עשרה ימים ישראלים בחו"ל

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1982 >> עשרה ימים ישראלים בחו"ל

 

1.10.82

עשרה ימים ישראלים בחו"ל

מבצר אל על בציריך

עמדנו לפני המבצר של "אל על" בציריך וחיפשנו את הפעמון. קול בקע מקיר הפלדה. הזדהינו. אמרו – היכנסו. ניסינו. לא הלך. אחרי כן דחפנו מין קיר, במאמצים משותפים. הצלחנו. עמדנו בין שני קירות במין קובה קטנה. כמו במין כספת. הקול מן הקיר אמר להמשיך לדחוף. אמר בנחת. בין פיהוק לפיהוק.

ואנחנו בפנים. איזה פנים. אלגנטי. חינני. מכובד, עם טיפת סקס-אפיל וטיפותיים הומור. ועצוב עד בכי. 

כיסאות הסבב ללקוחות – ריקים. כיסאות הפקידות מעבר לדלפק גם הם ריקים. 

אנחנו לבד.

בפינה, מאחורי הדלת אנו מגלים בחור שרוע על שני כיסאות, רגליים לפנים, ראש שקוע בין כתפיים, נים-לא-נים. הוא שותק. שקוע מאוד במחשבות.

"אתה מחכה, או אתה עובד?"

"מה את רוצה?"

"יש כאן מישהו?"

"יש."

"איפה?"

"תיכף יבואו. עסוקים."

"במה עסוקים, ואין כאן אף נוסע. ואין כאן אף פקיד?"

השרוע שותק. איך לא הבנתי. איש ביטחון השתיקה יפה לו.

ארידור, יצחק שמיר, ג'ומאייל, ראש פינה – 10 ימים

מחכים וחושבים על כל מה שעבר עלינו מאז יצאנו את הארץ והיא עוד פחות או יותר במיטבה. רק לפני עשרה ימים, כאשר יצאנו, האנשים היו עסוקים מעל לראש בפיענוח חוקי הכלכלה החדשים של ארידור. ידידים באו לשהות עמנו מ - - - ביירות. אכן, בזמן קצר הפכו לידידים של ממש. פתחו בתיהם לפנינו. פתחו את הבתים ואת הלבבות. ראו בנו את האח הגדול. את היד המושטת הבוטחת. יצאו גלויות לדבר ברדיו, בטלוויזיה, באספות עם בארץ וברחבי ארצות הברית ואירופה. תכננו להזמין רהיטים בנגריות האמנותיות בצידון ובביירות. כתבנו סיפורים קטנים וגדולים של תקוות ואכזבות וחיי יום יום, ותקוות שלום. האופוזיציה עדיין צעקה על הפעולה עצמה כמיותרת. בגליל היה שלום ושלווה והפרי נקטף בעתו ובשפע ונחת. הפצע היה טרי בבשר האומה, בבניה. באלה שהלכו ללא שוב ובאלה שישאו עדי קבר את מומיהם למען האומה. המחבלים הוצאו – העולם הנאור עסק בהוצאתם ובפיזורם. והיה במעשה רגש של הכרה בצידקת המבצע. ברדיו הודיעו שהיתה פעולת נפל בביירות. אמנם נהרגו עשרים וחמישה או יותר מאנשיו של באשיר ג'ומייל, אבל הנשיא המיועד יצא ללא שריטה ומפקח על פעולת ההצלה. בערב הלכנו לשמוח ביום ההולדת המאה של ראש פינה. איזה ערב מקסים זה היה. איזו שמחה בלב כולם. ראש הממשלה, שהיה אמור לשאת דברו, לא הופיע. אך במקומו נשא נאום נלהב – שר החוץ מר יצחק שמיר. דברים שיצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. ראש פינה – שעליה נכתב: "אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד..." אמר דברו ומיהר ללכת. ולא ראה את המסכת.

למחרת היום, עת יצאנו בדרכנו למילאנו, למדנו לדעת שבאשיר ג'ומייל נרצח... וכי "אל על" שובתת, ועלינו לטוס בחברה אחרת...

כיסא לישבן

כמה וריאציות ממציא המוח האנושי, כדי להושיב בכיסא את ישבנו של אדם. אתה תמה ואפילו צוחק, בעסק הרציני הזה. כמה מיני מיטות משונות, להשכיב את הגוף האנושי. איזה מין שולחנות פאר ממציא העולם הגברי למען משחקי הביזנס שלהם. אלפי דוגמאות שונות ומשונות מכל מוצר, מכל רהיט, מכל להיט. הבילבול גדול. השפע מכה אותך. כשאין לאנשים מלחמות לעסוק בהן, יוצרים להם הללו מלחמות של רהיטים, עסקים, קונטרקטים, תצוגות, תאורות, פינוקים, קיוסקים, ומעל לכל, נופש, כיף, למען חיים מתוקים יותר לאחרים, עובדים עבודת פרך שאינה נעדרת שכרון ולהט של קרנבל המוח הממציא לנו פטנטים...

ובתוך כל אלה יורד עלינו אסון הטבח בביירות. הוא יורד עלינו שעה שאנו יושבים באולם התצוגה של פירמה ביירותית. מישהו מופיע עם עיתון. פורש אותו. אנשים עומדים ליד קירות, לרגליהם ירויים, אנשים נשים וילדים. בתצלום ענק בצבע. היורים לבושים מדי צה"ל.

אנחנו, משלחת "קונות" ואדריכליות בוכות. הלב צועק לא יכול להיות. בדוכנים ממשיכים להראות את פרי היצירה להושבת הישבן, להשכבת הגוף, לשמחת אהבה, לשיזוף בשמש. אנחנו עומדים להתקפל לבית המלון המרוחק. המתווכים ממשיכים להתרוצץ ולבלוש איך להבטיח אחוזים.

"וכשטבחו בנו – מי פצה קול. מי ציפצף."

"לא נעים לעולם לראות שהנרצח קם והיה לרוצח." – אומר עתונאי שמאלני

"שתוק, חמור. זה לא היה. זה לא קרה. זו איזו טעות או השמצה. לא ייתכן..."

"שמע, אצל פלינינ נשארו 800 כיסאות שהוזמנו, והסורים לא עמדו בהתחייבות ונסוגו. אני מסדר לך את זה בזיל הזול..."

מי אנחנו

אנחנו כבר לא אומרים שאנחנו מישראל. 

שואלים – תורכי? 

תורכים. 

יוונים? – יוונים. 

מצרים? – אהאלן וסאהלן.

אל על נסגרה. נסו אלאיטליה.

אליאטליה הפסיקה טיסותיה לישראל, נסו את רומא.

רומא אינה נותנת שרותים למטוסים היוצאים לישראל. נסו את אתונה.

אתונה. חה. חרם כללי על ישראל. נסו את ציריך.

*

והנה אנחנו בציריך. משרד אל על "פתוח", החברה סגורה. כיסאות ריקים. לבסוף מופיעה פקידה. היתה עסוקה בקדושת הסיאסטה. הכל בסדר. מחר נטוס בזמן הנקוב. באל על. על אחריות אל על. צ'רטר. הכל בזמן.

בציריך הפגנה גדולה צועדת. על הבניינים בגין וצלב קרס. על הבנקים – לא רוצים כסף יהודי. הלאה ישראל. בבתי מלון אין מקום. בכלל, או רק לישראלים... העיתונות תמיד עם תצלומים של נרצחים בביירות. גם הרדיו. גם הטלוויזיה. אין נוחם. המדינה הגיעה אל המקום בו עומדת אל על. יש דוכן. ממש כך. ישנה אל על, ופקידים אדיבים בנמל התעופה. משהו באווירת האהבה של אחים בצרה. מעודי לא קיבלתי יחס כל כך נעים, אדיב, לבבי, כמו הפעם. לקחו הכל, לא התמקחו על עודף משקל ניצחי. התנהגו איתנו כמו שמתנהגים עם אבלים. ברכות. בזהירות, בהתחשבות. בהשתתפות בצער וניחום אבלים.

נוצרים משוויץ – איתנו בעת צרה

המטוס היה ממש בדיחה. מין אוטובוס צר וארוך וצפוף, המתאים לטיסה של שעה, שעתיים מקסימום. היה מלא מפה אל פה. כיסא אחד לא נותר ריק. היה מלא בפנים צעירות וכסופי שיער. פנים גלויות, עיניים מאמינות, חיוך עדין על שפתיים. המטוס היה מלא בקהילות נוצריות משוייץ הנוסעים לישראל להזדהות, להיות ביחד בשעת צרה.

הם באים לישראל שנה בשנה. פעמיים בשנה הם באים, באביב ובסתיו. אבל הפעם הגבירו את הפעולה, וזה לא רק הביקור "בבית", אלא ריצה להזדהות.

השכן שלידי, מספר לי שהוא נוסע לבר מצווה שלו. הוא מספר לי זאת בעברית ואני צוחקת. ראשו לבן, זקנו לבן. אני שואלת אותו בגרמנית אם הוא יודע מה זה בר מצווה, והוא עונה לי בעברית "בן שלוש-עשרה למצוות..." מוציא את הפספורט שלו ומראה לי שתים-עשרה חתימות של נמל לוד. עכשיו יקבל את חותמת השלוש-עשרה... לבד מחותמת לוד אין שום חותמת אחרת. הוא לא נוסע לשום מקום אלא לישראל. למה? כי לכל מקום אחר שאתה נוסע אתה נוסע אל הנכר, כשאתה נוסע לישראל אתה חוזר הביתה. הולך בשבילי ילדותך, בשבילי התנ"ך... הקרוב לך והשוכן בלבך מאז ינקותך... בפספורט שלו אני קוראה ששמו פליקס ארנסט, שהוא בן ששים ושתים, וכי הוא נהג קטר רכבת...

מירכתי המטוס, בין הספסלים הצפופים, הולכת לקראתנו אישה נאה ונעימת קול. "אני שומעת שאתם מדברים עברית" – אומרת היא במבטא אשכנזי-ספרדי. שמה מגדלנה טוגסבורגר, בעלה – תימותיאוס. "אצלנו" היא אומרת "אין הזדמנות לדבר עברית. צריך איתי הרבה סבלנות."

סברא ושתילה – עלילת דם

הם מארגני הקבוצות לישראל. קוראים לעצמם "גשר לישראל".

היה לנו קשה מאוד לאסוף עכשיו עולי רגל. אבל שעה קשה היא לישראל. שעה קשה לנו מאוד, ואנחנו צריכים להיות ביחד. בעלי אסף אספה גדולה והסביר שהאסון בביירות אינו מעשי ידי יהודים. שזו עלילת דם, כמו שהעולם העליל הרבה פעמים בהיסטוריה. אנחנו באים להגיד שבשעה קשה זו מוכרחים לעמוד ביחד, לא לעשות חשבונות מפלגתיים. לא להוציא את דיבת הארץ. "פן תשמחנה בנות פלישתים". (מילים שלה!).

מכאן לכאן – התחיל המטוס לשיר. מטוס מלא נוצרים חסידי-אומות-העולם, מכל הגילים ומכל שכבות החברה, קבוצה שווייצית וקבוצה גרמנית, וקומץ יהודים ישראלים מבויישים שואבים נוחם מהם. הגו כמו מתיישר. ההגיון כמו מתחיל לחזור.

אומר תימותיאוס: איש לא אמר שידיים ישראליות נגעו בתושבי סברה ושתילה, זה היה עניין בין לבנונים ללבנונים, נקמת דם לאחר רצח באשיר, אך איש לא מגנה את עושה מעשה הרצח, אלא את צה"ל, את מדינת ישראל. אם לא נעמוד ביחד, אנחנו – הישראלים וידידיכם בעולם – ניתן נשק בידי שונאי ישראל, ביד האנטישמים.

*

בין שלושים ושמונה חברי הקבוצה השווייצית, חדורי האמונה בצדקת ישראל ללא עוררין, ותמיד, ללא תנאי, כמו במשפחה, מצויים אנשים שזה ביקורם העשירי. מגדלנה ותימותי כבר אינם זוכרים כמה פעמים ביקרו בארץ. איש מן המוסדות אינו מטפל בהם. וכי למה. הם נוסעים תמיד באל על, וגם טיסה זו (הצפופה) נהדרת בעיניהם. שרים שירים עברים, אוכלים אוכל כשר ומברכים עליו, מרגישים בישראל ברגע שכף הרגל דורכת על רצפת משרדי החברה הישראלית. 

"זו גם החברה הלאומית שלנו, וחייבים לתמוך בה. אלא במי לתמוך? העובדה שאל על הוכרחה להפסיק טיסותיה בשבת, אינה נוחה. כי טוב לקבוצות לצאת ביום שלא עובדים בו. אבל, כשם שהם אינם אוכלים טריפה, יכבדו את חגי ישראל ואת השבת ישמרו, אם זה פוגע בעקרונות, שיהודים מטיסים מטוסים בשבת. הם יבינו ויתאימו עצמם...

הטיסה הקשה במטוס הקטן והצפוף שאי-אפשר היה לזוז בו, היתה אחת הטיסות היפות שנתנסינו בהן. נחתנו תוך שירה ודמעות בעיניים. 

צריך ידידים בשעת אבל...

פגשנו את מגדלה ותימותיאוס וגם את פליקס, המתארחים בנוף גנוסר, אמש. השלווה שלהם, מהם והלאה. העצבנות וחוסר הישע, הארץ כמהפכת זרים – נתנה אותותיה גם בהם. אבל בדרך הפוכה. בשווייצריה ובגרמניה פחדו לפתוח את הטלוויזיה שהיתה מלאה עויינות לישראל. גם פה הם פוחדים... גם עיתון קשה להם לקרוא. "למה אתם מענים את עצמכם. למה אתם מכים על חטא בלי סוף..." נחמו נחמו עמי..."

למה מרעילים את הנוער ואת הילדים. לפני יומיים ראו כרזה שילד קטן בן תשע נשא בקיבוץ, ועל הכרזה: "שרון שקרן". אמרתי לו, אומרת מגדלנה שזו לא אמת. שאסור לכתוב כך על שר ביטחון של ממשלת ישראל. שהרי הוא ילד קטן ומניין הוא יודע. ביקשתי, והילד זרק את הכרזה. ואז בא חבר קיבוץ מבוגר, והדביק אותה בחזרה, ונתן בידי הילד...

ואילו פליקס – נהג הקטר החוגג את הבר מצווה שלו – מבטיח שזו אפיזודה. שנעבור אותה ונצא ממנה מחושלים. שהיסורים שאנו מתייסרים בהם עתה, הם רק הוכחה לייפי הרוח של עם ישראל. שבביירות הרבה פחות נרעשים מן המעשה, הרבה פחות מדברים עליו ומתאבלים עליו, מאשר בישראל...

בשנה הבאה, אם ירצה השם, באביב, יבוא הנה עם אשתו, ועוד זוג, ישכור מכונית וגם יגשים את חלום חייו. 

וחלום חייו מהו? לשוב ולעבוד בנגב, שבסביבות שדה בוקר. שם זכה לשוחח פעם שלושה משפטים עם בן-גוריון. בפעם הראשונה פגש בו בשנת שבעים בציריך באספה של ידידי המדרשה שהוא נמנה עמהם. סיפר בן גוריון על המדרשה ועל פיתוח הנגב, ופליקס אמר, הייתי רוצה לראות במו עיני, ואז בן גוריון אמר – אתה מוזמן.

לא יצאה שנה והוא הגיע לשדה בוקר, לפי "ההזמנה". והשאיר שם את לבו. כאשר חזר לציריך ונהג בקטר שלו בשווייץ המוריקה, "הכל היה לי ירוק מדי, והתגעגעתי אל הערבה הצהובה.. .צרובת השמש..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים