פניו של משורר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1962 >> פניו של משורר

 

12.10.62

פניו של משורר

חיים גראדֶה

עורף מוצק ונוקשה, פנים מתוחות בעווית של כאב סמוי, ועיניים שאינן יודעות לחייך. הוא לא מצא חן בעיני עצמו. מאוד לא מצאה חן בעיניו דמותו המצולמת והמודבקת בתוך הדרכון.

"איזה פרצוף! איזה פרצוף קפוא!" – אמר אל הדרכון ולחץ היטב בתוך כפו את כריכת הדרכון לבל ייפתח, לבל תפגענה עיניו בהצצה.

"אל תהיה ילד – רצה לומר אל עצמו. וכי מה הוא תצלום. איזה ערך יש לו. וכי אישה אתה?"

אלא שלמן אותו יום בו החלו נדודיו, רדף אחריו התצלום כמו סיוט. אי אתה יכול לחיות בעולם זה שלנו בלי פרצוף על גבי נייר. "תצלום בבקשה, תצלום בבקשה" – בכל פגישה עם הרשות, ליד כל גבול, לפני כל הרצאה, תן את פרצופך שהוא לזרא לך, פרצוף לא לך.

המטוס נדם, האור האדום, מעל דלתו של הקברניט, נעלם. אנשים נדחפו אל דלת היציאה והפייטן שלנו הסס, שמא יישב כאן עוד שעה, שעתיים... שמא יצליח לחמוק בלי "תצלום בבקשה" בלי אורה המבזיק של מצלמה קרה.

הוא יצא אל הלילה וראשו עמוק בתוך מעילו. כצב נחבא אל קליפתו. וכך, כשהוא צועד אל אורותיה המרובים של עיר נדודים חדשה, את מי רואות עיניו? מי הוא הבא לקראתו – כמובן צלם. אבל מי הוא אותו צלם – אבא, אבא ספיר, אבא הצלם מווילנה.

"אבא" – הוא אומר לו – "געבענטשט זאלסט דו מיר זיין". אתה מוכרח להציל אותי. אתה מוכרח לצלם אותי צילום אנושי."

ועומדים השניים חבוקים בתוך ההמולה הזרה. "שזו תהיה דאגתך האחרונה. אבא יעשה לך פורטרט. מליון פורטרטים נפלאים לחיים גראדה המשורר, לבחור החמד מווילנה. חה, חה! אין קל מזה."

ולמחרתו הופיע אבא, בלי זיקוקין די נור, סתם עם מצלמה קטנה. פתח חלון, נסוג אל פינה מרוחקת, "חת-שתים ובעייתך נפתרה" – הודיע לו. "רק חיוך קטן, ובכן, תן חיוך, חיים, לא עווית. חיוך!"

השעות נמשכו. צללים ארוכים התגנבו אל החדר ועברה שעת צהרים ועוד מעט תגיע ערבית ועמה עיסוקים ופגישות והרצאות – אך חיוך לא הופיע.

הוא יצחיק אותו ויהי מה. הוא צלם הפורטרטים הנודע יוציא את האור, את החיוך הטוב, שזכר בפני ידידו משכבר הימים. ידידו השובב ואוהב החיים. הלא לא ייתכן שאדם ישכח לחייך לעולמים.

הוא יספר לו בדיחות, הוא ישאל לשלום אשתו הצעירה, לנסיעותיו בארצות תבל – לשווא. "ובכן, נשוב לווילנה" – החליט:

חיימקה, אתה זוכר את הרחוב שלנו בווילנה. אתה זוכר את זיסל מוכרת התפוחים הרקובים? איך היתה מפתה את הנשים לקנות מתפוחיה:

"קנו ילדים, קנו תפוחים, לא תפוחים – יין מאלאגה קנו -" חיקה את קולה הדק והצרוד.

חיוך החל להסתמן על פני המשורר. חיוך יפה לתצלום שוודאי היה משמח את לב הצלם, לו ראה אותו. אך הצלם לא ראה את פני ידידו ולא את החדר. העבר חדר לחדר וטייל בו אט. הנה הרחוב היהודי החמים והיקר, רחוב שוקק חייב ורחוב זה איננו – וחיים אלה אינם עוד. רק שחור ושכול ודומית מות.

וישבו השנים זה מול זה, המשורר והצלם, ופניהם כפני הדור הזה. פנים מתוחות בעווית של כאב סמוי ועיניים שאינן יודעות לחייך.

 
לייבסיטי - בניית אתרים