עץ הלילך נתן ריחו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> עץ הלילך נתן ריחו

 

71

עץ הלילך נתן ריחו

בשיר אמנם כתוב שעץ הרימון נתן ריחו... אבל מי מכם הריח אי פעם את פריחת הרימון עקר הניחוח. לעומת זאת פורח עתה במלוא הדרו, אחד מפלאי הטבע. על החוף המלוח והמר והקרח כמו הירח, לרגלי ים המוות ממש – פורח עץ הלילך.

בעץ הזה, החוגג את חג החירות של עם ישראל שיצא ממצרים, באשכולות כבדים של פריחה סגלגלה ומבושמת שלא בעונה ושלא במקום שהוא רגיל לצמוח בו, יש אולי סמל לחיים שטומן בחובו ים המוות ולפלאים שהוא מסוגל לחולל.

במו עינינו ראינו ניסים ונפלאות. ראינו אישה קשישה וכבדה שהורדה על ידים אל החוף. שם, נשענת על קביים ובעזרת בן, קצין, שכל כך התרגש מן התקוות הרובצות לרגליו עד ששכח לפשוט מדיו – גררה הישישה את כובד גופה התלוי על קביים, אל הים.

היא פחדה שתמעד ותיפול כשהתרוממו וצפו רגליה. 

"הרפי את רגליך, אמא. הרפי!"

והיא תופסת בכל כוחה בזרועותיו של בנה מושכת אותו מטה ורועדת בכל גופה.

כך היה ביום הראשון.

כך היה ביום השני.

כל צעד משלה בכה. לעתים כעסתי על הבן הסוחב אותה כך. לעתים היה לבי מתמלא המיית תודה. איך עמד הבן וניגב את עיני האם מטיפות האש של הים, איך עודד וחזר ועודד, והפציר, ותבע ופייס והבטיח...

ביום השמיני עמדה אותה קשישה עצמה, על שתי רגליה הזקנות, עמדה ועודדה איזה נער על קביים. "תאמין לי," חזרה ואמרה לו. "אני הוכנסתי הנה על ידיים ועל קביים, רק לפני שבוע, תאמין לי. ותראה אותי עכשיו... ואני זקנה, אני. אצלך, נער, אצלך זה יילך, איך אתם אומרים? צ'יק צ'ק. הראה שאתה גבר ולא איזה זקנה, קדימה. עם הקביים!..."

 

בחוף הרחצה של חמי זוהר, שם פורח עץ הלילך, מתפרקדים גברים ונשים, זקנים ובני נוער ובולעים את השמש. בולעים את השמש ונטבלים במי ים המלח, מנסים לשחות ומצליחים לצוף לצחוק בלתי פוסק.

וכך רואים אנשים שמתביישים להסיר את כסותם, ומנסים לצאת בימים הראשונים מכוסים במשהו לפחות, כה קשה עליהם להראות את הפגעים המוזרים שיודעת הציווליזציה לכסות בה את בניה; אנשים שמתפשטים בחשכה אפילו בפני עצמם – משתובבים על החוף, גאים במה שיש להם. שמחים לראות ולהראות את עורם הבריא, השזוף ונשוק השמש.

*

מה גורם לשיגרון להיעלם, מהו מטה הקסמים שמצמיח עור חדש ובריא?

המים המלוחים והכבדים בכל מיני מינרלים טובים – שמשבח וחוזר ומשבח ומונה אהרוני שעל הקיוסק, במנגינה מונוטונית – קרני השמש החוזרים מן הים, מעיינות הגופרית, מצב הרוח של לא אכפת, של תנוחה גמורה – שבא עם מראות הנוף הירחיים, הצוותא של הנאספים מכל הארץ ומכל הארצות? ואולי כל אחד לחוד אולי כולם ביחד. 

עובדה. 

באים עם חבילת צרות וחוזרים בריאים ושלמים. לפחות כך בהרגשה ובמראה. ויודעי דבר חוזרים וטוענים – שלא רק למראה. מי ים המלח – מי מרפא הם. מי המעיינות של הגופרית – מרפאים. הנוף מרגיע ונותן פרופורציות אחרות לבעיות היום-יום. הצוותא ותחלואיהם של אחרים, אינם רק צרת רבים – הם שמחת רבים.

*

וכך קרב אלינו יום אחד, איש מיוצאי תימן רזה כאפרוח. כל עצם בעצמותיו אמרה שירה. אפשר היה לשמוע אותן ואיך מתפוקקות הללו. צלעות בית החזה שלו בלטו כעצמות שלד נטול בשר. והיה לו ראש צר וגבוה ועיניים שחורות מאוד ופה מפיק מרגליות. הוא בא אל חמי זוהר, עוד מן הימים הטובים ההם שהנשיא בן צבי ז"ל גילה אותם, ואהרוני בנה למענו סוכה מכוסה שקים – למען ירחץ בבריכה, מובדל מעינא בישא. כל כך הרבה שנים הוא בא הנה, פעמיים בשנה הוא בא. באביב ובסתיו. מביא עמו פרימוס ואוהל ושתי שמיכות, וקצת עגבניות ואורז, מעט תה ועשבים – ועושה חיים.

ולוא ראינו אותו קודם. שכיב מרע היה. אחד – שאם נשבה הרוח, צריך היה לחפשו במקום שם נתקלה בהר.

וכיוון שבא הנה שנים כה רבות והמים הצילו אותו ואת משפחתו שהולכת וגדלה אחרי כל ביקור שני במים הקדושים הללו – יודע הוא את כל רזי המקום שהציל הרבה אנשים מחיים מרים. מה מרפאים מי ים המלח? ומה אין הם מרפאים – מודיע מיודענו. איש אחד היה לו כאב ראש כזה שלא היה מסוגל לפקוח את עיניו. אמר לו: בוא לים המלח. לא רצה לשמוע. הביא לו קצת בוץ מים המלח ומרח את ראשו. האיש פקח את עיניו. אחרי כן לקח פרימוס, שמיכות, קצת עגבניות וקצת אורז – ובא וישב כאן. לבדו. ואיפה כאב הראש שלו...

או אחר – שלא יכול היה להוליד ילדים. והיתה לו אשה שאהב אותה מאוד. וקמה אותה אשה יום אחד ואמרה לו "אהבה לחוד וילדים לחוד. אם אינך יכול לתת לי ילד, איך אני יכולה להיות אשתך. איך אני יכולה לאהוב אותך. כמו פרח שיושב בצנצנת?! יש לו חיים יום, יומיים – שבוע. פרח שצומח באדמה נובל, אבל לא מת, כי צומחים אחרים ממנו. מבין?!"

"מה את רוצה שאעשה," אמר האיש. "רוצה להתגרש ממני. רוצה שאגמור את החיים שלי ערירי כמו דרדר?"

אמרה האשה: "רוצה שתעשה משהו. לך לאיזה רבי, לך לרופא, לך לים המלח."

והוא הלך לים המלח. ידידנו התימני פגש אותו כאן. ההוא, לא ישב באוהל. שכר לו חדר בערד והיה נוסע כל יום הנה וטובל. פעם במעיין של אהרוני, פעם בים המלח ופעם בבריכה. רוצים לדעת מה נשמע? האשה של אותו איש צועקת, רחמים. מה יהיה. אין לי עוד כוח לכבס חיתולים. כמה ילדים צריך בן אדם. די. לך ממני. לא סינימה, לא טיולים. לא לוקח אותי לאכול במסעדה, לא מספר לי מה היה בעבודה – רק ילדים יש לו בראש...

וכיוון שמיודענו שקע בענייני בריאות וראה כמה טובה מביא לו ים המלח, ואיזה שינוי חל בחייו ואיזה גוף הוא קיבל (אומר ולוטף את שלדו...) שינה גם את מקום עבודתו. רופא כבר לא יהיה. לוא התחיל חייו מחדש באמת, לוא נולד מחדש, ולא בתימן, ולא אצל הורים שאין להם פת, היה לומד לא רק תורה, היה לומד רפואה והיה מרפא את חוליו במים הטובים האלה ובעשבים שאפשר למצוא בסביבה, במעט עגבניות, הרבה חסה, אורז ותה קליל קליל. אבל כיוון שרופא שוב לא יהיה – הלך והשכיר עצמו להיות תברואן. משהו שהוא קרוב לבריאות. אמנם עוסק הוא במחלקה, לא חשוב, שבודקת אם נקי בחצרות – אך מה יש... אבל כתברואן יש לו מעמד ולמלה שלו יש ערך ואנשים שומעים בקולו...

*

על חוף הרצחה מונחת גם קבוצה גדולה של בלונדים, שזופים בצבע החום המיוחד שמעלה על עצמו עור אירופי חיוור. איך מספרים הם בשבחו של ים המלח שלנו והמרחצאות ומעיינות הגופרית. יש מהם שזה ביקורם השני והשלישי, ויש שבאים הנה כבר שנים אחדות והטוענים שהם גילו את סדום וכוחו הפלאי של האזור. פגשתי שם גם אנשים שהם חברים באגודה המיוחדת במינה, ששמה אגודת חולי פסוריאזיס, ולהם נשיא והנשיא, כידוע ביקר בישראל זה לא כבר והחליט שהאגודה שלו מאמצת את חוף ים המלח וקובעת אותו כמקום מרפא רשמי. וכבר מדברים הם על חוף מיוחד שיכשירו אותו ל"חולי ארצות סקנדינביה". ולא משום שהם מתנשאים על אחרים, אלא משום שגילו, שכל חלקת גוף שנשארה איכשהו מכוסה מעין השמש, ותהיה זו אפילו רצועה צרה של ביקיני מינימלי, נשאר מאחריה זכר המחלה, על כן, סיפרו, הם כבר מנהלים משא ומתן עם הרשות המפתחת את החוף ועם חברת התיירות הממשלתית, להקצות להם חוף מרוחק, שיש בו גם מעיין, בשביל מחנה נופש ומרחצאות לנודיסטים. 

ואם ירצה השם – יהיה לנו גן עדן של אדם וחווה בטרם אכלו מן התפוח...

 
לייבסיטי - בניית אתרים