עם ארתור רובינשטיין

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1984 >> עם ארתור רובינשטיין

 

24.12.84

עם ארתור רובינשטיין

פגישה אחרונה בישראל עם ארתור רובינשטיין שהלך השבוע לעולמו – וירטואוז הפסנתר והאיש שאהב לא רק את המוזיקה והמשיך לעשות חיים גם בגיל תשעים.

המזוודות כבר עמדו ארוזות. כבר לא ילכו לקונצרט החגיגי בתל אביב של התחרות הנושאת את שמו. המאסטרו, לבוש מקטורן פשתן וחולצה באותו גון של חלב עם מעט קפה בשמנת, ועניבה תואמת, יושב וגבו אל הדלת ואל האור ואל הים המצוי מעבר לחלונות. שעה ארבע אחר הצהריים, וכמנהגה של השמש בארצנו בעונה זו, היא מקדימה לטבול בים, ואגב אורחא להיכנס לחדרים הפונים אליה ולערוך בהם ביקור נימוסין של שעת הרחמים בלא רחמים.

ועם השמש נכנסת גם הרוח – אומר המאסטרו – וזה כבר לא כל כך טוב לגבי בחור צעיר כמותי. אני נוטה יותר ויותר להצטנן בימים אלה.

צנום, קטן, ארוך-אף, שיער לבן, קמצוץ אדם – והאדם הגדול ביותר שפגשתי מימי. אני מודה ומתוודה שאני רועדת מהתרגשות, מן החלום הזה שהיה למציאות – ראיון מיוחד עם ארתור רובינשטיין המהולל. המהולל לא רק בשל היותו אחד מגדולי הפסנתרנים במשך דורות אחדים, אלא בשל אישיותו הקורנת מי שקרא את ספרו, ששמע אותו באולם הקונצרטים, מי שראה או על המסך הקטן – שבוי בקסמו. אבל כל אלה כאין וכאפס בהשוואה לפגישה של ממש. אני מקווה מאוד מקווה. שאצליח למסור ולו במעט את הקסם שבאישיותו. את הממד של גדלות אנושית נדירה בטונים נמוכים בחיוך של נועם, בגינונים שאין בהם טקס. שיש בהם ג'נטלמניות מלידה ואבירות פולנית במובן הטוב של המילה. הוא פותח לפני את הדלת, הוא מלווה אותי בצאתי והוא נוטע את הנשיקה המהוללה על כף היד. בנוכחותו של ארתור רובינשטיין בן ה-90 מרגישים מאוד אישה.

תמיד בהתרוצצות

ישבתי עם ארתור רובינשטיין לעת שקיעה. אמן שראה הרבה שקיעות אך את זו המשותפת לנו, כבר אינו רואה. ובכל זאת הוא מספר על המראות העומדים על הסף:

"אני בן תשעים ועדיין מתרוצץ בעולם וזמני מתחלק לחודש בז'נווה אחר כך ציריך. משם לניו יורק, ספרד. יש לי תוכניות רבות. אני זז אני חייב לזוז. אני אוהב לזוז. לכן, איני מתרגש אנו כבר אורזים וזזים עם בוקר."

מן החדר השני שומעים את אשתו אניאלה, צוחקת. אם למשהו שאמר לה מנהל התחרות ידידם מר יעקב ביסטריצקי, ואם להכרזתו שהנסיעה אינה מפחידה אותו, לא אריזות ולא טלטולים – כשאניאלה היא האורזת...

"ראי, אפילו כשאני צריך לצאת מן הבית אני תמיד מחפש שביל חדש. אני משועמם ללכת תמיד באותה סמטה באותו שביל אפילו באותה דרך המלך. אני אוהב נופים חדשים אפילו הם יפים פחות. הרי הם תמיד שונים, אחרים."

לראות דברים חדשים, והרי אור עיניו הולך ודועך, אני חושבת ביני לביני ואילו המאסטרו עונה לשאלה שלא נשאלה בקול: "כיוון שאני אופטימיסט מלידה. בעצם אני האדם המאושר ביותר בתבל שפגשתי מימי. זו פריווילגיה נהדרת לחיות ולהרכיב את החיים מפרטים של יופי. אני אוסף יופי מאז אני ילד. אני עוסק באהבה, אני עוסק בלהיות נאהב, אני מטייל, אני עובד ויש לי מוסיקה שהיא כליל היופי. לפעמים אני מדוכא וגם זה יפה. עצב גם הוא חוויה. לא להיות עשיר, לא לאהוב ולא להיות נאהב, גם בזה יש יופי. גם בעיוורון יש יופי."

"מאז איבדתי את ראייתי תפשתי שלמעשה ביזבזתי יותר מדי זמן על קריאה ולא תמיד על ספרות טובה. עכשיו איני יכול לקרוא, איני יכול לכתוב, איני יכול לקרוא תווים ואיני רואה את הקלידים. אני מנגן לעצמי אבל הרי שוב אין זו נגינה כיוון שאינני מנגן לפני קהל.

"אני רואה עכשיו אוצרות שלא היה לי פנאי לראותם קודם לכן, לחוש בהם ולדעת שהם קיימים. עכשיו יש לי גם יותר פנאי לחשוב ואני חושב בצורה מלאה יותר. אין דבר שמסיח את דעתי, שמפריע לריכוזי. גם השמיעה שלי הולכת ונחלשת ובאה לי חרות חדשה. דבר אינו כופה עצמו עלי – לא מראה ולא קול אלא מה שאני בוחר לשמוע ולראות. איזו חרות באה לאדם עם רבות השנים, עם הזקנה, עם המגבלות של הגיל – אם יודעים להפנות את התאווה לחיים ולזרום עימה באפיקים חדשים" – צוחק המאסטרו בחיוך טוב כמי שבא לספר על דבר שגילה בטובתו אבל שטמונה בו ברכה לכל בני אנוש.

"אפילו ממוזיקה אני נהנה יותר מתמיד. ראי, נהגתי לתת מאה קונצרטים בשנה וברחבי העולם כולו. כשלא הייתי על הבמה הייתי בנסיעות או עסקתי בחזרות. בשנותי הבשלות כאמן לא ישבתי באולם קונצרטים כשומע. לא שמעתי את עמיתי שהרי אך הגעתי לעיר גדולה נסעו הם. עכשיו עתותי בידי לשמוע וצר לי שרבים הלכו לעולמם ושוב לא אשמע אותם אלא בהקלטה."

מכתיב את הביוגרפיה

"אני מאזין עכשיו הרבה למוזיקה קאמרית ויותר ויותר אני אוהב את מוצארט. כל המוזיקה כמו באה ממוצארט. הוא הפשוט ביותר, הטהור ביותר, העמוק ביותר. למשל בטהובן, לבטהובן מוח מעונה מאוד, מיוסר, צריך לעשות מאמץ רב כדי לאהוב אותו ולהיות איתו, ואילו מוצארט בא אליך. אז אני חוזר ומקשיב למוצארט, מתרפק על הסימפוניות של מאהלר וכל יום עובד על החלק השני של ספרי. אני מתאר את חיי הבוגרים, כלומר אני מכתיב אותם לגברת צעירה ונאה, למזכירה אנגלית אינטליגנטית. שוב איני יכול לכתוב בעצמי, להעתיק ולחזור ולהעתיק כל משפט וכל מילה כפי שעשיתי בספרי הראשון. אבל גם הכתבה נחשבת לכתיבה, וכתבתי כבר בדרך זו הרבה מאוד ועוד מעט אגיע לסיום. ארבע-חמש שעות ביום אני מכתיב, חוזר ומשחזר מן הזכרון וחי מחדש את חיי ואת תקופתי ואת המוזיקה, נוסע בעולם ורואה שבילים חדשים וזה רק חלק קטן מכל עולמי."

מביאים כיבוד. המאסטרו מנסה למזוג לי תה ומסיים בהתנצלות שאמזוג לו. "אני עייף" הוא אומר, "אולי נסיים את השיחה."

אני מצויה במחיצתו כבר כמחצית השעה ומתחילה לאסוף ניירותי בצער, שהרי כמעט ולא הגענו לראיון עצמו. כיוון שהתחלתי ליטול פרֵדה המשכנו לדבר ולבסוף ישבתי בחזרה והפנקס פתוח והיד רושמת.

"רציתי לספר לך פרט מעניין. לפני שהתחלתי לאבד את ראייתי נתקפתי בבולמוס של קריאה. כנראה היתה לי הרגשה מוקדמת כנבואת לב כמו הכינה לי ההשגחה צידה לדרך, כששוב לא אוכל לשבת תמיד עם ספר ביד ולהתחרט לאחר מכן שבזבזתי זמן רב מדי על קריאה. ובכן נתקפתי באותה בהלת-קריאה וקראתי את כל הספרים שרציתי ולא הספקתי. למשל, את פרוסט. בהיותי בן שלושים נתנה לי גברת פריסאית נאה אחת את ספרו הראשון. קראתי מאה עמודים במאמץ רב והנחתיו מידי. פרוסט היה שונה ממה שהייתי רגיל בו. אני הייתי בן-בית באנטול פראנס, במופסן, בדיקנס. פרוסט עייף אותי. גם שיעמם אותי. אבל כשנפגשתי עם פרוסט במסיבה שבה ניגנתי התעלפתי ביחד עם כולם מכתביו. כמו כולם דיברתי על כתיבתו הגדולה מבלי לקרוא אותו מתוך מאמרים שקראתי בעיתונים עליו, מתוך ביקורות, מתוך מה שאמרו אחרים.

"עכשיו, לפני שהתחלתי להתעוור, רכשתי את כל ספריו. קראתי את כל שנים-עשר הכרכים וכאשר סיימתי את קריאתם התחלתי מהתחלה. אחרי כן קראתי את יוליסס של ג'ויס, שוב ושוב, אחרי כן את ידידי מנוער את תומס מן, ואז הייתי שלם עם עצמי, הייתי שבע – כמו מוכן לדרך.

"כשעמדתי באמצע קריאת הביוגרפיה של קייט על ג'ורג' סאנד (אגב ספר מצוין שאני ממליץ עליו מאוד) התעוורתי. אשתי ובתי קראו לפני את הספר עד הסוף. גיליתי אז שניתן לרכוש כל ספר על תקליט או על טייפ אם רוצים בכך, וגם ספרי הוקלט ואיזו גברת כתבה לי שהיא מבקשת הקדשה לתקליטים שרכשה למען בעלה שאור עיניו חשך. ובכן, אמרתי לעצמי, ארתור, אף כי קראת הרבה תוכל להמשיך ולקרוא ספרים. עיוורון אינו אסון, אני לא אבוד.

"אם לא תפסיקי אותי יקירתי, אמשיך לדבר על עצמי עד הבוקר. האם יש שאלות שביקשת לשמוע להן תשובות?"

מאסטרו, בטקס הענקת הפרס הראשון של "פרס רובינשטיין" לגרהארד אופיץ אמרת שאתה מאושר שהפרס הראשון ניתן דווקא לו. מאיזו סיבה אמרת זאת?

"היום שניתן הפרס לגרהארד אופיץ היה 14 באפריל, יום השואה. יום השואה בישראל בירושלים. וקמה שופטת ישראלית הגברת מיכל זמורה ומכריזה שחבר השופטים החליט להעניק את הפרס הראשון למתחרה מגרמניה. והקהל כולן קם כאיש אחד ומריע בתשואות שעה ארוכה. אני לא מכיר עוד ארץ, עוד עם, עוד מדינה שהיו מסוגלים להתעלות כך מעל לשיקולים, אמוציות, חשבונות ארוכים וכואבים בנוראותם ולשקול לגופו של דבר. מתן הפרס ובייחוד בירושלים ובייחוד ביום כזה למי שמגיע לו הוא הוכחה לייחודו המופלא ויפי אופיו של עמנו שיודע לרדוף צדק ואמת ומידת מוסריות עליונה."

אמרת שחבר השופטים החליט ומה דעתך אתה על חתן הפרס?

"אינ חוש שהוא מבצע מזהיר, אבל עדיין לא מושלם, לא מוגמר. הוא עוד צריך ללמוד והוא ילמד. מן הקהל. הקהל הוא בעל אינסטינקטים בריאים ויוצאים מן הכלל. תגובתו היא החשובה בשעורים. למעשה קהל הקונצרטים אינו נדרש ואינו חייב ואינו מחויב במאומה. הוא קונה כרטיס וזכותו ללכת לשמוע. הוא יודע במוסיקה מעט מאוד, הקהל. באולם קונצרטים של אלפי מקומות ישיבה לא תמצאו יותר מארבעים-חמישים איש בקיאים במוזיקה. מעטים מאוד המוזיקאים המקצועיים באולם, ואנחנו, הנגנים, מכנים אותם 'מרגלים', 'בלשים'. הם מתיישבים ואוזנם כרויה לתפוס אותך במישגה. בטעות. הם עוינים אותך. הם יושבים קרים באולם, ואינך יכול להביא אותם לכלל שיכחה או התלהבות."

עם ירושלים בלב

"והאחרים – כלומר הקהל הרחב – מי הם? ציבור שבא אחרי ארוחת ערב טובה. הגברות באו להפגין את הטאלטות שלהן ולראות את השמלות של המתחרות, האדונים חושבים על הביזנס שלהם ועל אהובותיהם ואני צריך לרכז את הקהל הזה למשל על קונצרט של שוברט. אני צריך לנגן כך שהקהל הזה יהיה בידי!

"ועוד דבר: כיהודי אני גאה מאוד שהתחרות מתקיימת דווקא בישראל. ישראל יקרה לי, אני יהודי טוב ואני גאה להיות יהודי. זה אושר רב להיות יהודי. אנו גזע נדיר. עם נבחר. לא במובן של 'אתה בחרתנו' אלא משום שיש בנו יותר כוחות נפש, יותר תרבות ואף יותר גבורה ועוז רוח מכל עם אחר. הרדיפות לא יוכלו לנו. לא ספרד, לא עלילות דרייפוס ולא היטלר."

האם שמחת לקבל את תואר "יקיר ירושלים"?

פניו של רובינשטיין אורו. ממש כך. "כאשר טד קולק נתן בידי את הדיפלומה, לא אני עמדתי שם. עמדנו שניים. עמדתי לצד אבי המסכן שהיה נותן את כל חייו כדי לחיות כאן יום אחד. ממש לא יכולתי לדבר. כבוד גדול נפל בחלקנו, בחלקי ובחלקו של אבי שירושלים היתה תמיד בלבו. ירושלים היא גם תמיד בלבי מאז הייתי נער בר-מצווה."

 
לייבסיטי - בניית אתרים