עם קארדן לירח

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> עם קארדן לירח

 

11.11.66

עם קארדן לירח

צפצוף אל-קולי כזה שמשמיעים אותו בסרטי מתח על עולם החלל החיצון, בישר את בואם.

לאולם המרכזי של מוזיאון ישראל, אשר בירושלים עיר הקודש, החליקו "מפלצות", בצעד זהיר, חלקלק, ידיים פרושות לצדדין – כמו עטלפים עיוורים, כמו רובוטים מדוזות מרחפות-זוחלות מתגנבות אל בין האנשים.

האנשים, ליתר דיוק, סולתה ושמנה של החברה הנשית של התפירה העילית הישראלית – עצרו במאמץ את הצחוק המתפרץ אל שפתיים. היה אפשר לקבלם בהיתול ולצחוק או לקבלם ברצינות ולרעוד אך לקבל ברצינות את הצד הגברי שפתח את תצוגת האפנה של קארדן, במוזיאון ישראל – הוא דבר עצוב מאוד אם לא טראגי.

גברים צעירים, צרים וארוכים, בשיער ארוך וצבוע, שיש להם ודאי מוח לחשוב ואברים להלך בעזרתם ולעבוד בהם. מהלכים-מרקדים באיזה טראנס מגוחך, כדי להפגין תלבושת, שהיא אולי טובה... לירח-עשוי-זכוכית, שצריך להיזהר בה לכל מדרך רגל, שמא ישברו (הירח והבחור).

מה עושים באירופה לגבר? ומה עושים לנשים?! במי נתאהב, על כתפו של מי נניח את הראש, מי יהיה אב ובעל – איזה מין "ניני" חלוש ומפורכס ונטול מין. לא גבר ולא אישה.

אחר כך הלבישו אמנם את "הגברים" בחליפות – עם פתחים ספורטיביים מן הצד, מאחור. המקטורנים ארוכים ופעמוניים, המכנסיים מורחבים, הכתפיים מודגשות וחדות, כמו פעם, אבל הכתפיים הרחבות האלה זה רק כריות. לגבר המודרני אין כתפיים. ומי שילבש את הבגדים הללו אין לו ראש. אז מה נשאר מן הגבר?

*

מיד אחרי ה"חללים" הופיעו ה"חללות". ומה יש לומר? המין היפה הוא באמת יפה. וקארדן – אוהב נשים גדול הוא. אולי בשל כך "ברא" את הגברים שלו כפי שברא: כדי להעמידם בצל, כדי שיהוו רקע ואולי כדי שיהיו קונטראסט.

לאחר "השוק-טריטמנט" הראשון, התחילה העין להתרגל והעסק התחיל למצוא חן. והגברות הרזות והצעירות של ירושלים ותל אביב והגברות הפחות רזות שהגיעו באוטובוס מלא של נשי ויצ"ו ושבאו מכל קצות הארץ, וכל יתר הגברות הראשונות של האופנה העילית והממשלתית, התחילו למחוא כף לפי קצב מנגינה של ה"ביטלס". מי שידע ומי שלא ידע – החל להעתיק בלהט דגמים ולצייר ולרשום. ומי שהוציא 35 ל"י כאובות ממשכורת מתונה ואפילו לא מצא כיסא לשבת בתמורה, סלח ופקח עיניים.

בגדים הם עסק רציני. לוקח קארדן זה ומטלטל אותך טלטלה גדולה. כמו מעיר משנת ישרים ומכניס אותך לעולם אחר וחדש. קארדן עושה אותך לבן התקופה. בבגדים שלו יכול אדם לקום ולצוות: עצור עולם, אני רוצה לרדת, אני רוצה לרדת בתחנה הקרובה לירח, ליופיטר, למארס, או סתם לטייל בשדות האין-סוף ואף מעבר להם.

למראה ההשתחררות הגמורה הזאת ממוסכמות ומצורות מקובלות, שוב לא תשאל מה לאופנת לבוש ולמוזיאון אמנות מודרנית. פיקאסו, הנרי מור; מונדריאן ותומרקין שלנו וקארדן – חד הם. מחשבים אלקטרוניים, מפרקי אטומים, אסטרונאוטים, קרני לייזר, אנטיביוטיקה, אקרילן – חד הם עם האמנות.

אך לא במשמעות הצרה והמגבילה אלא במשמעות המשחררת, העושה את האדם לבורא צורות חדשות. זוהי אחת התצוגות הנפלאות שראינו אי-פעם בישראל. ואף בעולם.

ואז, כשמופיעה שוב ההצעה לקנות כרטיס הגרלה ב-10 ל"י ועמו את התקווה ליצירה ניגודית, נפתחים הארנקים והעשיריות רצות לתוך הכד המשוט כקופה.

אלא מה רוצה הגורל? הגורל עדיין נתון להשגחה וכידוע עיוור הוא ואינו רואה. על שהעניק את השמלה שלבשה אחת הדוגמניות (וכל הדוגמניות של קארדן קטנות ורזות ומזות רעב) לגברת נאה, אך גבוהה ומכובדת ובעלת גזרה "משלנו".

"את שמחה," שאלנו את הזוכה. 

"הסתכלי בי, מה אעשה בה?"

"אולי יש לך בת?"

"היא בת 9 חודשים."

"אולי זה יעלה עליה?..."

"בתנאי שהשמלה לא תהיה עשויה מפאייטים," צחקה. "ילדה קטנה צריכה לשבת לפעמים. קשה לה לעמדו כל הזמן."

"ובפאייטים?"

"אסור לשבת."

"לשבת – לא לשבת, הלוואי וזכיתי אני," אמרה נערה יפהפיה ועיניה חומדות מאוד ועצובות מאוד. 

"ועליך היתה עולה שמלה משל קארדן?" הסתכלנו על 50 הק"ג שלה בספק.

"אז הייתי מרעיבה אתעצמי. מה יש?"

ביציאה פגשנו בצייר ראובן. 

"איך?"

"מה איך? יוצא מן הכלל."

"ומה לאופנה בבית נכאת?"

"ומה להרבה מה שקרוי יצירות אמנות במוזיאון? מה שראינו – זו אמנות."

*

הרחבה שלפני המוזיאון התחילה להתרוקן. המכוניות החליקו לתוך לילה בהרי ירושלים הקסומה, וקומץ שנרמז הלך להרים כוסית במזנון.

אלא שהכוסית היתה קפה והקפה עלה בכסף. שם ניתן היה לראות ישראליות אחדות בשמלות נשף ארוכות, ואחת בשמלת זהב וגרבי כסף. ועגילים מפח עשויים ממכבי פרימוסים. והיא מתכננת אופנה. והדוגמן הישראלי של קארדן, ששערו הארוך צבוע אדום-חום והוא שיכור הצלחה. כי אין תודעה הצלחה אמיתית עד שלא יודעים בבית.

והדוגמניות עצמן שסיפרו כי הן מקבלות שתי יצירות מתנה מקארדן מדי שנה בשנה, 'הוי לא, לא צ'ינצ'ילה." ואחר כך הלכנו לאסוף את המעילים בגארדרובה, שקצת התקמטו, כי אין מתלים, ומקפלים אותם על כיסאות, ואחר כך חטף אותנו מבול בדרך מירושלים לתל אביב. ברקים ורעמים וסערות. נוסעים כי פוחדים לעצור ולהתדרדר.

אצבע אלוהים עוד מוקדם לנו, בכבישים הצרים שלנו, לעצור ולרדת. עוד יש לנו כברת דרך נכבדה לעשות. אבל טוב שראינו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים