה. בטון קצת בטוח יתר על המידה. ואז, בשקט בשקט, בשמץ תמיהה, הוא מוסיף:

"אם ראייתי תחזור אלי ואוכל להביא תועלת, אשאר בצבא. בתפקיד קצת שונה – אבל באותו החיל. לי אין בעיות, הרי את רואה. (ושוב בשקט בשקט) ובייחוד שבבית יש לי מלאך."

למחרת היום ראיתי אותו, את המלאך בלבן של קוטי. רעייתו רותי, חמודה להפליא. אחות היא בבית החולים תל השומר, שבו מאושפז בעלה. צמודה למיטתו מאז הפציעה. זקופה, חייכנית, מלאת ביטחון ושקט. "כלי הנשימה עוד היו פתוחים. היה מדבר רק בשפתים. התרגלתי לדיבור השפתים ללא קול, הבנתי הכל. והיינו מפטפטים בינינו על הכל. על מה שהיה ומה שיהיה. כשבא המפקד והתחיל לשוחח עם קוטי, התרחקתי. חשבתי אולי הם צריכים לדבר על ענייני צבא שאני לא צריכה לשמוע אותם. ידיו של קוטי היו בגבסים, גרונו פתוח, והוא מנסה להסביר למפקדו, אומר לו בשפת האלם שלו, מנופף בידיו הכבדות – והמפקד אינו מבין. זו היתה הפעם האחת שראיתי אותו רוגז. "רותי – מבינה אותי. קרא לה."

החיים הם הרבה יותר מאברים

ביקורנו מתקיים במחלקת השיקום של בית החולים. זה יומו הראשון של קוטי ב"שיקום", לפני שעות אחדות יצא מביתן 20. מן הפרוזדור נשמעים קולות עליזים של משתקמים, בחורים מקסימים, היודעים שחיים הם הרבה יותר מאברים.

אל "כיתתו" של קוטי נכנסת אחות חמודה ומביאה תה.

"תוכל לשתות לבד, או אתה רוצה שאעזור לך?"

"מה פתאום לעזור... לבד. בוודאי."

היא מעמידה את הספל בסמוך. קוטי מסובב את כיסא הגלגלים. מנסה לראות היכן נמצא הספל, ושולח זרוע עם פרוטזה, מצליח לתפוס את האזנית ושותה מן הספל עד הטיפה אחרונה.

"הוא מקרה יוצא מן הכלל," אומרים הרופאים.

"זהירות, התה חם!" מזהירה האחות.

אני מבקשת לעשן סיגריה ואין לי. "אני לא מעשן," מצטדק קוטי. "נגמלתי. אף כי איני מציע לאף אחד לעבור את מה שעברתי אני כדי להיגמל. אגב, זה נורא מסוכן – הסיגריות הללו..." ומשום מה כולנו פורצים בצחוק, ובייחוד האחות...

ואיך קיבלה אשתך את הפציעה?

"אמרתי לך, שיש לי מלאך בבית. כשזה קרה היתה אשתי בחופשת לידה. בדרך כלל היא עבדה בביתן 10, בניתוחי לב. כן, היא אחות. ואנחנו גרים בשיכון הרופאים בתל השומר. לא היה לה רחוק ללכת... אם היא יפה? בעיני היא יפהפיה. איך הכרתי אותה? לא, לא בצבא. זה סיפור יפה. הייתי יוצא עם חברה שלה. שתיהן גרו בעיר. היתה להן דירה משותפת, בעת שלמדו. שתיהן מבאר טוביה. ובכן, ערב אחד באתי לבקר אצל החברה שלי והיא לא היתה בבית. היתה רק רותי. ומאז יש רק רותי."

"איך היא קיבלה את זה? בלעדיה איני יודע אם הייתי בחזרה בן אדם. אני זוכר שאחרי הניתוחים, כשכבר שכבתי בחדר ההתאוששות ועוד לא יצאתי מן העירפול, הדבר הראשון שאמרתי הוא שאני אוהב אותה..."

"הרבה ימים ארכו הניתוחים. האורטופד קטע את הידיים, היו כמה ניתוחי רגליים, כמה ניתוחי עיניים, פתחו את הגרון. אני הייתי בלי הכרה. אבל היא היתה שם. כל הזמן היתה. לה היה הרבה יותר קשה מאשר לי."

"הרבה יותר קשה לאלה אשר לא נפצעו. להורים, לידידים, לקרובים, לחברים, לחבר'ה שבאים מן הצבא. ממש קשה להם להכיר אותי."

"מעניין לראות את התגובות של אנשים. יש כאלה שמתביישים. מתביישים שהם שלמים. יש כאלה שאינם מאמינים שזה אפשרי. אינם רוצים להאמין. יש שצוחקים. מכעס צוחקים. יש שנבהלים. אבל רק מעטים מאוד. הפגיעה הכי קשה, הקשה יותר מאשר בזה אשר נפגע בגופו, היא הפגיעה במעגל הסגור הזה של המשפחה. הורים, אשה, ילדים. האמיני לי שלי אין בעיות. אני, אם לא אמשיך בצבא, במקרה שהראיה שלי לא תוחזר ולא אוכל להביא תועלת ליחידה, אלך ללמוד באוניברסיטה. מזרח תיכון, אני חושב. אני בן אדם שלם. שום דבר לא קרה לי. ידיים זה רק אבר שבעזרתו עושים דברים. אפשר גם עם הווים האלה. יש אפילו אתגר. כל אחד יש לו ידיים. עיניים זה חשוב יותר, כי זה עושה אותי תלוי בזולת. מטיל אותי על הזולת. עלול להפריע לו. וזה לא נעים. אך גם על זה אפשר להתגבר. בן אדם שלם. זהו. ויש לי ילד. בן ארבעה חודשים. הממ... ולחשוב שהוא לא הספיק להכיר את אביו..."

"אמרתי קודם שהפגיעה הקשה ביותר היא במעגל הזה הקרוי משפחה. אני דווקא הייתי די דאגן. בייחוד לאמא שלי, לאמא שלי, לאמא של אשתי, לחמותי – כלומר. פחדתי שזה יפגע בהן. קיוויתי שהן אינן יודעות. ביקשתי שישהו את ההודעה ה'משמחת' הזו. ועכשיו אני שואב מהן עידוד באמת. בפעם הראשונה הבנתי מה זה עורף. אחרי שבאים מרוטשים מן המלחמה, וההורים מקבלים אותך, כמות שאתה, והאשה נהיית עוד יותר אשתך – אז מבינים מה זה עורף."

באמצע השיחה, נזכר קוטי ושאל: "האם מבחינה ביטחונית זה בסדר שישוחח איתי על איך ומה קרה?"

הבטחתי לו, שאכן.

"בכל זאת," חזר. "תבררי שוב..."

היה זה אז כששאלתי אותו אם שוב היה מתגייס לחיל זה, לוא עמד עכשיו להתגייס. 

"איזו שאלה. בוודאי."

"ואין לך שום טינה, שום כעס על החיים, על המדינה, על צה"ל? מספיק מלחמות?"

"ועוד איך מספיק. תמיד אמרתי. 

אני אוהב חיי צבא. ומשום כך אני בצבא-קבע. אבל הייתי הראשון שהיה פושט את מדיו לוא בא השלום."

כשיצאנו משם לתוך החשכה, חייבת אני להודות שיצאתי ברגש של חג. הידהד אחרי קולו: "עפרה, אם תחליטי שאת באמת רוצה לכתוב, אל תשכחי שהחיים הם נהדרים. אין בעיות!..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים