עם רדת העוצר...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> עם רדת העוצר...

 

28.6.68

עם רדת העוצר...

המכונית האחרונה נכנסה לחצר מוקפת גדר-תיל והשער נסגר. יה ליל, יה לילי.

בית הממשל הצבאי "לובש את הפיז'מה."

שוב לא ייצאו החיילים מבין החומות הלוהטות לשוטט ברחובות העיירה, לצנן את הקרביים בבוזה, לאכול "תירס חם וצעיר בזול," כפי שמכריזים הכפריים, ולהשתעמם עד מוות. איש לא ייצא עוד מן העיירה ומן האזור ואיש לא יבוא. העוצר ירד.

*

"הם בוכים על העוצר שמתחיל בשעה אחת-עשרה, אך כבר בשעה שמונה אין נפש חיה ברחוב."

ברחוב לא. אך לפתחי הבתים ועל הגגות ובחצרות יושבות דמויות בלבן. עגולות, שמנות, עצלות. יושבות נשים שיפה מאוד לצייר אותן. יושבים ילדים חצי רדומים. וזקנים. אין גברים. כמעט אין.

"איפה הגברים כולם?" 

"בכוויית, בסעודיה. צריך להרוויח למען המשפחה."

"ומאז נכנסו היהודים צריך יותר. ומה גם שבעיירה אין כלום. לא בית חרושת, לא יקב, לא מסחר."

"ולפני שנכנסו היהודים?"

"גם אז לא היה. אף פעם לא היה פה משהו. אבל פעם עלו פה העגבניות שני גרוש הקילו."

"והיום?"

"עשרים, שלושים גרוש. ושזיפים ארבעים גרוש. ארבעים קירש קילו מישמש. הנשמע דבר כזה בעולם?"

"ובתל אביב תשעים גרוש עגבניות. שזיפים לירה שלושים."

"יעני. אצלם מרוויחים טוב. אולי שלושים לירות ביום. פאהין?"

*

טנק עובר ברחוב. אחריו עוד אחד. סובבים ברחובות בצעדי ברזל. מאירים בזרקורים אל תוך הבתים. הבתים רועדים. הדמויות בלבן מרימות עיניים רגועות, לא אכפתיות, וחוזרות אל גרעיני האבטיח. טריים. מעונה זו. טפו.

"זהירות. יחשבו שיורקים עליהם."

"שיחשבו."

"ששש..."

"מה, ש... לא עושים כלום, לא עושים."

"יהיה לך נעים כשטנק אחד כזה ידרוך לך על האצבעות."

"פחדנים."

"תראו את הגיבור."

"אני גיבור. כשאגדל עוד תראו."

"יעזור לך אללה."

"לא אללה. צריך שאתם תעזרו."

"אוסקוט."

*

"למושל יש סית יפה. ראית אותה."

"כמו אחת משלנו."

"בטח ספרדיה."

"הוא אשכנזי."

"מה זה אשכנזי?"

"אחד לבן עם נשמה שחורה."

"אהלן, יא סידנא. רב טוב. תפדלו, בבקשה."

"הם אוהבים אותי כאן. רואה?" אומר המושל לאשתו הקטנה שהביא אליו, לעשות עמו את תורנות השבת. אמרה שחם לה לקח אותה לטייל ברחובות ממלכתו הנתונה בעוצר. והוא צועד כמלך רם, חש במאות העיניים הננעצות בו מפתחי הבתים, מבין סדקי התריסים המוגפים. מעל הגגות.

"מה תאכלו, מה תשתו? לו ידענו קודם היו שוחטים כבש. למה לא. הנה, לפני זמן לא רב, שכנענו את מושל המושלים לאכול אצלנו. הכינו כבש לכל מכובד, ועופות ממולאים, ויונים. שבעה כבשים שחטו. ומושל המושלים וכל הפמליה שלו, שלושים גברים ונשים, אכלו כבש אחד ויותר לא יכלו! מה זה, עם היהודים? הם לא כמו פעם. שכחו לאכול. כולם בדיאטה? למה לא רוצים לאכול אצלנו, למה?"

"לא רוצים שתבזבזו כסף. אם תכינו ארוחות לכל אחד תתרוששו."

"אבל איך אפשר לעשות ידידות אם לא אוכלים על השולחן שלי?"

"אפשר לעשות גם ידידות בלי אוכל," מבטיח המושל ומוסיף בלצון: "מספיק פירות."

על השולחן הקטן, אחיהם הגדול של שולחנות עוד יותר קטנים, מופיעים מטעמים למכביר. מלפפונים ירוקים, משמש לבן, תאנים ענקיות, פוסטוק חלבי.

"טוב הפוסטוק. טרי."

"הביאו לי מירדן," אומר המארח, גבר גוץ, ראש שיבה, כרס ענקית, ורגליים קצרות שאך בקושי מגיעות לרצפה.

*

"אני מדברת עברית," הוא אומר ועיניו מבריקות.

"היה הרבה עם יהודים, כשהיה צעיר," מוסיפה האישה. "בגלל זה התאהבתי בו."

"בגלל שהיה הרבה עם יהודים?" חשד קטן עולה בלב. שמא יהודיה?

והיא, שהבינה כנראה בלא אומר, משחקת בצלב גדול קשור בשרשרת כסף דקיקה לצווארה הנבלע בתוך שדיים גדולים ואימהיים. מוצאה מרומניה, היא מספרת. באה למצרים כשהיתה ילדה. ויום אחד בא זה הגוץ לביתם, עם כל הגינונים שלמד אצל היהודים, והלכה אחריו. כמו כבשה.

"כמה ילדים יש לך?" שואלת היא עוד בטרם שאלה לשם האורחת. לה, למארחת, עשרה ילדים. שישה בנים "וגם ארבע בנות."

"את כל הנעורים שלי עשיתי בפתח תקווה. איזו עיר, איזו עיר! עשר שנים הכי יפות יפות בחיים שלי."

"אז עכשיו, כשנכנסו היהודים, מה עשה הבעל שלי? לבש חליפה הכי יפה שלו, זו שלבש בשביל הקוקטייל לכבוד המלך חוסיין, ורק נתנו תסריך, עוד לפני שנתנו רישיון, ירד למלבס. רץ לשם."

המארח נוטל את ראשו בין כפות ידיו וה"שלישיה" נעה קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. העיניים נעצמות ועל השפתיים מופיע חיוך המביך את המסתכל.

"אני רצתי? כמו שאתם רואים אותי יושב פה," והוא מניח כפות ידיו על לוח לבו "כבר ביום השני, עוד התותחים רעמו, היו פה אצלי החברים שלי. זכרו אותי כל הזמן. כל עשרים השנים זכרו אותי. אני יושב בביתי. כל החלונות מנופצים, קירות הרוסים וחלק מן הגג הלך. הבן אדם לא יודע מה נעשה איתו. באיזה עולם הוא חי, והנה אני שומע בחוץ קול שואל: 'איפה גר פה דאוד אבן חרב'?'"

"האישה שלי, תביטו על הגיבורה עכשיו, נופלת על הצוואר שלי ובוכה. 'אל תצא. אל תראה להם את הפנים שלך. אגיד שאתה בכוויית. יא אללה, באו לקחת את בעלי. באו לקחת את האבא של הילדים שלי. מה אעשה, יא אלי, אישה בודדה, אלמנה. יא רוחי, יא אלבי'. אף פעם לא ידעתי כמה היא אוהבת אותי, חה-חה. אני מביט דרך חור בקיר ואני רואה קצין עם הרבה כוכבים, בבגדים מנומרים כמו נמר, וזקן שלא גולח ועיניים נפוחות ופנים שחורות כמו פיח. הלב שלי קפץ לתוך הפה שלי. 'שרוליק', צעקתי. 'שרוליק, יא אחי!'"

*

"'דאוד, ינעל...' ומביט על הבית שלי שנחרב, ואומר סליחה, ותופס אותי בין זרועותיו, ומרים אותי כמו שמרימים צעצוע, וכולם מביטים ורואים את בן המקום מתנשק ומתחבק עם קצין מן הצבא הכובש, ועיניהם נוצצות כמו שלא יפה כי ינצצו אצל גברים. כולם באו אצלי," ממשיך לספר דאוד מארחנו "ושאלו אותי השלום לך? יש לך אוכל? יש לך כסף? אל תתבייש. יא אחינו. אל תתבייש."

"אז רק נתנו רישיון," ממשיכה בסיפורה האישה "קם ונסע לפתח תקווה שלו. לבש את החליפה הכי יפה שלו. מעניין, מכל הבית רק הארון שלו נשאר שלם. הבומבות של היהודים ידעו שהוא גנדרן, ונסע כמו לחג. כשחזר שאלתי אותו איך היה, ולא אמר כלום. נתן לי חבילות הרבה שקיבל, שקנה, והיה מנגב את המצח שלו. אבל בלילה, שמעתי אותו נאנח. נאנח, הרבה. ואני צחקתי בלבי. הוא לא רץ לפתח תקווה שלו שאהב, הוא רץ לחפש שם את הנעורים שלו. כמו הרבה מן הגברים שלנו שהיו חיים עם היהודים, שכח גם הוא שעברו עשרים שנה. ועשרים שנה זה לא יום. וכל הבחורות הקטנות של אז כבר לא יעלות. ראה אותן, ראה גם איך שהוא נראה. ובחייאתי. זה היה השיעור הכי טוב שקיבל. מאז, הוא כבר לא מביט אחרי כל שמלה של יהודיה שעוברת אצלנו. חה. חה..."

"אישה רעה. צריך הייתי להתחתן עם יהודיה. עם שושנה של יוסקה. לא היתה מדברת אלי ככה... והוא קורץ ומביט בעין טובה על אשתו השמנה עדויית תכשיטי הזהב למכביר, סמל לרווחת ביתו ולמעמדו.

*

כל שבת, תבואו ותראו מחר, כל שבת הבית שלנו מלא בחברים שלי מפתח תקווה, עם הנשים ועם הילדים. גם מירושלים באים, גם מתל אביב. ואוכלים, ושותים ושמחים והולכים לסינימה.

"ומה אומרים עליכם בעיירה? לא כועסים?"

"אני אלך נגד הלב שלי."

"לב זה לב ושכל זה שכל. שווייה-שווייה אבו ג'ורג', אני אומרת לבעלי. מחר יילכו מפה היהודים ויתלו אותך."

"למה יתלו אותי? ובכלל, מה אני עושה רע? החברים שלי זה החברים שלי. לא פוליטיקה."

"ספר את זה לאל-פתח. תספר את זה כשיילכו מפה היהודים."

"לא יילכו."

"גם לא אמרו שיישארו. רוצים שלא נעשה שביתות, שנשתף פעולה ולא מבטיחים שיישארו פה. אנחנו לא יודעים מנפשנו."

"רוזה," אומר הבעל בלחש "רו זה," הוא חוזר ואומר. "תביאי קצת מלון, ואולי אבטיח. אישה נשארה אישה. רואה רק אמתיים שלה."

*

ולא תכנסו קצת אצלנו? שואל השכן שנקרה מולנו כאילו דרך מקרה שעה שהמושל ופמלייתו יוצאים מעם אבו ג'ורג'. ולא מרפה עד שנכנסים גם אצלו. בית מרווח, מלא כורסות כבמחסן רהיטים, תעודת בגרות על הקיר ומסך טלוויזיה מואר.

יושבים המושל הצבאי היהודי, והערבי הנמשל, שניהם עם משפחותיהם, וביחד צופים בסרט טלוויזיה מקהיר. שותים עראק, כמעט זחלאווי, שותים טמפו ישראלי, סוכריות עלית ושוקולד אנגלי, עוגות עם פוסטוק חלבי שהובאו מעמאן, ורחת-לקום מלבנון. השלום בא לשכון לפני שביתת הנשק. אין יותר גבולות, בעיקר כך כשההצגה הבאה מקהיר מסתיימת בנגינת תזמורת המנגנת בלהט. מה? "הרוח נושבת קרירה" אבל בלי יפה ירקוני.

"ו'צאנה צאנה' לא שומעים?

"אפילו 'ירושלים של זהב' טוענים כי כבר שמעו...

*

ובחזרה למחנה. בין רחובות נפתלים, מעלי צחנה של ירק רקוב ומי ביוב. בין בתים ששוקמו ונבנו מחדש, בין פיגומים ותלי-הריסות. ואין נפש חיה. אפילו לא לפתחי בתים. וגם המחנה ישן. גדר התיל-הדוקרני מוארת בזרקורים. חייל רדום פותח אט את השער החורק. על גג המבנה שהיה פעם משטרה בריטית, צועד שומר חמוש. מקצה הגג הוא צועד לקצהו. עושה "אחורה פנה" לפקודת עצמו, מהמהם מנגינה ערבית נוגה, אחריה מפזם "אנו הולכים ברגל" ו"רחל רחל".

למטה, בחדר המשמר, יושבים אסירים אחדים. השומרים משחקים שש-בש ומפהקים.

"איווה, יא רוחי? מה רוצה הנשמה הקטנה?"

"להשתין, המפקד."

"חתיכת ח... כל הזמן מטריד."

"יש לו כבר יבלות על ה..."

"מי אשם לו. שיגיד תודה שלא חיסלו אותו. פתח מסריח."

"נשבע שלא היה אחד מהם. שישן שנת ישרים..."

"ונתן להם מחסה. שלא יקבלו מכת שמש בלילה."

"בוכה כמו ילד. התחתן רק לפני שבועיים..."

"ולילדים שלו אין מה לאכול..."

"אתה יהודי קשה, חביבי."

"לא יהודי. אמרתי לך. דרוזי."

"יותר גרוע מיהודי."

*

למי עוד אפשר לטלפן. כבר טילפנה לרינה מן השלישות, וכבר טילפנה ליוסקה התורן, וכבר טילפנה לשכנה שתקרא לאמא.

"אמא'לה, אני מתה משעמום. כן, אכלתי. מתי? ביום שישי הבא. רק ביום השישי הבא. אולי אקפוץ באמצע השבוע. היה אצלי מישהו? אף אחד. גם לא באו מכתבים. מאף אחד? חבל. בחייך, בארון באמצע יש לי שמלה וורודה. תכבסי אותה ותגהצי. עשית כבר. את מותק. את רוצה ללכת. רק עוד רגע. לא נעים לך. רק עוד רגע, אמא'לה. אני מחזיקה את הטלפון? לא נורא. כולם כבר שכבו לישון. אין מה לפחד. השומרים לא ישנים. אנחנו פה בידיים בטוחות. לא. לא. בנים לחוד ובנות לחוד. תבואי פעם ותראי. המפקד הביא את האישה שלו. השליש את האישה ואת הילדים. בטח, זה יפה. אבל זה עושה לי געגועים כאלה.

"...חם פה. כמו בגיהינום. הבחורים ישנים על הגגות. הבחורות לא יכולות. אפילו לאסירים יותר טוב. מה הם עושים? עומדים ליד החלונות ומביטים על החבלים של הכבסים, שם תלויים תחתונים. חזיות... כל הגברים אותו דבר. אל תפסיקי. עוד רגע. שטויות, אל תדאגי לביטחון פה יותר שקט מאשר ברחוב דיזנגוף. אין שום סכנה. לילה טוב מותק. למי מצלצלים עכשיו. למי?

*

"מה אתה צועק? לא יכולת להשיג את הקו? מי דיבר?"

"את המפקד. מה יש. מה קרה?"

"לי אתה לא יכול להגיד?"

"אני אתנקם בך. תראה. אל תהיה שוויצר כזה."

"המפקד קוראים לך מן המפקדה."

"כן. שלושה נהרגו. אני רושם. לנו רק שני פצועים. קבוצה שלמה נתחמקה. כן. נציב מיד מחסומים. לילה טוב. כן. רק עכשיו נתקבל? מה? מה?"

במסדרונות מתחילות לרוץ פקודות, ורגליים. מכוניות מותנעות ברעש, משוריין נוסע בכבדות. האסירים מנתקים עיניהם מחבלי הכבסים של הבנות ונבעלים בתוך התאים.

*

"כרמלה, כרמלה," צועק קול מתוך מכשיר אלחוט.

"עזוב, אין עכשיו פנאי."

"אל תשוויצי. זה כך כל ערב. אני מזמין אותך לקולנוע מחר."

"אוף!"

"מה אוף?"

"השערות הסתבכו לי בגלגלים. אם אני לובשת מיני? אלא מה אני לובשת, מדים? זו שבת, יש לי רשות. מה עוד אני לובשת? עסק של הסבתא שלך."

היא מוציא ראי קטן, דוברת אל השפופרת, ומחייכת לבבואתה. היא אוהבת את שמונה-עשרה שנות חייה, כאילו כבר היתה פעם זקנה ועכשיו הוחזרו לה הנעורים. יודעת להעריך אותם, לסובב בגופיפון הקטן, לרחם עליו שהוא יושב בערב שבת בבניין ישן של תחנת משטרה שקירותיו עבים, צבעם ירוק דהוי, ורהיטי "הכיבוש" המזרחיים, שבתוכן כורסאות מרופדות ושולחנות פורמייקה נקובים כדורים.

המאוורר מסתובב כמשוגע ומשמיע רחש כנחיל דבורים. המכוניות יצאו כבר מזמן למקום שיצאו. עוד טריקה בשער ברזל ועוד טריקה, והחצר הסגורה מוקפת גדר-התיל הולכת לישון את שנתה הטרופה לאור מלא של זרקורים חדים, מסתובבים, מסתובבים, נעצרים לפתע לגלות דמו הולכת לשם ובחזרה, לשם ובחזרה קילומטרים, עשרות קילומטרים. זה התלמיד הגר בסביבת מבנה ה"טגארט", הולך כך, מתוך תאוצה. כל היום כולו הוא צועד עם מחברת ביד ומשנן לימודיו, ועם לילה, עת טורד אותו החום ממיטתו, הוא ממשיך בצעדה. 

יה ליל. יה לילי.

*

כן, מחר תמיד יש יום חדש. לאלה שיש.

"היה לילה קשה. קשה מאוד," אומר המפקד ובולע אך בקושי את הפיהוק הבא לתבוע עלבון לילות אין-שנת נלך היום לסינימה, מותק? הוא שואל את בתו הקטנה שהביא אליו לבלות איתו את השבת," איך ישנת מותק? לא פחדת? את בתו של מפקד. זוכרת?"

אלא שלא היה יכול ללכת על כן לקחה אותה כרמלה. וגם איציק, הטלפוניסט, הצטרף אליהם, והלכו לסינימה. בלאש. אין כסף. בעל הסינימה לא יקח אצלם כסף אפילו יהרגו אותו (ומה הוא כבר לוקח בעבור כרטיס? שבעים וחמש אגורות). הושיב אותם על היציע, וגם גזוז שלח, והשלושה שקעו בתוך כורסות רכות של קטיפה, שדיגדגו את הרגליים, והצחיקו עד אימה כשהיו מתרוממים לכל זיע.

למטה, ברחוב, פשטה שמועה שיש נשים בסינימה כרמלה והזאטוטה, והאולם שמציג את הצגותיו מעשר בבוקר ועד עשר בלילה לפני אולמות ריקים כמעט לחלוטין, נתמלא צופים.

"ככה זה. לא הולכים לסינימה. בכלל, לא היו הולכים הרבה אף פעם, בגלל הטלוויזיה. אבל מאז מלחמת ששת הימים חדלו ללכת בכלל. הולכים קצת שבאב. עשרה חמישה-עשר איש באולם גדול, ותו לא. אבל, ככה זה ביישוב שלנו מספר בעל הסינימה רואים הבחורים שבחורות נכנסו לקולנוע, וכבר מתמלא האולם. נכנסות, נגיד חמש נשים, מתיישבות על היציע וכל השבאב אחריהם. יושבים אחרת, נהנים אחרת, אפילו אם הבחורות יושבות למעלה והם יושבים למטה באולם, ואפילו לא רואים אותן יודעים שיש נשים. יש נשים בסינימה ונעשה ככה רגש בלב ונהיה כמו חג. ככה הם הבחורים שלנו."

"אתה צריך לתת לבחורות כניסה חינם."

"לא נותן? אפילו הייתי שולח להן כרטיסים הביתה. אבל לא באות. לא יודע למה. לא באות."

"אולי מפני שהבעלים לא בבית."

"אף פעם לא היו הבעלים בבית ולא הבנים הגדולים. תמיד היה זה מקום של נשים וילדים וזקנים. לא מבין למה."

*

ברחוב מוכרים תירס. "תירס צעיר, תירס מותק," מכריזים הרוכלים בקול. מן המסעדה הגדולה עולים ריחות של בשר נצלה, ובשוק משוטטות נשים יהודיות עם סלים גדולים, לקנות ירקות, וגברים ב"שמלות" ארוכות רוכנים על הארגזים. דוכני האריגים שוממים. בחנויות הממתקים מוצגים לראווה דברי מאפה מזרחיים בלי טעם של-פעם. ממולאים בבוטנים ולא בפוסטוק חלבי. אין קוקוס, אין שקדים. הכל תחליפים. כי הכל הלך וחדש לא בא.

"ברחוב לא תשיגו בואו לביתי," ולא נעים לסרב. כמה פעמים אפשר לסרב? ולמרות רצונו מוצא האדם את עצמו שוב בתוך בית מלא כורסות. מצפים שעתיים-שלוש עד שהאישה תבשל את האוכל המסובך והרב, ואחרי הארוחה תבוא בקשה. מוקדם או מאוחר תבוא בקשה להיתר נסיעה. להיתר הבאת קרוב משפחה מסעודיה, מכוויית, מלבנון. ובקשה להביא סחורות, ולהוציא כסף, ולהחליף רכוש.

אין סוף לבקשות, ואין סוף להמצאות של ניצול ההיכרות הקטנה ביותר עם השלטונות. רגילים היו עם הבריטים ועם הירדנים שכל דבר ניתן לסידור ביחסי ידידות, עם קצת מצלצלין. והיהודים הללו כמה קשה לגשת אליהם! לא שוחד, לא מחמאות, לא מתנות. שום דבר לא לוקחים. כמעט לא אנושיים. אבל מנסים ומנסים שוב מחדש. אולי יילך.

*

אורח נוסף שבא הוא ערבי-ישראלי. הוא יושב ומביט מזווית עינו וצוחק צחוק חרישי בלא קול.

"בחיי, שהמצב שלכם יותר טוב משלנו, הישראליים," אומר הוא.

"הא?" זוקפים אוזניהם היהודים והפלשתינאים כאחד.

"הנה, אתם יכולים להביא קרוב שלכם מירדן, ממצרים, מסעודיה, מכל מקום שתרצו. שינסה לעשות זאת ישראלי. אבדן. ואז עלה בראשי לבוא הנה לאזור הכבוש, לחפש פרוטקציה אצל אחד חדש בארץ ולהגיש בקשה דרך הממשל. תמיד יש פה פרוטקציה לעולים חדשים.

"...אמרתי למה לא? אני רוצה לראות את הבן-דודה שלי. אני רוצה לראות את אמא שלי. לא ראיתי אותה כבר עשרים שנה. למה הבן-דודה שלי, שלא ראה את אמא שלו רק שנה אחת, יכול להביא אותה, ואני, שלא ראיתי את אמא שלי עשרים שנה, לא יכול להביא אותה. למה?"

"ככה זה."

"אז התווכחנו ואחר כך רבנו ואחר כך אמר לי האיש מן הממשל צא החוצה!"

"זה הוציא אותי מן הכלים. רגע, אמרתי לקצין הזה. בעברית אמרתי לו. למי אתה אומר צא החוצה? לי? אתה תגיד לי, לישראלי, צא החוצה? זה המשטרה שלי, זה הצבא שלי, זה המדינה שלי, אני אתאונן עליך בכנסת. אתה לא תגיד לאזרח ישראלי צא החוצה. אני בדיוק כמו שאתה. שום הבדל. אני מגיש מחר שאילתה לכנסת."

"ככה דיברת אל מפקד צבא?"

"למה לא?"

"למה לא. ככה לא מדברים אל מפקד צבא. אתה יודע מה היו עושים לירדני לו דיבר ככה לקצין צבא ירדני?

"מה זה אכפת לי מה היו עושים לאחד כמוך, לירדני. אני ישראלי אני. זה כל ההבדל."

 
לייבסיטי - בניית אתרים