פסק דין בשדה התעופה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> פסק דין בשדה התעופה

 

14.11.69

פסק דין בשדה התעופה

 

אם משום שבניין הסוכנות אשר בלוד נתפס על ידי שובתי "המרבד הפרסי", ואם משום שהעוסקים בעליה החליטו בתום לב, שאכן, עד אשר ישופץ הבניין העומד בבנינו, אין להביא לשם עולים כדי לעשות את רישומי העליה, והם זכאים לאותם סדרי כניסה לארץ, כמו כל נוסע – הפעם שימש נמל התעופה את העולים. הם יצאו ישר מאולם ביקורת הדרכונים והמכס – לדירותיהם.

מה יכול להיות טוב מזה?!

אידיאלי. אלא. אלא שהם התחילו "לצאת" עם הגיעם, בשעה 10-9:30 בערב, ובשעה שלוש לפנות בוקר עדיין היו יוצאים. הקטע הקטן הזה של אולם המכס, שבין דלת הכניסה לדוכנים של המשטרה, הוא הדרך הארוכה ביותר, המייגעת ביותר שעושה העולה וגם העוסק בעליה.

אין טעם לשאול למה במכס דרושות עשר, חמש-עשרה דקות כדי לרשום, לבדוק חפציהם ולשחרר שבעים נוסעים (כמספר העולים באותה קבוצה מווינה) ואילו אצל העולים של הסוכנות שעות על גבי שעות. זה פשוט מאוד. אצל תייר, חוזר או העולה-בכוחות-עצמו, נמל התעופה פועל כמו נמל. אצל עולה סוג ב' – נמל התעופה פועל כמו בית דין. מה, בית דין. זהו פסק הדין עצמו. פסק דין שניתן עוד לפני שנתקיים המשפט, והעוסקים בעליה מתפלאים מאוד ש"הנשפט" רוצה לומר משהו, או מתנגד, או מבקש להתייעץ תחילה.

אני יודעת. קל מאוד להיות אורח לרגע ולראות כל פגע. העוסקים בעליה עוסקים בה כבר עשרים, עשרים וחמש שנים, והם נופלים כבר מהרגליים והגיעו למסקנות שהגיעו מתוך איזה ניסיון. וזהו – הניסיון הזה הורג אותם. הם כבר כל כך יודעים הכל, מראש, עד שקשה להם לראות את המציאות. ייתכן שהם צודקים, בסופו של דבר. ולא כדאי לעשות נסיונות חדשים. כמו שבוודאי חושב האל היושב וצוחק לכל המאמצים האנושיים, כשבסופו של דבר זה נגמר באותו דבר...

אבל בין הזמנים...

 

*

 

הבה נספר בלי קוסמטיקה. השוטרים ופקידי הרישום יצאו מתאיהם ובמקומם ישבו פקידי הסוכנות, משרד הקליטה, מחלקת העלייה - אל תשאלו אותי מי. זה בעצם לא חשוב. בבילבול הגדול הזה אף אחד לא מוצא את רגליו ואת ידיו – המבדיל הוא ה"לוקש", ממי מקבלים את המשכורת. והעיקר שהם פקידים.

ישבו בתאים הללו, המוגבהים קצת, רשימות עם שמות העולים בידיהם, והעולים מתפקדים. קטע המעבר שבין דלת הכניסה לדוכני הביקורת, אינו מקום לשיחה והמתנה. זהו מקום שמסתדרים בו בתור ועוברים, אחד אחרי השני, והוא תוכנן לעמידה של דקות ספורות. משום כך כמעט על אנושית היא העמידה בתור של חמש-שש שעות כבר בלי בקבוקי מיץ, אפילו, כמו בניין הסוכנות.

בעמידה – מוציאים לעולה תעודת עולה, מבטחים אותו בביטוח לאומי, רושמים אותו לחצי שנה לקופת חולים, נותנים או לא נותנים אולפן, ונותנים דירה, שתקבע גם את מקומות הפרנסה למעשה, באותה עמידה מגיעים לסוף דרך הנדודים של עשר, עשרים, שלושים שנות חלומות.

עשר, עשרים, שלושים שנה התכוננו לעליה, לשיבה הביתה. עברו את התופת, טעמו טעמה של השפלה, התפללו "לשנה הבאה בירושלים" – ובבת אחת מתגשמות כל התקוות, חייבות להתגשם – בקטע שבין דלת הכניסה ודוכן הפקיד. ארץ הבחירה – כל כך...

אפילו היינו נותנים להם ארמונות פאר – זה לא פייר.

מן המקום בו ממתינים קרובים, שתחילה המתינו ליד בניין הסוכנות וגונב אליהם שהעולים "מסתדרים" הפעם בנמל התעופה, רואים רק את חפצי העולים. בג'אז עצוב מאוד. אחרי עשרות שנות צפיה, קונה כל אחד את המגוחך ביותר: זוג קרניים, דלי עם ריבת שזיפים, אקורדיון, רדיו, קצת בגדים ומספר טלוויזיות – כנראה לקרובים. יש בין הממתינים קרובים שלא ראו את האח, את האם – עשרות שנים. "ס'וועט זין גוט!" ליזה ליזה! צועק גבר גבה קומה, וליזה, שרק ראשה מציץ, בוכה מרחוק. ישנם כאלה שעלו לא מזמן והסתדרו כבר, והפגישה עמם יכלה להיות מים חיים. לא רק משום שאחרי שעות של המתנה מורטת עצבים, אנשים נורמלים נוהגים להיות צמאים... יש כאלה שהם צעירים, וקופצים דרך הגדר, על אפם וחמתם של המופקדים על השמירה. כיוון שקפצו, כבר אי אפשר לעשות דבר. אין מי שיעשה. הסבלים כבר אינם. הלכו כשראו שיש להם עסק עם עולים דלפונים שלא יתנו טיפ – השוטרים גם הם כבר אינם. הפקידים של הנמל, גם הם אינם. ופקידי הסוכנות עסוקים מעל לראש.

והלא היה אפשר אחרת. אפילו תורה היא מסיני שכל העתיד צריך להיקבע בנמל היה אפשר להוציא את המשפחות שימתינו ישובים, ועל יד כוס תה עד שראש המשפחה יסדר את העניינים. ומותר להם להיפגש עם קרובים. מי אנחנו שנחליט אחרת?! רק משום הפחד שיפריעו לשלוח את העולים למקום שיש בו דיור?!

ועוד – נדמה לי שזה כמעט לא אנושי להוביל אנשים למקום מגוריהם, באמצע הלילה. למה לא תינתן הזדמנות לישון בבית מלון, אצל קרוב, אצל סתם מתנדב, לשהות ימים אחדים, להסתכל סביב, לנסוע למקום שהוקצה, לתת איזו בררה – אפילו ישנו רק מקום אחד שאפשר לשכן שם את העולה, בכל זאת יש לתת לו הרגשה שעשה זאת מרצונו החופשי. שלא מכרו לו חתול בשק. שלא יחשוב שלוא עמד על שלו – היה יכול להשיג יותר.

 

*

 

תראו איזו צעקה קמה סביב הטלוויזיה אם ביום שישי כן או לא. חיינו בלעדיה, ונוכל להמשיך בלעדיה. אבל בלי עליה לא נוכל. אנו יודעים זאת היטב. בלי עליה וקליטת יהודים הזקוקים לבית – אין טעם, אין הצדקה לכל המאבק שלנו. אנו חיים בגן עדן מדומה. מתבשלים במיץ שלנו במין אטימות סטואית. משאירים את החשוב והיקר והרוטט והקובע בחיינו – בידי "מומחים" במשכורת, כמו שהיינו יכולים להרשות לעצמנו להשאיר את צה"ל בידי צבא שכיר.

בסופו של דבר הכל מסתדר על הצד היותר טוב. לא עוברות שנים רבות והעולים מסתדרים, רוכשים שפה, מתאקלמים בעבודה, באקלים, בתרבות, בעיר, בעיירה ובאזורי פיתוח, בחיים בישראל. נעשים חלק מחיים אלה כחיילים בצה"ל. ישראליים לכל דבר ובכל זאת, מה שקורה עם בואם אינו הכרחי. אפילו אינו הגיוני. אין עושים די לתת לעולה את ההרגשה שהוא בא הביתה. שהוא שווה עם שווים. ואני סבורה שזה קורה משום שאין האדם בישראל, האזרח הפשוט, האח האמיתי של העולה, עוסק ממש בקבלתו.

נכון – המדינה נותנת הרבה. הרבה יותר מאשר נותנת כל מדינה אחרת קולטת אימיגרציה, יש לשער. ואם המדינה נותנת, מניין היא לוקחת. לא מאיתנו?!...

ה"מה" חשוב מאוד אבל ה"איך" חשוב לעתים קרובות לא פחות. והרגע הראשון שהעולה מגיע סוף סוף לישראל, ביתו, קובע מאוד. אי אפשר לקבלו על ידי שליח שכיר, אפילו יהיה הטוב והמסור בשליחים. אי אפשר לאהוב על ידי שליח, לכבד על ידי שליח, שיהיה אכפת על ידי שליח מקצועי.

צריך שיקום ליד משרד הקליטה, הסוכנות, מחלקת העליה – אני יודע על יד מי? – צריך שיקום גוף מתנדב גדול, מאורגן, ספונטני – מה זה חשוב. העיקר שכולנו, נהיה שותפים, באופן אישי, למעשה העליה. אני, ואתה והוא והיא – איפה כל ארגוני הנשים. היכן התאחדויות העולים והלנאדסמאנשאפטים?!

האם זה נכון שגורשו בבושת-פנים בתירוץ ש"זה מפריע"?

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים