פעם בחודש גברת ואדון

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> פעם בחודש גברת ואדון

 

10.9.76

פעם בחודש גברת ואדון

סיפור

סליחה, גברת, אני מביט אחריך כבר הרבה זמן. אני רוצה לדבר איתך. גברת. בבקשה...

ידיו ארוכות וחיוורות, כמו נתונות בכפפות עור תוצרת הגוף. מתחת לאותו עור מרופדת היד בשכבת שומן לבן. הידיים כמו לא שייכות לגבר העומד לפניה. אדון בגיל העמידה פלוס כמה שנים טובות, קרחת סימפטית שאינה מנסה להתחזות לבלורית, רגליים ארוכות, ראש גבוה – חזות האומרת: הנה הולך אדון.

נטל האדון את שני הסלים שנשאה, חקר בעיניו את תוכנם: יותר את לא הולכת לשוק – פסק והספק חדל ללחוש אזהרות על אוזנה. הלכה אחריו לבית קפה סמוך, כאילו תפקידה בחיים ללכת אחריו.

משך לה כיסא. צנחה לתוכו והוא ישב מולה. קפה, גלידה, בירה, ואולי לאכול משהו. אולי כבדים בבצל. יש פה הכל.

היא רצתה תה. רק תה. הוא הזמין גלידה, ועד שהביאו לפניהם את העילה-לישיבה, קרב ראשו אל ראשה, שדבריו יפלו רק על אוזניה.

אז אני עוקב אחריך כבר הרבה זמן, כמו שאמרתי. את מוצאת חן בעיני, כמו שאמרתי. נחמדה, מסודרת, תמיד הולכת לבד, תמיד עצובה. ואני חושב לי, שאני יכול לעשות את האישה הזו לגברת הולכת וצוחקת. את גרושה? לא נורא. אלמנה? עוד יותר טוב. כמובן, שאני מצטער על מות הבעל, אבל זה מוכיח, שאת אישה הגונה. שאת לבד ולא באשמתך. לא בגלל ציפורים בראש. פשוט – גורל. ולמה, למה צריכה אישה נחמדה כמוך לסבול מבדידות? בטח איש לא שואל את עצמו. אבל אני מרגיש את הצער. מבינה?

היא היתה עייפה מאוד. לולא היתה כה עייפה, היתה שמה על פניה את מעטה הביטחון העצמי, את מעט השלווה והשייכות. ואומרת לו, שיבלבל את המוח לעצמו. אבל היתה עייפה, כאמור, וכשהיא עייפה, היא עדינה. עוד שני צעדים והיא בבית שלה, בין קירות מגינים מפני העולם, שם מותר למחוק את האיפור של הכל טוב ויפה.

*

כבר כיבדה שלושה בתים, את שלה ועוד שניים – בחודשית. ופה יושב איזה נודניק ומרצה לפניה בעברית גבוהה. למה היא יושבת ומקשיבה? פה ושם תפסה תוכן דבריו, פה ושם שמעה משפטים, – אך בעיקר שמעה את קולו. ונעם לה – לא צליל קולו, לא דבריו, אלא האדנות שתפס עליה. זה טוב וזה לא טוב. ולשוק לא תלך יותר. בפירוש לא. וגם משך לה כיסא, קרב את כוס התה, הפציר בה לאכול איזה סנדוויץ', לפחות עוגה. הנה היא חיוורת ועיניה ממש נעצמות. מתי דיבר מישהו על עיניה, מתי בכלל זכתה בשימת לבו של גבר?!

*

את גרה לבד? יש לך ילדים? זה לא משנה. אני אוהב ילדים. הילדים שלך יכלו להיות הנכדים שלי. ואת יכולה להיות בתי. יש לי הצעה בשבילך. תרצי - תקבלי, לא תרצי – לא תקבלי. אני אצטער, כי את מאוד מוצאת חן בעיני. יש לי הצעה מכובדת. 

בעל המסעדה הקטנה בא לשאול אם ירצו עוד משהו. הם לא רצו. האדון הוציא חבילת שטרות מכיסו, שטרות כחולים בני מאה. נתן לו מאה, אמר: תחתוך נקניק טוב, חזה, תיתן קצת כבדים בבצל, סלטים, אל תיתן עודף. תעשה חבילה יפה בשביל כל הכסף.

יצאו. הביא אותה עד הפינה, ומן הפינה פנה לדרכו. יסביר כאשר יבוא מחר בצהריים, כפי שקבעה לו. ובכן, הכתובת? קורדוברו כך וכך. ומה השם? בעצם, לא צריך. גם הוא אינקוגניטו, גם היא אינקוגניטו. בלי שמות. לצורך היחסים ביניהם הוא יהיה שלום גרין והיא תהיה הגברת שלומית גרין. רק איזו קומה ואיזו דלת. גג? מה – פנטהאוז?!

האישה צחקה. היא גרה בפנטהאוז?! הנה הגברות שאצלן היא עובדת חודשית גרות בדירות גג, וגם לה דירת-גג – אך איזה הבדל. 

חלמה על אהבה מחדש. שהנה יגש אליה איש, יקח ידה בידו ויאמר די. מהיום והלאה כל דאגתך עלי, אני אוהב אותך ואת תהיי אשתי. פשוט כך. בלי שום הקדמות. והנה ניגש אליה איש – אך איזה הבדל...

בערב בא יחיה. כאילו הריח שיש דברים טובים במקרר. וכבר הוא עומד לפני המקרר וממלא פיו בבשר ובחזה ובסלטים שקנה הפטרון, ומן הפירות והירקות שסחבה מן השוק. אוכל ישר מן המקרר, מתרווח על כיסא-הנוח העומד בדלת הצרה המובילה אל הגג, מגהק, רוצה לדעת למה אין בירה לקינוח וכבר הוא נוחר.

אחרי כן יעשו אהבה. כרגיל. אחרי כן ילבש בחזרה את בגדי העבודה וילך לביתו ברמת יצחק. שם ירחמו עליו, על שהוא עובד עד שעה כה מאוחרת, יגישו לו נעלי-בית, והאישה תצעק לילדים, תרדו מברכיו, אבא עייף.

ואילו היא, אפילו לרטון כבר חדלה. כבר למדה ליהנות מפירורים. וזה בעצם אסונה. כי לולא כן, היתה הבדידות משלחת אותה לשוקי החיים והיתה מוצאת ריע לחיים. הפעם, כשלא נענתה ליחיה, אפילו לא ביקש לדעת מה יום מיומיים.

*

האדון הזה מבוגר, לא בדיוק דודי-צח-ואדום-ודגול-מרבבה. אבל הוא אדון. לידו תדע מכובדות. בצל כתפו תטעם גם היא מעט שקט ורווחה. לא בשל חבילת הכסף שהוציא מכיסו, אלא בשל הצורה בה החזיק באותו צרור. לא רץ עמו לבנק, לא הסתיר במקום-מחבוא – בכיס החזיק. בשביל לחיות. 

יש בוודאי הרבה אנשים עשירים ממנו, מן האדון הזה. אפילו יחיה שלה אולי עשיר ממנו. בכל זאת היה זה יחיה שאכל מן הצידה שצייד האדון את ידידתו-לעתיד-לבוא-אולי ולא להפך, ויחיה זה הוא מה שקוראים חבר שלה, שמונה שנים. כמו שרואים את יחיה זה, פקיד במחלקת הזבל של העירייה, אז העבודה בעירייה זה רק בשביל לשמור על מעמד של שכיר. באמת הוא תיקונצי'ק. מומחה גדול לכל ובייחוד למוזאיקה, ריצוף ושיש. "יחיה ישפץ" עושה זהב. ואם גם לא עמד בהבטחה לקום ולעזוב את ביתו ולבוא ולהיות בעלה-מפרנסה, יכול היה לפרנס שלוש משפחות בכבוד, לוא רצה. אלא שאישה היא אישה, נושאת שמו וכבודו. וחברה היא חברה, נושאת שמה ואי-כבודה, כמו לא שווה שיפרנסוה. לגמור איתו צריך. לגמור איתו – חובה!

*

פעם נעלם יחיה ולא בא אצלה. אמרה – כפרה. מוטב כך. ישנה היטב, נסעה לבקר אצל הילדים בהדסים, בפרדס חנה, הלכה למספרה ולפדיקור – למה לא. יצאה עם אחיה ואשתו לקולנוע, ובת-דודתה אמרה, שלא טוב היות האדם לבדו, ולא כל שכן אישה, ובשבוע הבא יזמינו איזה קרוב רחוק שנתאלמן לא מכבר.

מכאן לכאן ישבה בעליית-הגג שלה לבד, ישנה מול הטלוויזיה. שכבה במיטה והשינה לא באה. לילה ועוד לילה ועוד לילה. כל הלילות ריחפה בחללו של עולם, כחללית שאיבדה את הקשר עם האדמה ואינה מסוגלת לשוב ולנחות. היא תלויה בין שמים וארץ, ללא תקווה שאי-פעם תשוב לקשור איזה קשר, ששוב תושט אליה יד שתחזיק בידה, שתלך עמה בשבילי החיים. יד השייכת לאדם שאכפת לו עליה, שאכפת לה עליו, שגורלו גורלה, וגורלה – גורלו.

*

באין אדם קרוב יותר, נצמדה לשמו של יחיה. היתה חוזרת על השם, מפנקת אותו, שואלת את הלילה ואת היום ואת האוויר בחדר, איפה אתה מותק, איפה אתה יחיה שלי? מה קרה לך? אולי אתה חולה אהובי, אבוי לי...

לא נסעה עוד לבקר אצל הילדים, ולא הלכה אצל הבת-דוד עם הקרוב הרחוק שנתאלמן... ולא יצאה לקולנוע עם אחיה. ישבה וחשבה על מי שהצטמצם במילת-קסם אחת: יחיה, עם טעם סחוג וחילבה, עם ניחוח הגאת, עם טיפת העראק. יחיה עם שיניים לבנות, עיניים ערמומיות, עם אלף ואחד שקרים קטנים והבטחות-השווא. עם הלילות שגונבו פה ושם בעילה של מילואים. עם סילסול ניגוני-ניגונים.

לבשה מעיל ונסעה לביתו ברמת-יצחק. שלא תמצא את הבית בוכה חלילה. שאשתו תהיה בריאה, שלא תחסר ציפורן לקטן הילדים שבביתו. ששלום יהיה לו ולביתו – התפללה.

מעל לדלת היה כתוב באותיות זעירות: יחיה ישפץ". ובדלת עמדה – קמצוץ אישה. כמעט שנפלה אל בין זרועותיה בבכי גדול. אלא שאשתו באה לעזרתה.

בטח זו את שהבטיח לך תיקון כללי בבית. זו את מן הצפון – הוסיפה ועיניה מחפשות סימוכין בבגדים, בתסרוקת. ואכן, לקראת ביקור זה התייפתה, לבשה את חליפת בגדי החג שלה, גם למספרה הלכה, כסיות ביד, וכסות על הפנים, שלא יראו דרכם את הלב המתרוצץ.

היכנסי בבקשה. היכנסי – אמרה אשתו של אהובה.

איזה בית יש ליחיה שלה. מה אין בו? קירות מצופים סרגלים של עץ, קירות מצופים שפריץ, מודבקים בטפט, מרוצפים קרמיקה, דלת מרופדת בפלסטיק. דלת מצופה פורמאיקה ונחושת, שיש ואבן, עץ וחלוקי אבנים, מוזאיקות וחרסינות צבעוניות. מלאכת מחשבת של טלאים של כל מיני תיקונים ושיפוצים שעשה בדירות ובבניינים. מין חנות גדולה לדגמי חומרי בנייה ביתו של תיקונצ'יק. ובכל זאת בית נחמד.

ובתוהו-ובוהו הזה מתרוצצים איזה תשעה ילדים, מהם לפחות ארבעה שנולדו בשנות אהבה אחר-הצהריים שלה, ורק יגדלו הילדים אקום ואעזוב את הבית ואת תהיי אשתי...

תראי, גברת – אמרה אשתו של יחיה ישפץ – אני אגיד לו שהיית כאן. כשיחיה מבטיח, הוא מקיים. צריך רק קצת סבלנות. אולי תשתי קצת קפה או תה עם נענע. אולי תביטי בטלוויזיה. מה את בורחת?...

*

באוטובוס בחזרה לביתה נזכרה, שהאישה לא שאלה לשמה. לא מה למסור. למחרת בא יחיה ורצה לדעת, איך מצא חן בעיניה ביתו, ילדיו, המוזאיקות ואשתו...

מה, מה מו?

יחיה חזר לפקוד ביתה, אך לא כל יום. תחילה פעם בשבוע, אחר כך פעם בשבועיים, אחר כך אחת לחודש.

אחרי כן צילצלה היא. למחלקת הזבל של העירייה, בין תשע לעשר. והוא היה מתייצב לביקור בית, כמו רופא.

כזהו יחיה. לא יזנח ידידה. פעם חברה תמיד חברה. מקיים קשר, בא לבקר. יש לו לב חם וזוכר. סוף סוף תימני, מן האצילים. לא אחד מן האשכנזים הקפצנים כמו זרזירים.

והיא מתפלאה על עצמה שככה היא. שטמנה את הכבוד, שנטמן בעצמו. היא ממתינה בסבלנות, לא ליחיה – לאותו מושג ששמו גבר החפץ בה.

*

אני אהיה איתך דוגרי – אמר הפטרון כשבא אצלה – אני נשוי, אני בעל משפחה, בנים עורכי דין, בנות נשות רופאים, נכדים, פירמה גדולה ליבוא ויצוא. אני עשיר, ברוך השם, ומכובד. ופה מתחילה הצרה. אני מכובד ואסור שיהיו לי קצת חיים משלי. אסור שתהיה לי קצת נחת. רק חשיבות מותר לי. רק כבוד.

אגיד לך עוד. אני אוהב את אשתי ואת משפחתי ואכפת לי מאוד הכבוד שלהם והמנוחה שלהם, אכפת לי השם הטוב של המשפחה שלי. בשביל זה אני לא אומר לך את שמי ולא את כתובתי, ואת לא צריכה להגיד לי את שמך ואת כתובתך. טוב – אני יודע, כבר שכחתי. אני צריך אישה נאה, שתבין אותי, שתהיה הגברת שלי. מבינה?

גברת. ליידי. במעמד שלי אני לא יכול להרשות לעצמי פחות. אני לא רגיל לפחות. וליידי אני לא יכול להחביא על עליית גג. עם ליידי צריך להיראות. זה שווה יותר ממיטה. לשבת עם אישה יפה ולבושה יפה וביוקר וכל האנשים רואים ואומרים: עם איזו אישה יפה ואלגנטית הוא יוצא...

ובכן, התכנית היא זו. פה, בעיר, את לא מכירה אותי ואני לא מכיר אותך. את לא מתעניינת איפה אני חי. מבטיחה, תודה. אני דואג לכל מחסורך כמו שאומרים אני לא אבוא אליך הנה אף פעם. אנחנו ניפגש, את שומעת...

*

ובכן, פעם בחודש הם נפגשים בירושלים ומבלים שם יומיים-שלושה כמו בחלום. רגלה אינה דורכת על מדרכות רחוב. ממונית למונית היא מובלת על ידי "בעלה". האדון והגברת גרין היו במרוצת השנים לזוג ידוע במלון-הפאר, וכבר דאגו אנשי המלון לקבל אותם נוסח וי-איי-פי, עם פירות ופרחים וכרטיס קטן "ברוכים הבאים", וחפיסת שוקולד מובחר ושולחן בחדר-האוכל עם מראה אל העיר העתיקה. מזדמן אורח חשוב למלון – מובטח ששולחנם יהיה סמוך לשולחנו בשעת ארוחה. יש איזה קוקטייל? ירמזו להם לבוא, וישרתו אותם מיד אחרי המארחים. ואכן מר גרין יודע להיות אסיר-תודה. חבילת השטרות מצויה תמיד בכיס.

הוא גם מצייד אותה, את שלומית, בתכנית ארוכה, מה תעשה ומה לא תעשה במשך יתרת החודש. יש מדידת שמלות. יש מספרה ומסאג'. תלך לקורס לשפה הצרפתית ואחר כך תכין שיעורים. תירשם לויצ"ו ול"יע"ל" ותעזור בבתי חולים. אסור לה בתכלית האיסור להדיח כלים ולשטוף רצפות. אפילו לא את שלה. גברת חייבת שתהיינה לה ידיים עדינות. ידיים זה סימן לליידי. ידיים זה השגעון שלו. פעם יספר לה למה. היה קונה לה ז'ורנאלים, שתחפש שם דגמים יפים לשמלות. שתלך לתצוגות אופנה. שתשב בבית קפה ותראה מה לובשות. מלתחה מתכננים – הסביר. להיות גברת זה מקצוע. עבודה מלאה של שמונה שעות כל יום. בשבתות תסע לילדים שלה, או תביא אותם אליה. ויש גם חברות. אבל גם אותן יש לבחור בקפידה...

שלא תקנה מכל הבא ליד. חלילה וחס. היה חוזר ומזכיר כל פעם מחדש, והיא היתה נזכרת – כל פעם מחדש – בנסיעת הבכורה שלהם לירושלים.

*

קנתה כרטיס למונית שירות, שיצאה מתל אביב בשעה שלוש. כשנכנסה למונית, מצאה אותו יושב שם. התחילה לומר לו שלום, אבל הוא ישב כמו פסל-שיש. ראה אותה מזווית עינו, אך לא סובב ראשו. ישבו זה לצד זו כמו שני זרים.

נוסעים אחרים, זרים אף הם זה לזו, דיברו ביניהם פה ושם. הם שתקו.

המונית הגיעה לירושלים. יצא מן הדלת לפניה. הושיט לה ידו לעזרה, חיבק כלשהו, נטע נשיקה על כפה: שלום לך גברת גרין היקרה. 

טקסי!

וכבר הם טסים ברחובות העיר.

מתי היית בפעם האחרונה בירושלים?

התביישה להודות, שזו לה הפעם הראשונה, בעשרים שנות חייה בארץ הזאת.

מתחילים בשמלה. יושב מר גרין על כיסא, כאילו עוד כל היום לפניו, והגברת גרין מודדת. הכל מוצא חן בעיניה. לכל אומרת המוכרת: כמה יפה, ואיזה פלא, עם גוף כזה הכל יפה על אשתך. נעים לו מאוד, אבל – יש לו סבלנות. אחרי שמדדה "את כל החנות", קנה שמלה אפורה ממשי, ומעיל תואם מצמר עדין. הגברת נשארת בזה, אמר. בחנות סמוכה קנו ארנק. ברחוב בן-יהודה קנו נעליים, ולהיום מספיק.

ועכשיו נוכל לשתות משהו.

אחר ששתו, הלכו לבית המלון. כאן התחיל לפרפר בה הלב ונכלם. כשמקבלים מתנות יקרות כאלה, צריך גם לשלם... ידיים לבנות אלה יטיילו על גופה. ובמלון איש לא יקרא לה "אשתך", מיד יראו שזו עיסקה.

בשעה שעמדו לפני פקיד-הקבלה, היו אלה ידיו שרעדו. היה מבולבל. לא ידע היכן נרשמים ומה כותבים. אדון רגיל בהליכות בתי מלון, וכה נרגש. סיפר לה באילו ארצות נסע, באיזה בתי מלון התגורר... אין זאת אלא שגם הוא במבוכה...

כיוון שהיו בחדרם, אמר מר גרין, שתלך ותרחץ באמבט, תנוח, תרד למספרה ותעשה תסרוקת, הזמין לה תור. בערב סעדו במסעדה יפה. יסעדו בעוד יותר יפה, הבטיח, אחר שתלבושתה תהיה מושלמת. אחרי כן הלכו לתיאטרון. בשובם שתו משקה נחמד בבאר – ובפעם הראשונה זה שנים רבות ישנה לילה תמים בשקט נהדר של אישה שייכת.

הם ביקרו במוזיאון, שתו תה עם מוזיקה-של-חמש, כשבחלונות נשקפת העיר העתיקה והר-הבית. פעמונים ממלאים את האוויר ופעמונים ממלאים את לבה. ואנשים מביטים על הזוג הנאה, האיש עם ראש-השיבה והאישה הצעירה ממנו – השותקים יחד בנועם, בהרמוניה של הרבה שנות חיים של כבוד הדדי.

הם שבו העירה מקץ שלושה ימים. בדרך חזרה חייכו זה לזו ואף החזיקו ידיים. עזר לה לצאת מן המונית, בירך לשלום בנימוס של זר. 

*

הגברת גרין כבר חדלה לשאול את עצמה, מתי יבוא מועד הפירעון. היא כבר ידעה, שלא זה נדרש ממנה. שמאום לא נדרש ממנה, מלבד להיות גברת. חדלה כבר לתהות, להתגעגע, לכעוס, להיעלב שמא אינה מצודדת.

וכך חלפה שנה, וכך נקפו שנתיים. "שלומית" היתה לגברת מושלמת – והיה לה משעמם. חסרה לה עייפות הבאה מעבודה, מדאגה. החלה להשמין, עייפה מאוד להיות גברת-למראית-עין.

בעולם החדש שבנה למען חיי-הסולו שלה, מצאה גם מצאה אפשרויות של היכרות עם גברים-אדונים, אבל שלומית היתה בחורה הגונה, הבטיחה לפטרונה, ולא עוד – אלא מאסה בכל האדונים הללו, בחיי האדנות, ברגש הנחיתות התמידי שליווה אותה, בפחד הפטרון שדבק גם בה, שחלילה ייוודע למשפחתו. אפילו פעם אחת לא ניסתה להתחקות על צעדיו, לוודא מי הוא באמת.

אך לא היה בה כוח לקום יום אחד ולומר לו די. קשה לה להפוך את חייה למסלול ארוך אחד של כיבוד משפחתו. היא היתה ליידי מקרוב – וחוקי הליידיות מקרוב באו, קפדניים ביותר. ועוד, איפה-שהוא אהבה את האיש שבפטרון שלה.

*

בזמן האחרון התכווצה חבילת השטרות ושלומית חששה שיש לו דאגות כספיות. רצתה לומר לו שאפשר להיפגש גם בביתה. שתשמח להיפגש בביתה ולא להוציא סכומים גדולים על טיולים ובתי מלון, אלא שחששה לבישו.

בביקור האחרון שלהם בירושלים הודיע מר שלום גרין לאשתו הגברת שלומית, שבחודש הבא לא ייפגשו הוא נוסע. בעוד חודשיים, יקירתי, "שוב נהיה נשואים" – אמר בכובד-ראש.

וכיוון שהעתות היו בידיה, ולא היתה חייבת להיות גברת כל יום, ולא היה פחד שהנה תפגוש בו ברחוב והוא יכעס, לא הקפידה בלבושה. גם לקמץ התחילה וגם מצאה את עצמה בדרך לשוק, עם שני סלים בידיים, כהרגלה.

קנתה פה, קנתה שם, מילאה את שני הסלים, כשאת עיניה מושך תות-שדה זול במיוחד. – תמלא קילו – אמרה למוכר. והוא התחיל למלא, בידיים ארוכות וחיוורות, כמו נתונות בכפפות עור תוצרת הגוף. מתחת לאותו עור – שכבת שומן לבנה. והידיים כמו לא-שייכות לגבר העומד לפניה. גבר בגיל-העמידה ועוד כמה שנים רעות. קרחת לא-סיפמטית, ראש גבוה ועייף, דמות האומרת: הנה רוכל.

היי, לאן אתה הולך?! – פתחה פיה אישה גדולה ושמנה. ארזה את התות בשקיק ניילון, החזירה עודף. משוגע. ראית אחד משוגע? באמצע העבודה קם והולך, הלוואי ולא ישוב.

 
לייבסיטי - בניית אתרים