ערב תרבותי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> ערב תרבותי

 

16.2.68

ערב תרבותי

היצא לכם לבלות, באחד מן הימים הטרופים האלה, ערב תרבותי בעירנו התרבותית תל אביב?

לבי, לבי לכם.

לכל המקומות הטובים, הכרטיסים מכורים מבעוד יובל. משהו מסתורי מתנהל פה מאחורי הקלעים. הם נעלמים לפני שמודיעים על האירוע. כנראה ישנם קניינים הקונים אותם ב"סיטונות" ומראש, ואין אנו מבינים מדוע מבזבזים כסף על מודעות ופלקטים. האם רק כדי להודיע ש"כל הכרטיסים נמכרו?"

אז הולכים לקולנוע. מאוד תרבותי לכל הדעות. ולאן למשל כדאי ללכת, לאן חובה ללכת בימים טרופים אלה. כמובן, לסינרמה. לראות את 3 שעות בלתי נשכחות ביוני. הרוח שורקת בחוץ, גם אם הימים נהיו קצת יותר חמים ואפילו יפים. הלילות קרים ככפור. אולם, הכרטיסים שנמכרו מראש, כידוע, מורידים שלווה סטואית על אנשי הקולנוע. הם פותחים את השערים, לקהל הקפוא, ממש ברגע האחרון לפני תחילת הסרט. אמרנו שערים? איפה! פותחים פשפש קטן, כי צריך לחסוך בהוצאות סדרנים והקהל בין כה וכה לא יברח וכבר קנה את כרטיסיו, ומסננים אלפי איש בחבילות קטנות קפואות, אחד אחד.

ושמח.

"טמבל, גולם. מה אתה נדחק. מה אתה חושב, שזה הפרדס של הסבא שלך." דחיפה במרפק, קריעת גרביים עדינים, צביטה לא כל כך עדינה, במקום עדין, קליפות גרעינים לחות מן השפתיים לתוך צווארון המעיל גברתנים, בעלי שרירים, משגיחים מרחוק על הסדר. חיל האוויר מזמין את עמך ישראל לראות שלוש שעות גדולות בחייו...

*

"זהירות, אתה קורע לי את הגרביים."

"מה את רוצה שאעשה בתיק שלי, שאבלע אותו. גברת מכובדת כמוך צריכה לנסוע בספיישל. לא באוטובוס. ובכלל מה את נדחקת. ראיתי, היה תור ארוך ואת נדחקת כמו בולדוזר. הייתי עדין ולא אמרתי לך כלום. אז תשתקי גם את."

הגברת המכובדת מוחה דמעה. לא בשל דיבורו הגס של הפרחח, אלא בשל שתיקתו של הקוואליר שלה. שותק כמו דג.

והקוואליר אחרי שיורדים מן האוטובוס:

"מה את מיבבת, מה?"

"לא כלום."

"דברי כבר. אני יודע. נעלבת שלא תקעתי לו בשינים. ראית אותו. ראית את הבריון הזה."

"לו לפחות אמרת לו מילה אחת. מילה אחת קטנה."

"באמת. מוטב היה לשים את עצמי כלא שומע. אחרת היתה מתחילה תגרה. יקירתי, מי שרוצה לצאת בתל אביב ואין לו מכונית צמודה, צריך לדעת לשתוק."

"אז היינו צריכים לנסוע בשירות."

"באמת, ראית את הבריון שמנהל את 'התחנה' של השירות?!"

*

אלה, הנמנים על "השמנת", שכחו כבר את אגרוף הברזל המשגיח בכניסה, ויצאו לחי עינים מהתרגשות. הסרט, ההצגה, היו מרטיטים. כל כך תרבותיים. עכשיו קצת תרבות לגוף. קצת התעמלות-ריקודית, בדיסקוטק למשל. בטוב ובמעודן שבהם. אמנם, נכון, על פי הרוב מנהלות אותם, את הדיסקוטקים שלנו גברות בהירות שער עם עבר שחור אבל עכשיו הכל וורוד שם. המוזיקה לוהטת, הבוהימה שותה, הנעורים מתנודדים ומנדנדים את כל חלקי גופם, חלק חלק אחד לא יקופח. לשכוח. לשכוח מה? לשכוח את הסרט, לשכוח את ההצגה, לשכוח את האוויר הצח בחוץ, לשכוח את יום העבודה, לשכוח את הגבולות, לשכוח את האישה, לשכוח את כל העבר ולזכור רק את העכשיו. את העצמות האומרות שירה לחשיכה רווית עשן סיגריות ורחש רגליים משפשפות את הרצפה. שששה, שששה. שעות על גבי שעות רועמת תזמורת ג'ז רעשנית מעל תקליטים חדשים חדישים בעלי קצב מונוטוני, נוסח ג'ונגל באפריקה. אלא ששם רוקדים במערומים. גם פה כך פחות או יותר. וכי למה לא. אחר ככלות הכול יש קסם רב במקסם-שווא זה ששמו דיסקוטק. בניצוץ העיניים הבורקות, בכתפיים המרעידות, בתנועות הידיים העצלות, בראש הנוטה לאחור, בשפתיים הפשוקות בחיוך אווילי, ובגוף הזה הערירי, הרוקד כאן לבדו. נוגע-לא-נוגע בבן הזוג הנפרד מאוד. פני הדיסקוטק כפני הדור הזה. והדור הזה הוכיח שיש בו אהבה ויש בו ציונות ויש בו גבורה ויש בו גם התפרקות, אתה יוצא משם עייף עד כלות הנשמה, משוחרר מכל מחשבה, כמו צנחן בצניחה חופשית. עד עד שאתה פוגש במפתן באיש שכל כך ניסית לשכוח. בשוער בעל אגרוף הברזל וצלקת על הגבה, שמאפשר לך לבלות בחסותו האדיבה, ערב של תרבות הגוף.

*

קחו למשל את הבאולינג, קחו אותו, כבר לא דיסקוטק כבר פשוט תרבות גוף תרבותית.

ערב. אורות רבים נוצצים ברחוב הארוך והיפה. מכוניות פרטיות סגרו במסגרת סמוכה את שולי המדרכות בואכה באולינגה. לפני דלת הזכוכית של הבית המושך הזה, שכל כך הרבה כסף הושקע בו וכל כך הרבה תקוות תלו בו, ושהוא משחק שמשחקים בו בכל עיר גדולה בעולם בלי כל זרקורים עומד קהל רב. מהם מחזיקים בידם כרטיסי חבר. מהם עולי ימים שעיניהם נוצצות, מחזיקים בידם לירות מעוכות. גברתן מופקד על הדלת, גברתן אחר נועל אותה. מפעם לפעם פותח את הדלת כדי רוחב סדק, ומסנן לתוכה אחד מיוחס, לפי מד ייחוסין הידוע כנראה רק לו. והדו שיח המתנהל תוך כדי פעולה זו. רבותי אני מתביישת להעלותו בכתב. והמבט הרצחני בעיניים אלוהים, לוא ידעתי שאם אצליח להסתנן פנימה אקבל פרס ישראל לספרות, גם אז הייתי אוספת את עצמי ובורחת כל עוד רוחי בי כפי שעשיתי למרות ההזמנה היפה והבקשות הנשנות של ההנהלה לבוא ולראות וליהנות מן החוויה הספורטיבית התרבותית, הזו.

מי שלא ראה באולינג בחו"ל ואפילו בחיפה. דבר כה פשוט. נכנסים לאולם, (ולא לחדר מדרגות צר) וכל אחד יכול להיכנס אליו. שותים כוס קפה, ואם רוצים, נכנסים לבאולינג ומשלמים בעבור סדרת משחקים. מי שרוצה להביט מביט, פטור מתשלום. אבל איפה בעולם כולו כולל חיפה ממנים כאפוטרופסים לבילוי ערב תרבותי, פחות או יותר, בעלי אגרוף?

מה זה פה שיקאגו?!

 
לייבסיטי - בניית אתרים