עלייתו הפנטסטית של פאן ווינארובסקי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> עלייתו הפנטסטית של פאן ווינארובסקי

 

24.10.69

עלייתו הפנטסטית של פאן ווינארובסקי

 

ידיעה קטנה בעיתון, בה מסופר על כומר פולני קשיש, שביקש לעלות לישראל כיהודי כיוון שאמו היתה יהודיה – אלא שבשדה התעופה בלוד גילו את מוצאו והחליטו שאינו זכאי ליהנות מחוק השבות, ועליו לחזור כלעומת שבא – הרתיחה את דמי שואף הצדק.

אמרתי אל לבי, לפני שנכתוב, הבה נמצא "אותו יהודי" מקופח ונשוחח עמו.

קל להגיד היכן מוצאים עולה שהסטטוס של הוחלף ל"תייר."

בשדה התעופה לא ידעו. אין רישום. בסוכנות לא ידעו. המשטרה לא ידעה. אבד. איננו. וכיוון שבאותה ידיעה קצרה הוזכר גם שבאין לו לאן ללכת, ליהודי שהיה כומר, נסע לירושלים לאחד המנזרים והוא יבלה שם עד אשר ייצא מן הארץ. ישבתי ליד הטלפון וטילפנתי לכל המנזרים אשר בירושלים אך איש לא שמע עליו מלבד הידיעה אותה קראו בעיתון.

הם מחביאים אותו. אין ספק. הם מענישים אותו, ובחלומותי אף ראיתיו סובל ומעונה. הלכתי למשטרה והודעתי להם שמצב זה איננו יכול להימשך. איזה אי-סדר שורר אצלכם, אמרתי. איך זה נכנס בן אדם ארצה ואינכם מסוגלים לעזור לי למצוא אותו.

אלף – אמר לי דובר המשטרה - מי אמר לך שאיננו מסוגלים למצוא אותו?

אז למה אינכם מוצאים.

כי אנחנו לא מחפשים אותו. מה הוא דרוש לנו.

הוא דרוש לי.

זוהי הבעיה שלך.

בית – אמר דובר המשטרה – האיש קיבל אשרת כניסה לחודש ימים. החודש טרם פג. הוא נמצא בארץ רק שבוע. הוא רשאי להסתובב היכן שהוא רוצה, כל הארץ פתוחה לפניו. איש אינו עוקב אחריו. זאת לא רוסיה..."

מילאתי פי מים והחלטתי לחפש אחריו בכחות עצמי.

 

חוזר לארוחת ערב

ראשית דרכי היתה לירושלים, ואיזו נפש טובה באחד המנזרים, יעצה לי לגשת ל"דום פולסקי." קיבלו אותי נזירות נחמדות, אך על הכומר שלי לא שמעו.

סיפרתי להן כמה לבי דואב עליו והן אמרו שגם ליבן דאב. ניסו להשפיע עליו שלא יסע להירושימה. מה יעשה זקן יחידי בים...

"אהה!"

לא. הוא לא היה אצלן. הוא היה בבית השני שבעיר העתיקה. מקום שם ביקרתי תחילה ואמרו לי שלא שמעו עליו. הנזירה הטובה שדיברה עברית רהוטה התקשרה לאותו בית, ובפולנית מתנגנת הצליחה לשכנע נזירה אחרת וזו מסרה לה בסודי סודות, שהכומר שלי עזב אותן לפני יומיים ונסע לתל אביב.

מה אספר לכם את השתלשלות החיפושים בכל המנזרים. אני מסוגלת עתה לכתוב דוקטורט על אותם מבצרים של הסתגרות, על גלימות ארוכות וקולות נמוכים ועל שלוות נפש ופנים חיוורות, על מסדרים שונים ומשונים ועל קשר השתיקה הקיים ביניהם. בחוץ אצות מכוניות של המאה העשרים ובפנים מתכוננים ללידתו של ישו. עולם נעלם בתוך עולם.

ביפו, גילה לי כומר פולני ארוך זקן, ש"היהודי שלי" נסע לנצרת, ושב, אחרי חיפושים רבים אמרו לי ב"קזה נובה" כן, "פאן ווינארובסקי מתגורר אצלם. והוא צריך לשוב עוד מעט. תמיד חוזר לארוחת ערב, בשעה שבע."

בשעה אחת-עשרה נסענו מנצרת. פאן ווינרובסקי לא חזר. איש הקבלה במלון, חליל, דאג לו מאוד. ודאי לא ידע שאין תחבורה ביום שישי. מסכן. היכן הוא נודד עכשיו?...

והנה, אמש, הופיע. צילצל בטלפון נרגש כולו על שמישהו התעניין בגורלו ומחפש אותו.

נכנס. צנום, בעל פנים חדות של פולני. לבוש חליפה כהה וצווארון לבן של כמרים. על החליפה לבש – פאלרינה" כמרית. שילב ידיו לברכה וכופף ראשו.

אמרתי לו מי אני ולמה חיפשתי אחריו ושאני רוצה לעזור לו ולכתוב עליו.

"משמים!" – הרים עיניו אל התקרה – "האב, הבן והאם הקדושה שלחו אותך. אני זקוק לעזרה. לא לעזרה כספית חלילה, לעזרת אנשים טובים. אני חייב להמשיך בשליחותי. הזמן דוחק."

"איזו שליחות?"

"שליחות השלום, יקירתי. אני חייב לצאת מהר ככל האפשר להירושימה. אני חייב להתחיל במצעד השלום שלי, בטרם יהיה מאוחר."

"למה יהיה מאוחר?"

"הנשק הגרעיני אינו צחוק. בכוחו להרוס את העולם כולו. ומי יערוב לי שמחר לא ילחץ איזה משוגע על כפתור ויפוצץ את העולם כולו. יהפוך אותנו לעפר ואפר."

"במה איפה אוכל לעזור לך?"

"על ידי כך שתעזרי לי להישג ויזה לטריאסט. שם מחכה היכאטה שלי אשר תיקח אותי להירושימה."

"כיצד אוכל לעזור לך לקבל ויזה?"

"אני משולל דרכון עכשיו. כאשר ביקשתי לעלות לישראל ויתרתי על הדרכון הפולני שלי. עכשיו אין לי כלום. אני זקוק לתעודת מסע, ורק אהיה בים אהפך לאזרח העולם. לאזרח הימים. ושוב לא אזדקק לדרכון כלשהו."

"ואינך כועס על שישראל לא הרשתה לך להישאר בארץ?"

"למה אכעס. הלא אני רק עובר כאן."

"ומה כל הסיפור הזה שקראתי בעיתון שהתייגרת, שביקשת לעלות לישראל אלא שלא הניחו לך, שאמך היתה יהודיה ושעזרת ליהודים בזמן המלחמה וכל אלה..."

 

ההולנדים הם ג'נטלמנים

"ואיך אחרת יכולתי לצאת מפולין? אי אפשר לצאת משם. אז חשבתי לי, הנה נוסעים יהודים לישראל. כיוון שאמי היתה יהודיה היה שמה אידה ליאה, הרי גם אני יהודי. הבחורה הראשונה שהיתה לי, אהבה גדולה, היה שמה רוז'ה רוזנבאום, הגרמנים הרגו אותה, גם היא היתה יהודיה. ובכלל – הרבה מידידי הכי טובים היו יהודים. אלך ואבקש לעלות לישראל ובטרייסט אקח את היאכטה שלי ואסע להירושימה."

"איך סידרת את העלייה שלך?

"פשוט. בפולין אין שגרירות ישראלית, כידוע. והשגרירות ההולנדית ממלאה את מקומה. והם כאלה ג'נטלמנים, ההולנדים. לא שאלו שום דבר. אמרתי להם שאמי היתה יהודיה, אבל הם בכלל לא התעניינו. ובכדי להוכיח זאת הראתי להם תעודות – והם אמרו "לא צריך."

"האם בדרכון שלך כתוב שאמך היתה יהודיה?" – אמרתי בספקנות.

"לא, בדרכון לא כתוב שום דבר. אבל בתעודת הכומר שלי כתוב שם אמי. והוא שם יהודי..."

"הם רשמו כל מה שאמרתי, אמרו לי למלא טפסים ובחודש מאי קיבלתי את הניירות שלי לישראל כולל הכרטיס טיסה, הובלת מטען וכל הדברים האחרים שמקבלים עולים.

"לקחתי רגב אדמה מגיטו ורשה, מכבשני מיידנק ואושבינצ'ים, (וכאן לקחתי רגב אדמה מאדמת ירושלים הקדושה) כדי להניח על המצבה בהירושימה, וביום השלישי לאוקטובר יצאתי עם קבוצת העולים את ורשה. היינו עשרים וחמישה. היו מבוגרים, צעירים, סטודנטים ו"אבא-אמא" אחדים, כבדי משקל וסבר. ושלושה רווקים כמוני. אחד היה אופה, שני היה גיבן ואני הייתי המבוגר ביניהם. בן כמה אני גברות וכמרים אינם אוהבים לגלות את גילם." (הוא בן שבעים ושתים.)

 

כל עולה - מלך

"את שלושתנו שיכנו בחדר אחד. איזה חדר! עליך לדעת שמתנהגים יפה מאוד עם עולים. לא סתם משכנים אותם. כל עולה מרגיש ממש כמו מלך. הנה את הערב הראשון והשני בילינו בארמון של הקיסר פראנץ יוזף, ליד וינה. הבניין הזה משמש את העולים לישראל, וזה לא סתם ארמון. איזה פיתוחי עץ, איזה רצפות ושטיחים ואיזה כלים נאים."

"מי היו שאר העולים. אמרתי כבר. אני חושב שהאחרים היו יהודים אמיתיים..."

"הגענו ביום שישי, נהנו קצת, התרחצנו, התמקמנו בחדרים ואז אמרו לנו ללכת לאולם. ושם – הוי גברות נכבדות – שם היה יפה כמו בסעודה האחרונה. שולחן גדול מכוסה מפה לבנה ופרחים וכלים נהדרים ואלף אורות חג. ואיזה מאכלים. המטבח היהודי מוצא חן בעיני מאוד. הדגים הממולאים הללו, החלות הקלועות, הבוליון הצח כמו זהב, העוף הממולא, ותרנגולי ההודו, היין שקידשו עליו. שתיתי ושתיתי ולא היה לי די. ומנורות הקריסטל הללו – האם סיפרתי כבר עליהן?..."

"על שולחן אחר, שעמד בצד, דלקו נרות שבת קודש. מישהו אמר לי שאתבייש ששכחתי לשים כיפה ושם לי כיפה על הראש. מה שהוא אמר – אמרתי גם אני אחריו. יש לכם שפה. יפה-יפה. אחר כך קרה משהו שלא אשכח כל ימי... איש אחד, שישב בראש, כנראה איש קדוש, שהיה לבוש בצעיף ריטואלי שקוראים לו טלית, נכון? וערכו ריקודים – שקראו להם "הקפות."

"אחר כך אמרו לי לקרוא משהו. אבל אני הלא לא יודע לקרוא אבל אני לא הייתי היחידי שלא ידע לקרוא. רוב האדונים לא ידעו. ומישהו קרא בקול רם והם חזרו אחריו וכך גם אני עשיתי. חזרתי אחריו כמו בטורקית. וכל אותה העת אמרתי אל לבי: מה יש? אתה משבח את אלוהים.

"אחר כך חזרנו לחדר. לעכל את האוכל ולעכל את העתיד. נרדמתי כמו באגדה וכשקמתי למחרת היום גיליתי לתדהמתי שבחדר שלנו ישנים עוד שני ג'נטלמנים. אחד בחור צעיר משצ'צ'ין, אחד איני יודע מניין בא. הרגשתי קרבה גדולה אליהם. אולי גם הם התגלגלו הנה כמוני. כדי לצאת את פולין.

"האם חבריך לחדר ידעו שאתה כומר?"

 

פאן ווינארובסקי מתרגם

"חלילה. לא גיליתי לאיש. אמרתי להם שאני דייג. ואז אמר הבחור הגבוה – אחד מאלה שהצטרף בלילה שהוא מציע כי נייסד קומונה של רווקים בישראל. אני אדוג, האופה יפאה בייגל, השצ'צ'יני ינהל והברנש הגבוה טרם מצא לו תפקיד. אבל לאחר ככלות הכל היה הוא בעל הרעיון...

"את השבת בילינו בנעימים בארמון ובגניו. לא שוחחנו הרבה. האנשים מסוגרים כאלה. סוף סוף נסתיים פרק אחד בחייהם ומתחילים בפרק חדש והעתיד צופן בחובו הפתעות. אם העתיד יהיה כמו המעבר הזה, הסכמנו כולנו, אין מה לדאוג. אך איך אפשר לדעת.

"ביום הראשון התחיל המפקד והרישום. המנהל הראשי, בחור צעיר עם "באקנבארדים ארוכים" לא הבין מה שהפולנים שלנו מדברים. לא היתה להם שפה משותפת. על כן התייצבתי והצעתי את עזרתי. הם דיברו פולנית, אני תרגמתי לגרמנית שהשתדלתי שתהיה דומה ליידיש – ומישהו תירגם לעברית והעבודה התנהלה כמו על חמאה. הוא כל כך היה שבע רצון מעבודתי עד שהציע לי שלא אעלה מיד לישראל ואשאר לעבוד אצלו, במרכז העלייה הזה. שאדחה את הגאולה האישית שלי לעוד חודשים אחדים... זה היה רעיון לא רע, אבל אני הרי, עורי בוער עלי. עלי למלא את שליחותי. אני חייב לנסוע ליפן. לא. את זאת לא אמרתי לו. אבל בינינו – מה אכחד.

"אגב, לפני שחזרנו לווינה בדרכנו לשדה התעופה, קרה הדבר. המנהל אסף את כל הדרכונים. ואז תפסתי שרע. עכשיו אני תקוע. שוב לא אוכל לנסוע ליפן לפי התכנית שלי – ויהיה עלי להגיע לישראל, ומי יודע מתי אוכל להמשיך. אבל מילא. כך רצה אלוהים. ואולי זה חלק מתכניתו הגדולה. אולי חובה עלי להיטהר בארץ הקודש ולקחת מכאן רגב אדמה, ולשימה ביחד עם הרגבים של הייאוש והעוול והחטא, רגב מארץ הקודש והתגשמות תקוות.

מצב הרוח שלי לא היה מרומם, כמובן, אבל אני אדם אופטימי. אני אדם שאינו פוחד משום דבר. וכי ממה יש לי לפחוד. אני שם את יהבי באלוהים, וכל מה שהוא רוצה יפה בשבילי.

ולא הרגשת שעשית מעשה רע. שנסעת כמתחזה. שניצלת כרטיס שלא יועד לך?

 

שליחות למען האנושות...

"גברתי היקרה, מצפוני אינו נקי. אבל אמצעי מצומצמים ביותר, והשליחות שאני נוסע בה, גם למען ישראל היא. למען כל האנושות. אם אחזיר עכשיו את הכסף, כל עמל חיי, כל ההכנות שלי לנסיעה, כל החסכונות שהשקעתי בהן, כל התנזרותי וויתורי על הפנסיה שלי הכל יילך לאבדון. לאחר שאבצע את שליחותי, ויבוא השלום לשכון, מה הן פרוטות אלה בהשוואה לגודל התפקיד. אבל אז, בעזרת השם, אחזיר כל פרוטה. ואם חטאתי קצת – אני מבקש מחילה. מכל עם ישראל.

"איך עברה הטיסה? אכן טיסה זה דבר יוצא מגדל הרגיל. אני טס בפעם הראשונה בימי חיי וטרם נרגעתי מן החווייה. איזה דיילות יפות יש לכם. אחת היתה בלונדית וכל כך מתוקה... הגישו אוכל יהודי נהדר, השקו בהרבה תה וקפה – לא, וודקה לא הגישו, אבל אז גם התביישתי לבקש. כל הזמן הנעימו לנו במוזיקה, ניגנו שירים עבריים וכולם התרגשו. כיוון שאני רווק הושיבו אותי ליד עולה רווקה, גברת מפולפלת מאוד שהיתה כבר בישראל והסבירה לי שכדאי לי לעזוב את הארץ אחרי חמש שנים ואז אפשר להכניס הרבה דברים ולהרוויח בקלות למחייה של עשר שנים ואפילו לבנות בי קטן מן הרווח. שבעים השנים שלי לא לקחה בחשבון... היא גם הדריכה אותי בכל מיני קניות ולא נחה דעתה עד אשר קניתי שני קרטונים של סיגריות חוץ. זה שאני לא מעשן לא עשה עליה רושם. ועד שלא נכנעתי – היה נדמה שהעולם חרב עליה. אם לא בשבילי אז שאקנה בשבילה. אבל למה לי להפסיד.

 

הנשף הגדול מסתיים

"וכך טסנו בנעימים, והנה ירד הלילה. שמים למטה ושמים מעל וכוכבים למטה וכוכבים מעל, ואנחנו בתווך.

"הכוכבים האלה שאתם רואים למטה זו תל אביב!" הכריז הקפטן. "כולם רצו אל החלונות והתחילו לבכות. גם אני.

"הגענו ללוד ושם השתנה מצב הרוח. הפרצופים התארכו. הנשף הגדול נסתיים. באלם ההמתנה ראינו ילדים חומים עם הורים עוד יותר כהים, שוכבים על ספסלים של שולחנות ישנים שם. בלי סדינים, בלי כרים, בלי שמיכות. על הקרשים הקשים הערומים ישנו. חברי העולים אמרו שזו בטח משפחה של צוענים.

"אחר כך הבינותי שזה לא כל כך פשוט. שאלה הם אחינו בני ישראל שאינם רוצים ללכת למה שאתם קוראים שיכון ורוצים ללכת לתל אביב. אין זה עניין שלי – אבל זה עושה רושם מדכא מאוד על עולה חדש כשהוא פוגש כבר בכניסה לביתו מין אומללות כזו...

"ובכלל – שדה התעופה בלוד היא וינה, רצו, צעקו, התווכחו והכל התנהל לאט לאט... הגיבן הפקיד אותי לשמור על חפציו. עמדתי ושמרתי. לא יכולתי לזוז מן המקום. בינתיים גמרו כל העולים את ענייניהם, הועלו על אוטובוסים, נפנפו לי ביד לשלום ואני עדיין עומד ושומר על חפציו של הגיבן. לבסוף גם הוא בא, הצטער מאוד להשאיר אותי, נופף בידו ונסע.

"פאניה וואירובסקי" – אמר לי קול נעים של גברת נעימה.

"יש לי הכבוד להיות ווינארובסקי." 

"אנחנו מחפשים אותך. עכשיו כל 'משרד העלייה' כבר הלך. מה יהיה? גם המשטרה כבר הלכה." למה אני זקוק למשטרה – רעד לבי. אבל לא אמרתי דבר.

"לבסוף בא אלי איש אחד ציווילי שהלך בצעדים של איש לובש מדים. אל לבי, עכשיו מיקולאי שמור על עצמותיך. "שעתך הגיעה."

"ישב ושאל איך, מה, כיצד ועוד לפני הכל "מאיזה מוצא אדוני?"

"אני קתולי. כומר."

וזה הכל.

אחר כך קראו לי למשרד אחר, והברכיים שלי רועדות. ביקשו את התעודות, רשמו מה שרשמו ונתנו לי חמישים לירות. כמו לכולם. אחר כך אמרו לי שהם מצטערים שהפרוצדורה לא תוכל להיגמר עכשיו ושעלי יהיה להישאר כאן.

"ראיתי את עצמי ישן ליד "משפחת הצוענים." זהו זה מיקולאי.

"והנה הופיעה איזו גברת ואמרה – בוא אחרי. וכשגברת אומרת בוא אחרי, אני תמיד הולך. אפילו שאני פוחד. אז הלכתי. עלתה איתי לקומה שנייה – כאן כנראה שומרים עבריינים תחת מנעול ובריח. ואני כבר ישבתי בבתי סוהר, אצל הבולשביקים. שום דבר דומה לפרוזדור הזה, אמנם, אבל תא אסירים הוא תא אסירים... ושלילת חירותו של אדם קשה משאול.

היא הכניסה מפתח לדלת רגילה ביותר, פתחה אותה, ואורו עיני. חדר של בית מלון, חדר יפה עם מיטות מוצעות ווילונות וכורסה...

"ולמחרת היום, לאחר שאכלתי ארוחה טובה באותו בית מלון נחמד, באה גברת אחת שקוראים לה רבקה. סיפרתי לה הכל. איזו אישה נהדרת. היא התעניינה באישיותי והבטיחה שאין לי מה לדאוג.

"כך ישבתי יומיים באותו מלון נחמד בלוד. אחר כך קראו לי למשטרה, שם ישב קצין עם שלושה כוכבים וחיוך טוב על שפתיים. החזיר לי את הדרכון, אמר לי שהוא נותן לי אשרה לחודש ימים ובתום תקופה זו עלי לצאת את הארץ.

"ומותר לי לעזוב את הבניין הזה?"

"וכי למה לא. אינך אסיר, אדוני!"

איזה איש אדיב.

היתה זו הגברת רבקה שהתקשרה בשבילי עם כל מיני מנזרים, שם אוכל לשבת ומשם אוכל לסדר את ענייני ושפשוט איני יודע כיצד להודות לה.

כן, שכחתי לומר את העיקר. אני הסברתי לשוטר שאיני מעוניין לצאת מישראל בפספורט ישראלי,מטעמים מובנים, כי אם אצא לשליחותי כיהודי, יגיד נאצר ואויבי ישראל האחרים, תראו לאיזה מצב הגיעו היהודים. כנראה הגיעו לאפיסת כוחות אם שולחים הם אנשים זקנים לבד לים כדי שישיגו את השלום... מוטב לעשות זאת תחת "פירמה" אחרת...

 

היאכטה מצפה בנמל

ולסיום.

לאלה שמעוניינים לדעת כיצד אומר הכומר לבצע את תכנית מסע השלום שלו: הנה פרטי תכניותיו:

יש לכומר – לדבריו ולפי תעודות המשלוח שהוא מציג – שתי סירות מפרש המצפות לו בארגזים, בנמל של טריסט. אחת, גופה עשויה גומי, המבנה עשוי עץ. "מצוינת. ניסיתי אותה באגמים." הסירה היא אחד וחצי מטר אורך, 40 סנטימטר רוחב ושישים גובה. המפרש גובהו ארבעה מטר. הסירה השנייה מתקפלת לתוכה, למקרה וזו תתקלקל. כל סירה עלתה לו עשרת אלפים זלוטי. בסירה הגדולה ישנה קבינה ומכסה צללויד דרכו אפשר להסתכל החוצה, ובתוך הקבינה אפשר כמובן לישון כשהים רוגע.

לפי התכנית שלו, מסלולו יהיה כדלהלן:

בים התיכון יפליג שבעה ימים בערך, תלוי ברוח. את האוקינוס יחצה במשך כ-45 יום. ובכן, יוצאים מטריאסט, עוברים את גיברלטר, האוקיינוס האטלנטי, תעלת פנמה, ניפון, הירושימה. "האין זה יפה, אני יוצא מישראל, מארץ שושנת יריחו, לניפון – ארץ הדובדבן הפורח."

"אקח איתי בצל ושום. בצל אחד לכל יום וחצי ראש שום. יש לי רשת לדוג בה דגים. אוכל אותם כמות שהם. מבלי לבשל. וכיוון שאני זקן, לקחתי איתי מכונת בשר ואטחן אותם תחילה. יהיו נהדרים עם הבצלים והשומים. מלח איני לוקח. יש מספיק בים.

"יש לי כלי לאיסוף מי גשם. אבל אם יאזלו – אשתה מי-ים. ניסיתי והם אינם מזיקים לי. אגב, שתיתי מעט מים מן הים התיכון והם טעמו לי ביותר. אם לא תהיה דגה – הרי ישנם הבצלים והשומים. אבל לבד מזאת ישנו דוקטור אוטו בורינגר, הקובע, שהרעבה גורמת לתחלואה ניוון ומוות, אבל צום מרצון היא הבריאות עצמה. לצרכי הפלגה זו עברתי קורס לצום, בהדרכת הספר שלו. ארבעים ושבעה יום לא בא אוכל אל פי והייתי קל כציפור, מוחי פעל בחריפות, כל גופי פעל כהלכה ובתקופה זו לא נזקקתי אפילו למשקפי קריאה. אני מודה שלקראת הסוף היה לי קצת קשה, אבל אז אני עושה תרגילי יוגה (ופאן ווינארובסקי אף מדגים לפנינו תרגיל מסובך, תרגיל שהוא מבצע בקלות מעוררת הערצה) ודבר זה שמר עלי."

"אז אם יאזל המזון, אנהג לפי שיטתו של אוטו בורינגר ואעשה תרגילי יוגה. וארבעים ושבעה יום יהיו בדיוק הימים הדרושים להגיע אל מחוז חפצי. ואם אמות בדרך איני פוחד מן המוות. מה עושה המוות, הוא משחרר את האדם מן התלות בגוף הזמני שלו ועושה אותו אחד עם הנצח...

"להתראות – אנשים טובים – אשלח לכם גלויות."

 
לייבסיטי - בניית אתרים