פעולת תגמול

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> פעולת תגמול

ניו יורק 2.3.73   

פעולת תגמול

הרחוב נתרוקן בבת אחת ואלי נשאר תוהה ומשתומם על עמדו.

השעה היתה מוקדמת יחסית. עשר ושלושים. שעה טובה להתחיל בה את הערב בתל אביב. אבל הוא היה בניו-יורק. זה עתה נסתיים מופע בלינקולן-סנטר ממנו יצא ביחד עם נהר-אדם ששטף החוצה ממרכז התרבות הענקי הזה, המכיל בתוכו תיאטרון, ואופרה, ואולם קונצרטים, וספריה, ומועדון, ובתי קפה ואוכל...

היה עדיין המום מן החוויה. לא מן האופרה ששיעממה אותו, אלא מן האולם ומן העולם הזה הזר, הנוצץ. היה יום שני בשבוע, יום הגאלה של האופרה, בשביל ה"היי סוסייטי" המזדקנת והנוסטלגית. במשלחת נתנו לו כרטיס לאיזה תא של יורד עשיר, שהצליח "לרשת" אותו בהרבה מאמצים ודמי מפתח, אבל לא הצליח להביא את גופו לישיבה באותו תא כשעיניו פקוחות ואפו אינו נוחר... בתא ישבו עמו עוד מיני "ירוקים" שהיטיבו עמם. אבל הם באו עם בני או בנות זוג. סגורים אל הסובב אותם כמו הבקבוקים שבבאר, אליו סר לשתות כוסית.

הלך אל הבאר משום שהרחוב נתרוקן כל כך לפתע. אמנם היה לבדו, בודד בתוך ההמון, אבל אחד ממנו. רחש רגליהם הנחפזות אל המעליות הפולטות לרחוב, ואל המדרגות היורדות אל הרכבות – היה גם רחש רגליו שלו. ריחות הבושם ומי הגילוח ונשימה כבדה של סיגרים שהתערבבו לקוקטייל של ריחות דוחים-מגרים, היה בו גם משהו משלו. האנשים נשאו עמהם את הצלילים, ספוגים בהם ופולטים החוצה את הדיהם, כמו אלי שהמשיך לזמזם חלקים קטועים מן האריה.

הוא היסס אם לרדת במעלית ולפלח את בטן האדמה ברכבת הברזל המפויחת או לעלות אל הרחוב ואל האוויר הלבן משלג דקיק, ולנסוע לבית המלון באוטובוס, לא – מוטב שימלא הבטחתו וייגש לבקר אצל קרובים הגרים בקרבת מקום.

 

אל השלג – שמח לבו הצעיר. אף פעם אינו מצליח להגיע אל שלג בארץ. כאשר מודיעים כבר שיש שלג בצפת, למשל, כולם רצים לשם. אבל שעה שיורד השלג, הכביש סתום ואי-אפשר להגיע. וכשהכביש מתפנה – פנה והלך השלג והותיר אחריו עיסה של קרח רך ואפור ובוץ שחור.

אבל פעם, פעם פגש אותו השלג בירושלים. לאחר שעלה מן הבקעה ונשתהה בעיר ובא השלג וירד. ויש בידו תצלום נדיר. הוא ליד הכותל במדי צנחן, ושניהם – הוא והכותל – רגליהם בשלג לבן ובתולי.

ופתאום, והכיכר הגדולה של מרכז האמנויות הזה, הרחוב כולו – אלפים נפלטו אל כסות הלובן שלהם. ואלי חשב על האלפים האחרים הרוחשים מתחת לכיכר והרחוב, ועל האדמה הלחוצה ביניהם כמו מילוי סנדביץ'; כמו חריץ גבינה בין שני חלקי לחמניה ענקית מבטון כבוש מלא תולעי אדם בתלבושת ערב...

עד שהסתכל כה וכה ועד שהוא חושב את מחשבותיו. ראה שהנה הוא לבדו לא בהמון, אלא ערירי ברחוב שלובנו נרמס. ולולא אותם עקבות בשלג קשה היה אף לאמין שרק לפני רגע חי הרחוב בבני אדם חיים. סר אפוא לאותו באר קטן ושתה כוסית ליד הדלפק ושילם סכום כסף קטן וכאשר חזר לרחוב – השלג מחה כבר את העקבות והרחוב חזר להיות לבן ובתולי.

"שממה!" פסק בקול.

"שכך אחיה, חברה, שממה בלב לבו של העולם, בניו-יורק, בשעה עשר ושלושים בערב!..." שמע את עצמו מספר לחבריו, שדלו את המילה הגדולה הזו מלילות ארוכים של שממון בשממה. מילה שהיא מושג. מילה שהיא פרק-חיים והלך-רוח וסוף-העולם. מילה – שרק אלה אשר למדו את תכנה על בשרם יודעים את סוד טעמה ורשמו אותה במילון הלוחמים הלא-כתוב.

 

*

 

עמד בתחנה וציפה לאוטובוס שלא בא. בא הקור והפציר בו לזוז. בעברו השני של הרחוב הריק ראה שני שוטרים גברתנים. ציחצח את האנגלית הצברית שלו ועד שחצה את הרחוב היתה השאלה ממורקת וראויה לראווה של מפקד ליד הכותל.

"סלחו לי, היכן נמצאת תחנת אוטובוס שיקח אותי ל"סנטרל פארק" מרחק של בלוק אחד. אפשר לראותה מכאן. אבל, אם בעצתנו תשמע, לא תיגש לשם. קח מונית. מסוכן להמתין שם." הוסיפו להסביר.

אלי חייך. איזו עיר שאפילו שוטריה פוחדים. שאפילו שוטרים מוספים לפניקה. מסוכן למי? לא לאיש-ביטחון כמותו.

וכך שוב עמד בתחנה. 

רחוב שפונה לפארק. רחוב יוקרה של עשירי העולם. כניסות מוארות ושומרי סף במדים עומדים מעבר לדלתות, פותחים דלתות של מכוניות, ומלווים את דרי הבתים עם מטריות אל מתחת לחופות שעם הפתחים, אל המדרגות המכוסות בשטיחים אדומים. מכוניות ב"נעלי שלג" חולפות בכבדות מסויימת – יש תנועה. אך איש זולתו אינו מצוי ברחוב. והאוטובוס אינו בא.

אלי כבר חישב בינו לבינו אם עדין כדאי לו ללכת אל אותם קרובים או מוטב לשמוע בקול השוטרים, לתפוס איזו מונית ולשוב לבית המלון, כאשר מן הפינה הופיע ברנש, כושי, צעד אל התחנה, כמהסס, עמד דקה, מקפץ מרגל לרגל. ותוך שהוא מקפץ פגע באלי. לא ביקש סליחה. אלא להיפך – הרביץ איזו קללה גסה, והשאיר אחריו ריח רע של אלכוהול.

"נבלה!" סינן אלי בין שיניו. בינתיים הגיע האוטובוס. לעלות, לא לעלות. ושמא כבר מאוחר מדי – חכך בדעתו ורצה להיוועץ בשעונו – אלא ש...כן. השעון לא היה. והכושי במעלה הרחוב ואינו מתנהל לאטו אלא רץ.

הכושי רץ ואלי אחריו. הו-הו, שעונים יגנבו לא אצלו. הוא יראה לו.

והכושי הזה רץ כצבי למרות חבית השיכר שבמעיו. ואלי רץ אחריו מלא חימה רותחת למרות השלג הגבוה שחדר לנעליו. רק שיישאר ברחוב שעם הפארק. רק שלא יימלט אל הרחובות הצדדיים העומדים בחורבות של סלאמס.

אלי הדביק אותו ברחוב מאה ועשרה. כמעט בהארלם. אבל לא בחור כמו אלי יוותר. הו לא.

הרחוב היה פעור חלונות ומאיים. שים לב אלי, שים לב שלא יגיע אל הסכין שבכיסו. תקוף!

"אין לי כסף! אין לי אף סנט!" צעק הכושי. 

"אני אראה לך. הו, בן כלבה, לא ידעת את מי לשדוד. תן את השעון, תן". 

והלכו שם מכות...

 

*

 

כבר לא הלך לקרובים. המונית שלקחה אותו לבית המלון, היתה מונית צהובה תודה לאל.

נהגה – כושי כמובן.

"ניצלת בנס, אדוני הצעיר," אמר נהג המונית לאלי ונתן לו מטלית ספוגה בספירט לנגב את שפתו שזבה דם. מה יותר יקר שעון או חיים?"

"וכבוד?"

"כבוד, מיי פוט. ולא הזהירו אותך שאסור להסתובב בסביבות אלה. ניו יורק היא ג'ונגל, שממה!"

כשהגיע לבית המלון מצא בעבורו פתק שיארוז את חפציו כי הטיסה הוקדמה ויוצאים עוד הלילה. שהחבר'ה יושבים בבאר והוא מוזמן להצטרף.

עלה לחדרו. רחץ את ידיו ופניו וארז את חפציו. במגירה של שולחן הלילה מצא את שעונו...

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים