צהלת הגלים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> צהלת הגלים

 

14.6.68

צהלת הגלים

בנו נולד לגדולות, זאת ידע תמיד. אך שסרחן הקטן ייהפך לאישיות בינלאומית, והוא, אביו מולידו, ייהפך בזכות מעשהו הגדול של הבן, לאב משכיל, ל"סקופ" עולמי של הטלוויזיה הצעירה בעולם, גיבור כתבות עיתונאיות ואישיות מרואיינת ברדיו ובכלל ל"פיגורה" מבוקשת ביותר בשתי גדות הירדן זאת לא תיאר לעצמו בחלומותיו הוורודים ביותר.

יושב לו אדם, כמעט כל ימי חייו בארץ קטנה כשלנו, ואיש אינו יודע עליו. נודד לאמריקה הגדולה, תוהה שם מבולבל לחלוטין ואוסף את עצמו וחוזר לכפר קטן פסטורלי, צדדי, שכוח בארץ הולדתו וההיסטוריה היתה עוברת עליו, כמו על ביליוני אדם אחרים שחיו, והולידו ומתו. אך כשהגורל רוצה וקומץ עיתונאים זריזים עוזרים לידו הרי יש תקווה. לפרור אנוש זה. ובייחוד, כשהמלאכה הקטנה והיפה הזו נופלת לידי מראייני גלי צה"ל יפי-הנפש.

היה זה בשבוע שעבר, ביום הגדול שבו נמצא אבי הרוצח. בו בערב שמעו רבבות את צמד המראיינים החמוד של גלי צה"ל. הוא והיא מראיינים את האב באנגלית "צחה". הוא מראיין והיא מתרגמת. היא מראיינת והוא מתרגם. ודבש נוטף משפתותיהם. קולם מתוק, נימוסי, מתנצל, מבין, משתתף בצער, מחטט, מתפלש ומלקק.

"מיסטר סרחן" כך בערך פתחו ואמרו לאחר הקדמה נרגשת על הכבוד הגדול שנפל בחלקם "מיסטר סרחן, הואל בטובך לספר לנו על נעורי בנך. על ילדותו."

"העשוקה" אולי לא אמרו. אבל כוונתם נשמעה בטון שלהם. כמה צר לי שלא נחפזתי לרשום את הריאיון מילה במילה. רתחתי במידה כזו שידי לא נשמעו לי ואני חוששת כי זכרוני לא ישכיל "לרשום" את כל אמרי השפר של המראיינים, על כן תסלחו לי אם אנסה לשחזר, ואולי בפרודיה, אותו ריאיון בלתי נשכח ששודר בתחנת גלי צבא הגנה לישראל.

"הא!"

"הליידי מבקשת שתספר לשומעינו על נעורי בנך המפורסם" (טון מתוק).

"הוא היה נער מתוק. תלמיד מצטיין. ניבאו לו גדולות."

"המממ.... המ..."

"חינכתי את בני לאהבה. קראנו את הבייבל."

"אז איך כבודו מבין את מעשהו?"

"אינני מבין."

"סליחה על השאלה. אבל אולי, זה מפני שנפרדת מאשתך. משפחה הרוסה, אתה יודע."

כיצד זה מעזים לשאול שאלות כאלו? גירושין, פירוד. מי מאיתנו לא נפרד, ואם טרם נפרד - לא ייפרד. איך זה נכנסים בנעליים כבדות כאלו לנשמתו של אדם? צריך לתקן את המעוות חיש ועל כן נחפזים המראיינים לחפות על המשגה הטקטי בשאלה אחרת. לא אישית. אוניברסלית-אידיאולוגית.

"מר סרחן היקר, האם אתה סבור שהדחף למעשהו היה הייאוש?"

"איזה ייאוש?"

"העובדה שנערך המסכן גורש מביתו בעודו ילד וחי חיי פליטים..."

"אני דאגתי לתת לילדי בית. לא בית פליטים."

"אבל מר סרחן, הרי זה לא היה הבית בו נולד, בעצמך תודה, ולא העריסה בה ישן כשהיה תינוק?" (האין אנו אנשים נפלאים?)

(בוודאי שאתם אנשים נפלאים). "הוא כבר לא ישן בעריסה כשהיה נער. היתה קטנה."

"אני מתכוונת לעריסה במובן הפילוסופי של המילה. בנך היקר אהב את עמו ולא יכול לראות איך איבד עמו את ירושלים."

"אבל, הרי גרנו בירושלים."

"חברתי לרדיו מתכוונת" מתרגם המראיין השני "חברתי מתכוונת לומר שילדותו של הנער שלך עברה בעיר חצויה, ומכאן נשמתו החצויה. רוצה לומר כי החצי השני, התת-הכרתי, ציווה עליו לעשות מעשהו."

"חצי. מה זה חצי?"

"נוס."

"יעני, איזה נוס?"

אגוז קשה. בטון המראיינים נשמעת תוכחה, כאילו רצו לומר: מר סרחן, אנחנו ציונים, אז אנו מבינים מה זה כמיהה לירושלים שלמה לנצח. אנחנו מבינים מה זה לסבול תחת שלטונו של נוגש. אנחנו טעמנו טעם רדיפות, גלות, כיבוש ארצנו ארץ אבותנו, חילול בתי קברות, רצח ילדינו, שחיטות בישיבת חברון אנחנו מבינים לאן יכול להוביל קיפוח והשפלה של דורות של מיעוט אוהב שלום בשל אהבתו את מולדתו. לנו אתה לא תספר. הבן שלך גדל מלא כאב לאומי. וכשנער גדל ברמיסה כזו של אידיאלים, הוא מסוגל, מי יודע. הוא מסוגל גם לרצח.

"אבל הבן שלי הלא אינו יהודי."

"מובן. אילו היה יהודי לא היה רוצח."

"אז אולי תגידו לי למה רצח דווקא את קנדי. מה פתאום?"

"אתה לא מבין. לאחר כל הנימוקים האלה שסיפרנו לך?! אולי בשל העובדה הקטנה שבשישה ביוני 1967 ישבנו במלון אמבסדור, וב-6 ביוני 1968 קנדי, גם הוא היה במלון אמבסדור?"

"מה למלון אמבסדור בירושלים למלון אמבסדור ב..."

לא מניחים למר סרחן לסיים משפטו. בסבלנות אין-קץ נכנסים לאמצע דבריו בנאום אהבה נוגע ללב.

"מר סרחן היקר, אנחנו רוצים שיפגש לב עם לב מעבר להבדלי דת לאום גזע ומין. אנחנו רוצים את האמת היפה אפילו תהא מכוערת ומסולפת, כי אנו אוהבים את האדם הקטן והמתפרסם. ומשום כך הבה נחפש יחדיו למה גלה בנך לארץ הרעב אמריקה. ודאי ראית את "לייף" המתאר את הרעב באזורים מסוימים באמריקה, והנער שלך יושב באמריקה זו, רעב, עזוב ואינו חושב שקיבתו מציקה לו אלא בוכה על העוול שעשו לעמו, לנאצר אוהב השלום, לחוסיין ומלכתו מונה, והכותל מופיע בחלומו, הכותל המערבי המקודש על עמו והנמצא עתה בידיים יהודיות, והנה יש מסע בחירות באמריקה וישנה אפשרו למחות והוא יחריש? אך אם יצעק, מי ישמע לאחד סרחן? אין מוצא מוכרחים להרוג את קנדי."

האב הנרגש אינו אומר זאת, אך בין הנשימות שומעים את הולם לבו. מעניין איך לא תפס בעצמו מה גדול המעשה. איזה נער גיבור הוציא מחלציו. ואולי כל דברי המתיקה האלה, כל התופינים והממתקים והמסטיק והסכרין אינם אלא מלכודת? הרי לא ייתכן שמראייני צה"ל ידברו כך ויחשבו כך באמת ובתמים. זו מלכודת והוא אינו טיפש. הוא יעמוד על שלו עד סוף החקירה המוזרה הזו, הוא יציל את עורו. זהירות סרחן!

"זה לא יפה מה שהבן שלי עשה. פויה. ואני מצטער על כך וצר לי על משפחת קנדי, ועל האלמנה ועל הילדים. ואני חינכתי את בני לאהבה. ושלחתי אותו לבית הספר, והיה לו בגד, והיה לו אוכל, והיה לו בית ושום דבר לא חסר לו ומשום דבר לא סבל ואני לא מבין מדוע עשה את מעשהו הנורא, אלא אם כן אילצוהו לעשותו."

כך בערך אומר האב ומנסה לרחוץ בניקיון כפיו מן הבן הזה ומסביר שמזמן לא ראה אותו, שנים לא ראה אותו ואין לו עם משפחתו אשר שם ולא כלום ושלום על ישראל. אבל בישראל נמצאו כאלה שלא סברו כמותו, וחיפשו וחיטטו והשתדלו למצוא קשר.

זה חשוב להיות מעורב בעניינים גדולים.

וכל כך הרבה זמן עסקו המראיינים השונים בתיקון השקפתו של האב עד שהצליחו להפיח רוח חדשה במפרשיו. עכשיו הוא שר וצוהל בגל אחר.

 
לייבסיטי - בניית אתרים