צל"ש לשקדי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> צל"ש לשקדי

 

1.8.69

צל"ש לשקדי

הגענו דקה אחת אחרי שמונה וכבר עמד האלוף באמצע נאום קצרצר, בו נימק מפני מה הוא מעניק צל"ש "של אלופים" לסמל גדעון שקדי. "לא שתיהפך על ידי כך להיות אלוף," צחק אלוף פיקוד המרכז...

לשכתו של האלוף אשר באחד ממחנות הצבא הגדולים, היתה מלאה מפה אל פה קצינים בכירים שכוכבים נוצצים על כתפותיהם. תתי-אלופים, אלופי-משנה, סגני-אלופים, רבי-סרנים, וצלמי טלוויזיה ועיתונות. כולם גברים גיבורים ונציגה אחת של המין החלש – שִפחתכם. המצלמות הבזיקו, מצלמות הטלוויזיה זימזמו את זמזומן המבטיח הילה על מסך הכסף הקטן שעיני מאות אלפים דבוקים אליו בערבי קיץ לוהטים אלה.

מיקרופונים נתונים בידי כתבי רדיו זריזים-וצעירים-כמו-אפרוחים-בני-יומם, קלטו כל הגה ורשמו, למען יֵדע העם ויזכרו הדורות את פרטי מעשה הגבורה של בחור צעיר משלנו. בחור בן עשרים וארבע, אשר בעשרים וחמישה בחודש פברואר, אור ליום העשרים ושישה, שנה זו, הוכיח שוב ממה קורצו בחורינו.

 

*

 

היה לילה. לילה מדברי בבקעת הירדן הבוערת. לילה ככל הלילות בהם יוצאים בחורינו לפטרולים שגרתיים, באותם שטחים משוחררים, מסתוריים ובוגדניים. הם צועדים לאט. עקב בצד אגודל. יש אולי מוקשים שהונחו זה לא כבר. ואילו חוליות של פת"ח ושל חבלנים המסתתרות בין הנקיקים, מאחורי עיקולים...

תת-המקלע הוא רֵע טוב, אך חום אין הוא מספק וקר במדבר. והרי סנוניות האביב כבר הגיעו. בעורף כבר התחילו ללבוש בגדי קיץ, ובאוויר עומד ריח פריחת תפוחי הזהב.

מר סובול, או אולי מר קנטור או יחזקאלי, הסבירו במלוא כובד הראש, שצריך לשלם מסים עירוניים. סוף שנת הכספים מתקרבת. "תחסוך 7% בן אדם..."

מר ג'ון לוין – כתוב ביומן שלי – הגיע ארצה. הוא מפיק סרטים חשוב ובא לבדוק את אפשרויות הסרטת ספרו של בשביס זינגר, "העבד." צריך לראיין אותו – רשום ביומן – אך איזה פקיד ממשלתי בכיר התיישב עליו כדי להשפיע שיסריט את הסרט בישראל. המפיק אינו מבין מדוע הוא מנסה להשפיע עליו. הרי מרצונו החופשי בא... בארץ חושבים שטופול מתאים לתפקיד זה. "מה פתאום?" טוענים האחרים שרואים עצמם מועמדים, ושמים מצור על מר ג'ו לוין. אז קשה מאוד לראיין אותו.

 

*

 

בהילטון געשו-רעשו החדרים ואולמי התצוגה: שבוע האופנה הישראלית התנהל שם במלוא התנופה כאילו אין מלחמה.

צועדות דוגמניות מזות-רעב תוצרת הארץ, צועדות דוגמניות וסתם נערות יפות – יִבוא מיוחד לקראת שבוע האופנה. אלה מדגימות ואלה סתם נדחקות לכל מקום, שם יש קניינים. ובין הקניינים לדוגמניות וליצרנים העייפים, מתרוצצים נציגי המין השלישי: גברים עם שיער ארוך וצעדי חתול, ונשים גזוזות שיער ושטוחות חזה. הרי לפניכם אמני האופנה ומתכנניה. אופנת העידן המתוסבך של חברת השפע והשלום וגם קורבנותיו. אוכלים מעדנים עדינים ומשונים, שוזפים גופות בשמש הברֵכה המלאכותית, מפרפרים בעיניים דבוקות ריסים מלאכותיים, מלחשים בשבעים לשון. ושמח.

עתים מסתכלים במוצרי האופנה שנוצרו בהרבה יזע. גם קונים. לעתים. קונים דברי לבוש יפים לשוק. טובים למכירה. עתים יפים יותר. עתים יפים פחות, אך תמיד כאלה שנתפרו בידי נשים וגברים היושבים בבתי המלאכה ולבותיהם נמצאים רחוק. בקו החזית הראשון, מקום שם משרת הבעל, הבן, הבת, הם עצמם...

 

*

 

שוכבים במוצבים, בחפירות, במארבים. כמו ששוכב בעשרים וחמישה בחודש פברואר סמל מילואים גדעון שקדי. הם הותקפו על ידי חוליית חבלני אויב. המפקד, הסמל שקדי, פצוע בידו, בבטנו, ברגליו. עוד שניים נפגעו – כתוב בפרטי הציון לשבח. "תחת אש האויב ובעוד מוצבי אויב נוספים מצטרפים אל האש, לא איבד סמל שקדי, אף לרגע אחד, את השליטה על אנשיו. על אף שהיה פצוע, ירה בנשקו ובנשק שלקח מפקודיו שנפצעו והפעיל את האחרים כדי לחפות על חבישת נפגעים. הקרב נמשך כל הלילה. וכל הלילה שמר הסמל שקדי הפצוע על קור רוח, וּוידא את פינוי כל אנשיו מן השטח, לפני שהוא עצמו הועבר לטיפול רפואי."

וסמל שקדי עומד עכשיו, חמישה חודשים אחרי אותו לילה שכל הארץ כמנהגה נהגה ואילו הוא שכב מתבוסס בדמו, ומעבר לאיבוד חושים וכאבים נוראים, שהיו מחזירים אותו להכרתו, זכר סמל המילואים שהוא מפקד וגורל אנשים נתון בידיו. לא רק האנשים אשר עִמו, אלא האנשים שהם עַמו. אי-שם מעבר למדבר ולהרים ישנם הורים ונשים וילדים ואחיות ובחירות לבב וזקנים שאסור שהאויב יגיע אליהם. אף לא אחד מהם.

גדעון, שחזר לגדל כותנה בקיבוצו גבעת חיים (איחוד) אחרי שהחלים מפצעיו זה לא כבר, עומד עכשיו בלשכתו של האלוף והוא סמוק לחיים וכמו מבויש. מאוד לא נוח לו והוא מודה לאלוהים שאיש מן הבית לא בא עמו. לא אשתו – כי עדיין אין לו כזו, ולא הוריו – אולה ויצחק שקדי, ממייסדי מנרה (שם גם נולד גדעון) ייתכן שאפילו אינם יודעים על הצל"ש שזוכה לו בנם.

לבוש הוא מדים חדשים, ישר מן השק"ם והסרטים אשר על שרוולו גם הם טריים מאוד. מועך הוא בידו את כומתת הצנחנים, מבולבל לגמרי: "בכלל לא הרגשתי שאני עושה משהו מיוחד. משהו יוצא דופן. עשיתי מה שצריך לעשות בתנאים כאלה. אבל אם כבר, אז נדמה לי שצריך היה להעניק את הצל"ש לכל היחידה. קצת לא נעים לי, למען האמת. בכל אופן אני מתחלק עם הצל"ש הזה עם יוסי שמי שהבריא כבר מפצעיו ועם חיים  הפטמן ז"ל, שמת מפצעיו. צריך לציין – חיים הפטמן מקיבוץ להב" – חוזר ומדגיש שקדי ומוחה את מצחו הלוהט.

*

הכיבוד שעל שולחנו של האלוף – לא נחטף. מוקדם מדי היה. אך הכוסיות הורמו ושתו לחייו של הצל"שניק הטרי. בזה אחר זה לחצו המפקדים הבכירים את ידו של סמל המילואים וזה היה מעביר מיד ליד את כוסית המשקה שנשארה מלאה כפי שמזגו אותה. ושוב הבזיקו המצלמות. ושוב זמזמו מצלמות הטלוויזיה. והכתבים שאלו שאלות שגרתיות, כפי שמחייב מעמד גדול. אחד הרגעים הגדולים בחייו של צבר אמיץ לב וצנוע – בא לסיומו. כל הטקס כמוך אולי חמש דקות, אבל חמש דקות נפלאות בהן הוענקו כל הכבוד והיקר לסמל מילואים מגבעת חיים, העוסק בגידולי כותנה.

אחר כך יצא מן הלשכה ופניו אל החדר. מעד קמעה על המפתן. הסתכל עוד רגע סביב ובכל הודו והדרו, בכל התלבושת החדשה שקנה לכבוד המאורע, ובכל הכבוד שהוענק לו, וכל הדרך שעשה ממשקו, בטרם הפציע השחר, כדי להגיע בשעה שמונה בבוקר בדיוק ללשכתו של האלוף – יצא אל הכביש, לתפוס טרמפ הביתה...

והנהגים האדיבים אשר בכבישים אולי עצרו מיד, אולי הניחו לו לחכות זמן רב. איש מהם אפילו לא היה יכול לחשוד, שהצעיר סמוק הפנים, העומד בשולי הדרך וממתין בהכנעה ל"נִדבת הסעה" – הוא אחד מגיבורי ישראל, שלפני חמש דקות הוענק לו צל"ש.

 
לייבסיטי - בניית אתרים