עשרים ושש שעות מאושרות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> עשרים ושש שעות מאושרות

 

74

עשרים ושש שעות מאושרות

פיזרו חרסית על שבילי החול בסיני ובאו גשמים והפכו את הדרכים הללו לעיסה דביקה וחלקלקה של חימר חום, וקר ומוזר ומכוער בסיני מלאת השמש הקרה. באוהל הצמוד אל קרון האוגדונר, הרוח שולחת אצבעות ארוכות וקרות, החרסית הלחה נדבקת אל יריעות האוהל, אל שנים-שלושה הכיסאות שקר לשבת עליהם, אל מיטת השדה המכוסה בשמיכה דוקרנית, המשמשת מקום מקלט מפני הרוח והקרה.

על שולחן משרדי קטן עומדת מכונת כתיבה, שפירקו מעליה את המגן, עומדת היא אפוא ערומה, למעשה נטולת "עור", וכל קרביה בחוץ. המכונה הזו כמו מטביעה חותם, "פירמה", על אוהל-משרד בחזית. שתי חיילות-פקידות, יפות וצעירות, במכנסי ג'ינס הדוקים וכמה סוודרים ומעילי רוח, משתלדות להכניס קצת חום ונועם באווירת משרד השדה, תוך שהן מקנחות את האף המצונן.

"מאז שאני פה אני כל הזמן מצוננת, מה לעשות." והיא כאן כל זמן המלחמה...

מצויים באוהל עוד קצינים אחדים וחיילים וביניהם בחור במכנסיים ורודים, בולטים מאוד באווירת החאקי והחימר החום הלח. הוא עומד, עיניו הבהירות מבריקות בברק של חום, ושרוול ריק תקוע בכיס מעילו. 

חייל פצוע, שחזר לבקר בחזית בה איבד את ידו.

"תשתה משהו?" שואלות החיילות. 

ובטרם הוא משיב מביאות משקה חם, וופלים. אנשים מקיפים אותו בחיבה. שואלים איך הוא מרגיש, איך נפצע. מה עושים לו שם בבית החולים. מתי ייצא סופית ממרכז השיקום. שואלים אותו כל מיני שאלות שהרחוקים מחיי צבא חושבים שהן אינן עדינות, אבל הן מאוד רצויות לבחורים המצויים עדיין בהלם המלחמה, ואולי טרם תפשו עד תום שהמלחמה בה היו "ביחד", חלפה, אבל הסימנים אותה הטביעה בגופם, יישארו לעד.

הוא נכנס למלחמה כמו כולם והיה כמו כולם, ועכשיו הוא אחר ויישאר אחר. ישא לבדו חיים בלי יד ימין, ביד אחת, מלא רסיסי עופרת. "הנה, תראי כאן" – הוא אומר ומרים את חולצתו להראות את הגב הזרוע רסיסים, כמו שדה מוקשים בזעיר אנפין.

גם בשוקיים יש רסיסים, גם ברגליים, גם בעין היו, וסולקו. לא. אין לו חום, הוא מקווה. הברק הזה בעינים הוא מתרופות שמקבל ואולי גם קצת מהתרגשות. פעם ראשונה שהוא חוזר לזירת המלחמה שלו. מבית החולים יצא, ואל בית החולים הוא חוזר. ביום הרביעי מנתחים אותו שוב. והביא עמו את הרופאה שלהם. את דוקטור חנה הביא. 

מי זאת דוקטור חנה? 

המלאך של הפצועים. 

הרופאה הכי טובה בעולם. היא מצוייה עכשיו בקרונו של האוגדונר. זהו טיול-ביקור שנותנים לה החיילים הפצועים שי על מסירותה. והוא – שמצבו יותר טוב מאחרים – והיה הנודניק הראשי בנושא, כל קצין, כל אלוף שבא לבקר במחלקה שלהם, נידנד לו שיתנו לדוקטור חנה כרטיס טיסה ויראו לה את החזית, ויאפשרו לה לחצות את התעלה ולראות את מצרים בטרם נחזיר אותה.

ג'יפ האלוף הועמד לרשות החייל הפצוע והרופאה שלו, נהג האלוף ישב ליד ההגה וסייר (מורה לגיאוגרפיה איש גבע) כמדריך ומסביר. הצידנית צוידה "בכל טוב" ויצאנו לדרך. כשאני, בתפקיד טרמפיסטית. זוכרת מעמדי כאורחת לא קרואה.

*

פעמים אחדות ירדתי לסיני, חציתי את התעלה, טיילתי בארץ גושן וישבתי ב"אהלי יעקב". פעמים בעזרת דובר צה"ל, עם ליווי קצין מטעמו, פעמים כמסתננת. אבל לא זכיתי לראות ולהגיע למקומות אליהם הובלנו בזכות החייל הפצוע ורופאתו. נהגו של האלוף והסייר, ידעו כל פינה בשטח, הכירו את האנשים היושבים על הקווים, ועל כן זכינו ליחס חם והרגשת המקום יותר מתמיד. בכל מקום רצו לארח אותנו, להשקות במשקה, להתחלק באוכל, להראות יותר, להראות הכל. והסייר הגיאוגראף יודע לספר ולתת שיעור בגיאוגרפיה, בבוטניקה, במנהגי התושבים שישבו כאן עד כה. שישובו בעוד ימים מספר.

הטיול שלנו תם עם הלילה. משה לוי (החייל הפצוע) הרגיש שלא בטוב, אך לא עשה מזאת עניין. היה חיוור מאוד, ועיניו דלקו בין עפעפיים אדומים, בתוך פנים נטולי דם. אך כל העת לא שכח "לחזר" אחרי הרופאה שלו, לדאוג לנוחותה, לשאול אותה אם אינה עייפה, לכסות אותה בעוד מעיל, לדאוג שתאכל עוד משהו מ"כל טוב" הצידנית של האלוף: תפוחי עץ, תפוזים, לחם פרוס עם מיונז, קצת חלבה...

בזכותם זכיתי גם להטסה מרפידים. הטסה מיגעת, לאחר ארבעה שעות של המתנה בשדה התעופה ועמנו המלווים מטעם האוגדה.

המלווים הללו לא הכירו את משה. משה היה שייך לאוגדה אחרת, לאוגדה שצלחה את התעלה לאחר שנלחמה בסיני מול הארמית השניה. אלה שטיפלו בו ועשו לו את הטיול, יושבים עתה בשטח בו נפצע. מכאן הזיקה. מכאן האחווה והרעות והרצון לפצות. וגם מאישיותו של משה לוי, שיש בה תום וחיבה חמה ושום טרוניות ויותר מקורטוב של גאווה כפציעתו על שלחם בכל מאודו. ובכל מהפכת הערכים, ההבטחות, ההאשמות והתחיה הרוחנית והמצפונית, בכל מלחמות היהודים, סיפור גבורתו של משה השלם עם עצמו – יש בו סם מרפא לנשמה הפצועה שלנו.

וכך, תוך שאנו יושבים בשדה התעופה ברפידים, מחכים ומחכים ומחכים באוטובוס סגור בין קצינים וחילים שבאו מאי-שם, והם חצי רדומים וחצי "הרוגים", צמודים לפק"ל ולנשק האישי שלהם, הוצאתי את התחמושת שלי ורשמתי מפיו את סיפורו.

*

משה לוי מאשדוד, בן עשרים ושמונה, נשוי פלוס שניים. בתו בת הארבע וחצי, הוא מספר, בכתה תחילה. עכשיו היא משחקת רק ביד אחת. כדי להיות דומה לאביה הגיבור. בנו בן השנה וחצי אינו מבין.

"היה ככה. הייתי בבית הכנסת. ברגע ששמעתי שיש מצב כוננות, לקחתי את המכונית שלי ונסעתי לבסיס. סידרתי אותם, והתחיילתי, כיוון שלפני שנה נפגעתי בתאונה, והייתי משוחרר ממילואים למשך שנה.

"זה היה בשבת. ביום הראשון כבר היינו בבלוזה. עד אז לא תפשנו שזו מלחמה. אבל בדרך לשם ראינו כבר זחלמים שרופים, טנקים פגועים וגם נפגעים. שלנו.

השתתפנו בכל מיני משימות וביניהן מארבים לקומנדו המצרי. ביום השלישי כבר היו לנו שבעה הרוגים ביניהם הסמג"ד שלנו.

ב-15 לחודש (יום שני), שבוע שני למלחמה, נקראנו למשימה על ציר "בודפסט". הייתי שייך לסיור – מפקד זחל.

"היו לנו כ-10 זחלים ו-3 ג'יפים. הגענו לציר שלנו וחיכינו להיכנס למלחמה. תוך שחיכינו ראינו הרבה נפגעים, אמבולנסים והליקופטרים מפנים. לא מרגישים כל כך טוב, לחכות ולראות את זה.

"קיבלנו פקודה להיכנס. והיינו בסדר. אבל האש משם היתה תופת. זחל שלי חטף טיל 'סאגר' ונעמד, אבל אף אחד לא נפגע עדיין בזחל שלי. האויב היה מאתיים מטר מאיתנו ומאחוריהם ארטילריה כבדה.

"הבנתי שאנחנו מטווחים. למרות שהזחל שלנו לא יכול היה לזוז כי היה פגוע, החלטתי לא לנטוש ולהמטיר אש. קמתי. טיל עבר וקטע את זרועי, לא התפוצץ והמשיך. אנשי הקומנדו היו 30-40 מטר מאיתנו. נתתי פקודה לקפוץ מן הזחל. וקפצתי עם כולם. אני זוכר שראיתי את ידי שנשארה שם, בפנים. היה לי משונה לראות חלק מגופי נשאר מאחורי.

"כל אחד שקפץ נפגע. אלה שלא הספיקו לקפוץ, נהרגו בתוך הזחל מפגיעת טיל. ארבע חברים שלי: שמשון זקן (24); אבנר דהאן (26); אלי ביטון (25); אליאסף זן-דני (25). היינו מלוכדים. היינו ידידים. היינו ביחד במילואים לפחות 5 שנים.

הזחלים האחרים נסוגו להסתערות שנייה. רק הזחל שלי עמד שם פגוע וכל הצוות – פגועים כמוהו. אלה הרוגים ואלה שוכבים פצועים ומאבדים דם.

"מכאן חי לא יוצאים. אקח אותם איתי – אמרתי. קמתי על רגלי.ראיתי היטב מה קורה. ראשי היה קר והגיוני. התחלתי ללכת אליהם. הוצאתי ביד שמאל רימון מצד ימין שבחגורה. הלכתי זקוף אליהם. הם לא ירו עלי. ראיתי אותם בבירור. ראשים שחורים, בלי כובע פלדה אפילו. הסתכלתי בפניהם והם הסתכלו בפני. היה בינינו מעין קשר עין מקפיא. הם עמדו עם הקלצ'ניקובים בידיהם בתוך בורות וכנראה לא יכלו להסיר עיניהם מן "הרוח" הצועדת זקוף, בלי יד, וקילוח דם חם מלווה אותה. היתי מגואל בדם כולי. טעמו היה אינטימי.

"ניגשתי אליהם. ממש לתוך העמדה החפורה, הוצאתי את הניצרה בשיני. שמעתי קול שיניים נשברות. ירקתי את השן והעפתי את המנוף בבוהן וזרקתי את הרימון לתוך העמדה. הרגשתי רסיסים של הרימון שלי בפנים בחזה וביד שמאל בעינים, אבל גם ראיתי בעיני איך הם נשפכים החוצה ושוכבים שם כמו בובות שחוטיהן נקרעו..

אחרי כן סובבתי על עקבי והלכתי בכיוון הכוח שלנו. ואז המצרים ירו עלי אש תופת מנשק אוטומטי. זה זימזם כמו דבורים. זה דפק כמו ברד. לא היה אכפת לי. לא, בדרך הזו בחזרה, לא פגע בי אפילו כדור אחד. כולם החטיאו. התרכזתי רק ב"לא לאבד את ההכרה". אני חושב שהלכתי כך איזה מאתיים מטר.

"למה לא באו לחלץ אותי? לא יכלו. היתה אש נוראה. האזור היה מטווח. אבל גם כאן היה קשר עין בינינו. קשר אחר. זה היה גשר.

"הגעתי לכוח שלנו. החובש הפלוגתי חבש אותי. שם לי חוסם עורקים, אחרי שנחבשתי המשכתי ללכת, אל הזחלמים שלנו. ביקשתי שייגשו לפצועים שלי, שנשארו שם עוד אנשים חיים מלבדי. ורק כאשר ראיתי שזחל שלנו מתחיל לנוע לכיוון ההוא הסכמתי שיפנו אותי. פינו אותי תחילה לתאג"ד אחרי כן הטיסו בהליקופטר. ברפידים נתנו שבע מנות דם והטיסו ל"הדסה" בירושלים. כל אותה עת התייחסתי אל עצמי כמו אל זר. אפילו לא היו בי רחמים לכאבו של חבר פצוע – שהייתי אני עצמי. רק ב"הדסה", כשהתנפלו עלי חמישה רופאים ואיזה גדוד של אחיות, ידעתי שאחיה. רק אז ידעתי. וידעתי שכואב לי. התחלתי לדאוג שלא אראה. העין הדאיגה אותי. היד – היד כבר לא היתה. אז מה יש לדאוג. לכל מקום שהגעתי, אני זוכר, אמרו: דחוף, דחוף. לא איבדתי את ההכרה אפילו לרגע אחד."

*

האנשים המצויים באוטובוס והמחכים כמונו למטוס שיגיע, מטים אוזן. ההמתנה מייגעת ומשעממת. אבל למשה לא אכפת. הוא ממשיך לספר, שאחרי שלושה שבועות העבירו אותו לתל השומר, שכאן פגש באנשים מלאכים. שעבר כבר מספר ניתוחים, כדי שניתן יהיה להתאים פרוטזה, ולצערו לא יוכל להפעיל את היד הזו כיוון שנפגעה מעל המרפק וכל פעם צריך להוריד עוד חתיכה ועוד חתיכה בשל הזיהומים.

שבמשך תקופת שהותו בתל השומר נגלה לו עולם יפה, עולם של אנשים שאכפת להם, וזה איכשהו סוחף אותך לא להתבודד עם הכאבים, אלא לעשות למען הזולת. בגניבה – ועכשיו ברשות הוא עושה זאת – הוא מבקר אצל המשפחות. "הלכתי אליהן, אל המשפחות של החיילים שלי, השתדלתי לתת להם את ההסבר המדויק על הקרב, ועל זה כיצד נפל הבן או הבעל. ואני יודע שזה עוזר להם. יצרנו קשר והם באים לבקר אצלי. הם מרעיפים עלי אהבה כמו על בנם. 'אתה במקומו!' אמר לי אב אחד.

"כשבאה לבקר אצלי רחל אשתו של אבנר דהאן ז"ל, הביאה לי בובה למכונית החדשה שקניתי. אלמנה אחרת סרגה צעיף. וליום ההולדת שלי, ב-4 בינואר, שלחה לי רחל זר פרחים מחיפה. מודה, שהתרגשתי עד בכי. מרחל וילדיה – כתבה. החלטתי לאמץ את המשפחה הזו כל חיי.

"אני עובד באלתא באשדוד. היחס מטעם העבודה, של החברים ושל ההנהלה – קשה לי פשוט לספר עליו. החברה העמידה מכונית לרשות אשתי, כל יום באים לבקר אצלי חמישה חבר'ה מן המפעל. אין יום בלי ביקור, בלי מתנה, בלי תשומת לב. גם אשתי עובדת באלתא, והם שילמו לה ולי משכורת מלאה, כל זמן שהיתה יושבת על ידי ומאכילה אותי, כי גם יד שמאל היתה פגועה, לא עבדה ומשכורתה המלאה שולמה.

"בת דודתי – סימון ובעלה מאיר מימון מחיפה – לקחו את הבן שלנו אליהם. מאז הפציעה ועד היום הוא אצלם, והוא תינוק, חיתולים, כביסות, האכלה – הכל. הילד נראה מצוין. והם אף מגיעים הנה, לבית החולים, עם הילד – פעם בשבוע כמו שעון. ולבת דודתי יש ארבע בנות קטנות. ובעלה אינו מיליונר. הוא נהג באגד. וגם את אמי, שהיא אלמנה וחולת-לב (אני בן יחיד) לקחה אליה. והיא מטפלת בשניהם ואינה מוכנה לקבל אפילו פרוטה אחת.

"הבת שלנו נמצאת אצל גיסי, אלי ועליזה, הגרים באשדוד. וגיסי וגיסתי מטפלים בה כמו בנסיכה. וגם אשתי גרה עכשיו אצלם. הם אינם רוצים שתישאר לבדה בלילות. אינם רוצים שיהא עליה עול בית במצב הזה, ושתהיה חופשית לבוא יום יום לבית החולים.

"וכתבי, אנא כתבי שאין גבול לתודתי לדוקטור חנה נדבורנה. לטובה האחות, לדוקטור שטיינברג. לראובן דרוקר (אח). הם נותנים טיפול יותר מנורמלי. אצלם היחס לא נגמר. כל הזמן אותו היחס, כאילו היית בן יחיד. כאילו הכאב שלך הוא החשוב מכל. ומצב הרוח שלך – עניינם הוא. הם ראו כבר כל כך הרבה חולים – ויכלו להיכנס לשיגרה. אבל לא כך הוא. איני מבין מניין הם לוקחים כל כך הרבה לב, כל כך הרבה כוחות נפש ועדינות."

*

עכשיו, סליחה שאני שואלת, אינך מצטער שקפצת והתגייסת. לוא ידעת מה יהיה, האם היית עושה זאת?

"לדעתי, לוא נשארתי בבית ולא מתגייס, עם כל כך הרבה הרוגים בפלוגה שלי – הייתי מתעורר בבית החולים גהה. כתם היה נשאר לי על הנשמה, אני אומר לך. אני גאה במה שעשיתי, ואומר לך יותר, אני גאה בפציעה שלי ואפילו בנכותי. בכל ההכרה שלי. אני אוהב את המדינה ולמען הצבא אני מוכן לעשות הכל.

"שמעי, היה אצלי המח"ט שלי שאל אותי ככה, מה הייתי רוצה. התכוון למשהו שניתן לקנות. אמרתי לו – הייתי רוצה שתאפשר לי לחזור לשירות מילואים פעיל, כאשר אבריא. והמח"ט אמר שינסה. בביקור שערכתי במפקדה, שם בקו, אמר לי המג"ד שאני מומלץ לצל"ש.

"שמעי. איזה ביקור זה היה. עשו שולחן גדול. ארחו אותי בקרון של המח"ט. קודם אפילו בקרון של המג"ד לא הייתי זוכה לשבת.

"הגעתי לפאיד בשעה שתיים. ליד המטוס ממש חיכה לי כבר רכב, פז'ו. ביקור חטוף אצל המג"ד ואחר כך ישבתי עם החבר'ה מהגדוד. אחרי כן שוחח איתי המג"ד כשלושת רבעי שעה. קיבלתי תידרוך במפות, אחרי כן הועליתי לנקודת תצפית. אכלתי בחדר אוכל קצינים (אוהל כמובן...) צמוד למג"ד, בערב קיבלתי רכב עם נהג, גלדיאטור סגור ונסעתי למח"ט. היה באמצע ארוחה עם קצינים. הוזמנתי להצטרף. והיתה שיחה טובה וניתן לי כבוד מלכים.

"לאחר מכן חזרתי לגדוד ללינת לילה. ביקשתי לצאת לשמירה ונתנו לי. שמרתי את מכסת השמירה המלאה, שהיא קצרה אמנם, אבל כמו כל האחרים, זה לא היה משחק. שמירה ממשית, רצינית, אחראית, עם נשק. הכל כמו אצל האחרים. למחרת בבוקר יצאתי עם ג'יפ סיור מבצעי לסיור שגרתי, כמו אחד מהצוות. לא אורח פורח. היתה לי הרגשה שאני אותו חייל, עם נשק ביד שמאל. הייתי לבוש מדים.

"למחרת שוב חציתי את התעלה ולקחו אותי לבלוזה, בביצות ליד בודפסט. למקום הקרב שלנו. ראיתי את הכל כמו קורה שנית. ואין בי חרטה, ואין בי צער על עצמי, רק צער על אלה שהלכו. ופחד שיחזירו. אמרו לי שאת המוצב הזה לא יחזירו. 

"בשעה ארבע טסתי מבלוזה בחזרה לתל השומר. וכל הנסיעה הזו בלי ידיעת הרופאים, בגנבה.

"היו אלה עשרים ושש השעות הכי מאושרות בחיי."

 
לייבסיטי - בניית אתרים