עמרם מ"כנרת"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> עמרם מ"כנרת"

 

7.7.61

עמרם מ"כנרת"

מה לעשות? אנשים אחרים הם אנשי עמק-הירדן. אולי מתייבשים הם ומצהיבים עם בוא הקיץ השודף, כשדותיהם הנשרפים בבוא היבושת. אך באביב רעננים הם וססגוניים אף יותר משדותיהם ברוכי-הגוונים, גבירי-הצבעים, באביבו של עמק-הירדן, שהוא אבי אביבי הארץ.

קחו, למשל, את עמרם מכנרת, חיי – מי שלא נסע באוטובוס של עמרם הנהג, לא טעם נסיעה עם אבא.

"גברת, תסלחי לי, אבל את כנראה נכנסת לאוטובוס לא-נכון. טעית. עירונית שכמותך צריכה לאוטובוס ההוא, לתל אביב," מקדם אותי נהג שחום-פנים וחייכני.

"האם האוטו הזה אינו נוסע לעמק-הירדן?"

"כל הכבוד, כל הכבוד. ובכן, אני טעיתי, ולאן את צריכה בעמק-הירדן, אם מותר לי לדעת?"

"לדגניה."

"מוזר," הוא נד בראשו. נוקב את הסכום שאני צריכה לשלם בעד הנסיעה, מזמין אותי לשבת בספסל הראשון, כדי שיוכל להשגיח עלי, ובינתיים הוא מעלה את שאר הנוסעים תוך פיטפוט ו"אהלאן" ו"מה שלום נסקה – כבר ילדה? ואני מייעץ לך, שרוליק, שתשים את הסרט על ידי, אני כבר מכיר אותך. אתה תשכח אותו ותבוא אלי באמצע הלילה להעיר אותי, שאתן לך את הסרט כי הנו-שים מציקות..."

"אגב" – רוצה הוא לדעת – "לאיזו דגניה את צריכה, א' או ב'? אם יש הבדל במחיר? לא, אין הבדל. אבל אני צריך לדעת... את ודאי חושבת שאני סקרן, הא? בחיי, שאני סקרן. מה לעשות. כבר יותר משלושים שנה שאנשים מפקידים חייהם בידי – חה, חה... אז אני צריך לדעת למי אני אחראי. נכון?"

אני אומרת, שהוא צודק בהחלט ואני מודיעה לו, שאני נמנית על המעשנים וכאן על הלוח כתוב שאסור לעשן. ובכן, - הירשה לי?

"בכל הכבוד, בכל הכבוד. אצלי דמוקרטיה אמיתית. את יכולה לעשן אם זה גורם לך תענוג, תפדלי – אבל אולי תאכלי יותר טוב תפוז, הא?!" והוא מגיש לי תפוז – זהוב וריחני, ומזמזם בינו לבינו שיר הלל לתפוז. שקדים וצימוקים. אחד הנוסעים, שלבו טוב עליו, עוזר לנהג בקולי קולות, מוציא בקבוק ארק קטן ולוגם ליתר שמחה. הנהג מאיט את הנסיעה ועיניו עצובות עצובות:

"מה שמך, חבר, תסלח לי – שכחתי מה שמך. זכריה – נכון, זכריה. בחיי, שאתה מכאיב לי. מה דיברנו אתמול כשנסענו לראות את הקיבוצים בסביבה? מה סיפרתי לכם ועל מה מוציאים עליכם את הגרון? בחיי – לו ידעתי שאתה נוסע לטבריה לקנות ארק, לא הייתי לוקח אותך. לא חבל לך על הכסף של ההסתדרות. סתם אתה הולך לשמוע הרצאות ב'אהלו'? לא חבל לך על הכסף של הילדים שלך? בחייך – שים את הבקבוק הצדה, זרוק אותו. הא לך תפוז, התפוזים של עמק-הירדן טובים מיין!"

ה"סמינריסט" צוחק. "מסכין אתה, מסכין, יא עמרם. איזה חיים יש לך אם אתה אומר תפוז זה כמו יין. אתם פה צמחוניים אתם. תיכף תגיד לי שלחרוש בשדה יותר טוב מלחרוש בבחורה. צמחונים – צמחונים..."

צריכים הייתם לראות, כיצד יצא כל האוטובוס להגנתו: "הביטו על הגיבור שמדבר. אתה יודע מי זה עמרם? איך הוא שיבר לבבות של כל בנות עמק-הירדן, ואפילו עד צפת הגיע. עד למטולה. עמרם צמחוני – מה?! בראדיוס של חמישים קילומטר זה שלושים שנה שאין בחורה שלבה יהיה ישן בשקט." זאת מאשרות הבחורות מגיל שש עשרה ועד שישים. ואפילו עכשיו. מה חסר לו, לעמרם? כמה פעמים הקיף כבר את התבור. ואם גם לא קיבל פרס ראשון, אז מה? – טוענות הן. תענוג לעיניים לראותו רץ בשבתות מכנרת לטבריה ובחזרה. "על הארק שלך, כשתגיע לגילו של עמרם, תוכל רק לרוץ בדמיון..." ועמרם נהנה.

"ברכה, ברכה'לה, התעטפי. שמוליק, סגור את החלון. ברכה ישר מטבריה, היא תצטנן. איך זו מגינה עלי?..."

ובינתיים הגענו לכנרת ויוסקה שכח את העוגה ועמרם שלח את בעל הארק אחריו, וכבר הגענו לאפיקים, ואני לא ירדתי בדגניה, כיוון שחבל היה לי להפסיד מין חזיון שכזה, ושמוליק, כמובן, שכח את הסרט, ועמרם רדף אחריו, ובבית-זרע לא עצר הנהג ליד הכביש, אלא נכנס פנימה בדרך העפר, ואיזה צוציק התרעם: "מה פתאום? אין לי פנאי!" ואילו עמרם, בשקט סטואי, עזר לישישה לרדת מן האוטובוס, וזו ברכה וברכה...

"חביבי, כשתגיע לגילה של הסבתא הזאת, בת שמונים כמו כלום, אז גם אותך אביא עד פתח הבית... ראיתם, כמה היא אדיבה ואיך הודתה?..."

"אם תיכנס לאשדוד," - צוחקת רחל התימניה – "אז גם אני אומר לך שלום יפה-יפה."

"את יודעת, שיש לי לב חלש לבחורות, אבל היום זה לא ילך. החברה הזאת (בינתיים כבר זכיתי ליהפך לאחת משלנו...) שכחה לרדת בדגניה. ואני בכוונה שכחתי להזכיר לה. עצוב לי לשוב לבדי. בשניים – זה יותר שמח. טובים השניים מן האחד..."

וכך, מביא אותך מכנרת אל אפיקים אל האיזור המפורז שבין הרפת לחדר האוכל, ובדרך חזרה, שהיא כבר מחוץ לתפקיד, זוכים מספר סבתות וסבים לטרמפ, הוא מוסר ד"שים, מעביר חבילות, מזכיר נשכחות ושר, ומחייך בטוב לב. וכאשר הוא מביא אותי אל פתח דירתם של מארחי, הצופה אל המדשאה המרכזית, אומר הוא לי ברחמים רבים:

"עצוב לחיות בעיר, מה? האנשים חיים שם כמו אלמונים, אינם מכירים את הנהג, הנהג אינו מכיר אותם... הא – שכחתי להציג את עצמי. שמי עמרם. ומה שמך? תמיד, כשאני רואה אחד עירוני, אני כה מרחם עליכם. אתם כאלה חלשים, לבנים, אין לכם כוח ללכת... 

שמש – זה דבר טוב. טיילי יותר בשמש, בתי..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים