פעמון בית-החרושת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> פעמון בית-החרושת

 

12.8.60

פעמון בית-החרושת

מזה שנים אנחנו שותות קפה באותה קונדיטוריה. אנחנו שותות קפה ושולחות מבטים עורגים אל העוגות החייכניות והמפתות, המוצגות לראווה בחלון ובמקרר.

"מילא, שאני אוכלת עוגות בעיניים, אפשר עוד להבין אבל את, גברתי, למה את עושה זאת?" אמרתי פעם לשכנתי הזרה והרזה, ומדדתי את גזרתה הפחות מדקה ואת פניה המאורכים והצמוקים.

היא חייכה אלי בטוב-לב, ואמרה ספק בלצון וספק ברצינות, שהיא סובלת ממחלת-כיס. לא כיס המרה, אלא הכיס המר. מאז התפתחה היכרות נעימה בינינו. פה ושם, ליד הקפה החפוז, סיפרה-רמזה על חיי בדידות, על עבודה בקונפקציה-קבלנית, על הקושי בגידול שני ילדים בלי אב... עד שנודע לה, יום אחד, במה אני עוסקת והיא חזרה לאילמותה המנומסת.

"אשה חכמה," חשבתי בלבי בקורטוב של צער. המשכנו בשתיה המשותפת. "שלום" בכניסה, "שלום" ביציאה ו"שלום על ישראל."

ביום ראשון זה ישבתי לי כמנהגי על כסא-הסבב הגבוה ליד הבאר ולא עברו דקות ספורות ושכנתי לקפה גם היא הופיעה. "מה? את כאן? למה אינך בבית הסוהר?!..."

תחילה נעלבתי. אחר-כך נזכרתי ב"מאסר" שהבטחתי לקוראי. "הסחבת הזו," התנצלתי לפניה. אחר כך אמרנו שלום זו לזו. היא הלכה לתפור חצאיות שחורות בשישים גרוש לחתיכה עונת הקיץ נסתיימה, ואני, לעיסוקי שאין להם שחר.

למחרתו, אחר "שלום" לבבי יותר, היא הודיעה לי שהיא החליטה לשנות את יחסה לעיתונות וכי יש לה סיפור בשבילי. רציתי לומר לה, שאני מודה לה מקרב לב, ולהסתלק מהר, ככל האפשר. אבל, מובן, שאמרתי שאהיה לה אסירת תודה: ובאמת אני אסירת תודה לה, לדאבוני...

וכך סיפרה:

"בתחילת החופש הכנסתי את בני לקייטנה, שאמנם אינה יקרה ביותר, אך בהתחשב בהכנסותי – כמאה שמונים לירות בחודש, - הרי זה הון-תועפות. היה זה ביום הראשון לפתיחת הקייטנה. ליוויתי את בני לאוטובוס ובדרך הוא נחבל ורגלו שתתה דם. השעה היתה שמונה פחות רבע. האוטובוס צריך היה להגיע בעוד דקות ספורות. מובן שדאגתי לילד, אבל לא אכחד, חשבתי בלבי, שאם הרופא או האחות יאמרו שהפצע אינו רציני, אוכל לשלוח אותו לקייטנה והוא לא יפסיד את היום הראשון שכה השתוקק לו, ואני לא אפסיד יום עבודה, שאם גם איני משתוקקת לו, אני זקוקה לו מאוד. מרפאת קופת חולים נמצאת בקרבת מקום ולמזלי היתה כבר פתוחה וגם האחות כבר הגיעה. חשבתי, שאם תאמר לנו להמתין עד שמונה, אתנצל לפניה ואספר לה על עבודתי ועל הקייטנה. והלא אשה עובדת היא, המשרתת אנשים עובדים, היא תבין אולם לפני שהספקתי להוציא הגה, היא סגרה את הדלת בפנינו, בטריקה. "תבואי בשמונה!"

"בואי, אמא," משך הילד בידי ודמעות נקוו בעיניו וגם בעיני. אותו רגע הופיעה אחות הילדים. כה שמחתי. רציתי שתישאר לו, לבני, התמונה היפה על זוהר האחות הרחמניה "בוא מהר לאחות נ..." אמרתי לו. "היא תחבוש לך את הפצע מיד" הילד קיפץ על רגל אחת והשאיר אחריו כתמי דם. ואילו האחות חלפה על פנינו כמו ברק ומעבר לדלת שסגרה אחריה הגישה נאום מחנך. משהו מעין שיעור באזרחות טובה, בהנחה לחברי קופת חולים הטרדנים, שחושבים שהאחות היא עבד, ושלא למדו להסתכל בשעון. "יש עוד חמש דקות עד לפעמון!..."

בסופו של דבר, הלכה המספרת לבית מרקחת קרוב, קנתה תחבושת וצמר גפן; הרוקח רחץ את רגלו של הילד במי חמצן. האם והרוקח חבשו לילד את הפצע שהמשיך משום מה לזוב דם. ואילו שתי האחיות הרחמניות לפעמון בית החרושת...

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים