פגישה עיוורת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> פגישה עיוורת

 

21.8.70

פגישה עיוורת

שירלי לבשה או חבשה (איך אומרים כשהמדובר בפאה נכרית?), שמה על ראשה את הפאה החדשה שלה. יופי של פאה. 'ביוטיפול'. קנתה אותה בהונג-קונג, בדרך מפריסקו לישראל. החליטה שהפעם מוטב לעשות "נסיעה מסביב". עוד דולרים אחדים ורואים את כל העולם. עוד דולרים אחדים וחוסכים מאות. הכל כל כך זול שם, בהונג-קונג.

שמה את הפאה, הוסיפה קצת פודרה פה ושם, פה ושם קצת 'מייק-אפ'... 'גריישס', מי יגיד שהיא כבר בת שלושים וארבע...

איזו שמלה תלבש? את הסגולה או את הלבנה. הסגולה יפה יותר, אבל הלבנה מצעירה יותר. שטויות. בגיל הזה שלה, לפחות בגיל הנראה לעין, מותר ליפה להכריע את הכף. עוד יבוא הזמן לוותר על היפה למען הצעיר. היא אינה נראית, אפילו לא יום אחד יותר מבוגרת מאשר עשרים וחמש. ובייחוד עם הפאה הזו. איזה תלתל נחמד ושובב הוא זה המתגלגל למן האוזן אל פינת השפה. מתחשק להסיט את התלתל ולהגיד: "מה הוא עושה, התלתל הזה שלך. כל הזמן נדחף אל השפתיים. הייתי רוצה להיות במקומו..."

יש הרבה דיבורים יפים שגבר יכול לומר לנערה. שגבר יכול היה לומר לה, לוא היתה לגברים הלשון הרומנטית שיש לנשים. למה הם מפגרים כאלה בכל הנוגע לדברים היפים שבחיים. איפה כל האלגנציה לומר משפטים אחדים על אזנה של בת חווה. למה אינם לומדים על פה את שירי האהבה לנערה שמחברת נעמי שמר, למשל...

ואולי. ואולי זה האיש שיבוא הערב, ה'בליינד דייט' שלה, יהיה האיש. אמרו שהוא נחמד. שהוא יוצא מגדר הרגיל. אמרו שהוא פרופסור למשהו. חבריה בניו יורק נתנו לה את כתובתו. הם צלצלו באופן מיוחד מניו יורק לסן פרנציסקו. 'לונג דיסטנס' צלצלו ואמרו לה למען השם לא לאכזב אותם. הוא מציאה ממש. הם כבר כתבו לו עליה וסיפרו לו עליה.

הוא יבוא לראותה ביום החמישי, יומיים אחרי שתגיע. יבוא ל'קינג דייוויד'. האם זה מתיישב עם תכנית הטיול שלה.

היא רצתה לומר שזה אינו מתיישב כל כך. אבל הדחיפות שבקולם בישרה שלא כדאי לשחק. ישנם דברים שהם גורל. אולי הפגישה העיוורת הזו מאת ההשגחה באה. אסור לשנות דברים כאלה כמו שאסור לשנות זמני טיסה. כל אדם וה'מטוס' שלו...

*

השמלה הלבנה ניצחה בכל זאת. מעט התביישה. למה לכל הנשים יש תסביך גיל. וכי זקנה היא. וכי אין היא נהנית מן החיים. וכי אין היא מבוקשת? ניו יורק אינה סתם עיר. שם ישנם רווקים רבים ונערה כמוה מבוקשת מאוד. היא מרבה לצאת, ולצאת יפה. אוכלת בכל המסעדות היקרות, נוסעת ל"סופי שבוע", למקומות עם בריכת שחיה ונוף, הולכת לקוקטיילים ומחזיקה שם כוסות "ארוכות משקה", יודעת את כל הריקודים המודרניים, ידענית בכל תסביכי הגבר האמריקני שעבר כבר את השלושים, ופעם בשנתיים היא נוסעת לישראל. עושה חיים – כמו שאומרים. רק שהוריה הולכים ומזדקנים ועיניהם דומעות כבר לראות קצת נחת של ממש אצל בתם, יחידתם.

הוא צילצל לה בבוקר. יש לו קול נעים. שמו שלמה. לא סלומון ולא סם. שלמה. שם יפה. גילגלה את השם על לשונה, גילגלה את התלתל של הפאה הנכרית. התלתל היה חם. מן הלחי שלהטה. כל גופה להט. לא מן הפגישה העתידה. מפגישה אחרת. מפגישה עם השמש. יופי של שמש יש בירושלים.

כל היום בילתה ליד הבריכה. החדר שלה התפנה רק עם צהרים והיא הגיעה עם בוקר כדי 'לקבל' את הטלפון שלו. הלכה והחליפה ב'גברות' והתפרקדה על 'החוף', שלשולי הבריכה. וממול, כמעט למגע יד, חומות העיר העתיקה והעיר העתיקה עצמה. גם בביקוריה הקודמים עמדה החומה במקום שהיא עומדת. אבל אז היתה חומה אטומה. סגרה על עירו של דוד. והעיר – היתה רחוקה יותר. מעבר לגבול. בחו"ל. שבויה. 

עכשיו, אם יתחשק לה, תלבש משהו וכבר היא תועה בין הסמטאות הצבעוניות, הצובטות כך את הלב. 

ולא רק העיר העתיקה. הכל השתנה פה. כמו תפח על שמרים, ירושלים בגרה, הגיעה לפרקה. עסיסית. הומה. גדולה. חוגגת.

*

אמר שיבוא בשמונה, והיום כולו הפך לציפייה עצלה, שיש בה מן הביטחון של סיום נעים עם המשך. סיום שאינו סוף פסוק, ההופך לעבר, אלא שיש בו גם זמן עתיד. משום כך אוהבת היא להורות דקדוק. לזמנים בדקדוק יש פלסטיות. ניתן להפוך בהם ולהפוך בהם ולעשות בהם דברים.

באולם הגאה של 'המלך דויד' פגשה ב'ידידים' מן הבריכה. שם, ליד הבריכה היו זרים לחלוטין. באולם ההמתנה של המלון כבר היה להם עבר משותף. ואם גם לא ישבו ביחד, שוחחו ביניהם בעיניהם, חייכו זה לזה, חקרו לדעת מה עושים הערב...

"יש לי פגישה," אמרה באותו טון של חשיבות מתבדלת שלובש קולו של תייר כאשר יש לו פגישה עם אחד מן המקומיים. משמע, הצליח לעבור את "הקו הירוק" של התיירים.

"אני מקווה שעם איש צעיר ונחמד, כמו שמגיע לנערה חמודה כמוך..." – אמרה אחת ה'גירלס' הקשישות.

*

באותו רגע ממש ראתה אותו. גבר ממוצע קומה. שום דבר מיוחד. ניגש אל המודיעין ועוד בטרם הפנה אותו אליה הנער אשר על המעליות, ידעה שזה הוא. לא הלב אמר לה כך. הלב לא אמר דבר. הוא רק זע. קצת. כמו הכיר.

היא חייכה. אל עצמה חייכה.

"מיס שירלי?" – שאל.

"מה שלומך, שלמה. שב בבקשה. כל כך יפה שבאת."

"כל כל יפה שחיכית. אחרתי. קשה היה למצוא מקום חניה."

ואז לא היה להם מה להגיד וחייכו.

היה זה החיוך שהסגיר אותו. יד שמאלה שהחזיקה את הנרתיק הקטן של ערב, התחילה לרעוד. כדי להחזיר את היד למוטב, פתחה אותו, הוציאה את קופסת הפודרה והתחילה לפדר את אפה האדום מן השמש היפה של ירושלים.

"את שזופה יפה," אמר שלמה. "גם אצלכם יש שמש?"

"לא. כי זו שמש שלכם. כלומר – שלנו. של ירושלים..." צחקה שירלי. "שלמה, הלא נפגשנו כבר פעם..." רצתה לאמור ונשכה את לשונה.

"נכון, נפגשנו" – רצה לענות לשאלה שלא נשאלה, אך שתק.

זיכרונות התחילו לטפס כמו נמלים קטנות. כל נמלה הביאה פירור של זיכרון והוסיפה לתל, זה הוא, זאת היא!. לפני חמש-עשרה שנים, כאשר ביקרה בפעם הראשונה בישראל סידרו לה ידידים פגישה עיוורת עם בחור נהדר מישראל. בחור משכיל, משהו יוצא מן הכלל. בחורה נחמדה – שמה היה שירלי. ומה קרה מאז. מאז היא עומדת באותו מקום. נוסעת לישראל ונותנים לה כתובת של מי? וכל כך הרבה קרה מאז. אך אצלה מאום לא נשתנה. צעירה היא. נערה מבוקשת, מבוקשת מאוד כבר חמש-עשרה שנים!

כמה ריחמה עליו... גבר בגברים. חי בארץ של תמורות. שום דבר אינו יותר כפי שהיה לפני חמש-עשרה שנים. רק הוא – בסיכומו של דבר, עומד במקום בו עמד לפנים. לא יוצלח. כשלון. נפגש עם נערות זרות, בעזרה מעבר לים, עם יפהפיות מבוקשות חמש-עשרה שנים.

הם התחתנו – אמש... הייתי שם."

 
לייבסיטי - בניית אתרים