צריך שיהיה מזל

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> צריך שיהיה מזל

 

20.2.70

צריך שיהיה מזל

"היה ככה," מספרת לינדה יהודה, אמם הצעירה של שלושת התינוקות שנלכדו בדירה בוערת, ואשר חייל שעבר בכביש, הציל אותם. הציל ונעלם.

"אני לא הייתי בבית. נתתי לילדים שלי צהריים. השכבתי אותם במיטות. אלי בן החמש וצחי בן השנתיים וחצי, שכבו על הספה, והרצל – בן שמונה חודשים, במיטה. במיטה הזו, של התינוקות. אחר כך לקחתי את המפתח וסגרתי את המטבח. תליתי את המפתח על מסמר, גבוה, איפה שילד לא יכול להגיע. אחרי כן נעלתי את הדלת של הפרוזדור. את האמבטיה לא נעלתי כי היא משותפת. והלכתי. מיהרתי נורא. כי אוטובוס מספר שבעים בורח."

"למה אני נעלתי? ככה אני עשיתי כבר כמעט חודש. אני עבדתי ב"תה ויסוצקי" עכשיו, הוֹ לא, אף פעם לא אעבוד. אפילו למכולת פוחדת ללכת. אני מתחילה ברבע לשלוש. אני עובדת במשמרת לילה. עד אחת עשרה. לא יכולה לעבוד בבוקר כי מי יישאר עם הילדים. מי יבשל, מי יכבס, מי ינקה. ובעלי עובד במשמרת בוקר עד שעה שלוש וחצי. הכי הרבה יוצא לילדים להישאר שעה וחצי לבד בבית. הוא תופס אוטובוס שבעים וצ'יק-צ'ק מגיע הביתה. לא נורא. הילדים תמיד ישנים ותמיד בשקט. מה לעשות, חשבתי שצריך להתקדם בחיים. כמה זמן אפשר לגור בחדר אחד כולם, ולישון שניים שניים על המיטה. הילדים יגדלו איך ישנו ביחד... עכשיו שיהיה כבר חדר. שיהיה חצי חדר..."

חדר אחד, עם עגלת תינוקות על הארון, עם עגלת טיול בצד, עם ספה ושולחן סלוני וכורסות ישנות וארון ארבע דלתות, עם חבלים לכבסים בפרוזדור הצר לתליית חיתולים ביום גשום – עם מטבח צר ועמוס, עם אמבטיה משותפת עם אשה זקנה שדווקא אותו יום הלכה. חדר אחד בסלאמס הבניברקי, על הכביש הראשי. עוברים שם יום יום ביעף, רואים גרוטאות ברזל וכל מיני אלטע זאכן על נוף טיח מתקלף, וילדים משחקים בשולי הכביש הראשי. ושום דבר לא נצבט בלב. כביש ראשי. אין פנאי...

"מתי אני רואה את בעלי? חה-חה. במיטה. ואז חושך. וגם קצת בעבודה. איזו רבע שעה, ככה."

"אז, באותו זמן שכאן פרצה השריפה שנינו היינו בבית החרושת. אני, מה אני עושה שם? ממלאה שקיות, מסדרת בתוך קופסאות, ככה – כל מיני דברים כאלה. קצת אחרתי כי הרצל לא רצה להירדם ועד שהרדמתי אותו אוטובוס שבעים ברח. פתאום צלצלו לבעלי. לא רצו להבהיל אותי, וקראו לו לטלפון ואמרו לו שפרצה שריפה בבית שלנו. הוא אפילו לא הניח את השפופרת, קפץ על קו שבעים ותיכף היה בבית'."

"נו, מה אני אגיד לך. בטח. הודיעו לי. בעדינות. אבל כשנכנסתי הנה, בוודאי שצעקתי,".

"הילדים! אני צורחת. איפה הילדים! כי הילדים לא היו. לקחו אותם לאיזו שכנה. ועד שלא הראו לי אותם לא האמנתי."

"איפה היתה השריפה?" אני שואלת.

* * *

לפי התיאורים בעיתונות ולפי כל הרעש סביב הפרשה. תמוה מאוד שיושבים בתוך החדר וצריך לשאול "איפה היתה השריפה". העשן שיצא ממנה, אינו עומד בשום יחס ללהבות. נשרף וילון. כיסא מרופד בגום-אוויר סבל מכוויות. הדירה נמצאת בקומת קרקע... עכשיו, לאחר מעשה, אפשר להרהר בדבר. אך שעה שעשן פורץ מתוך חלון, וילדים נמצאים בתוך דירה נעולה, זו פרשה שונה לגמרי.

 

* * *

 

"שכנה, מן הצריף פה למטה, ראתה את העשן, והיא יודעת שאני הלכתי לעבודה, אז היא רצה לחייל שעמד על הכביש, איזה בחור נחמד, איזה חמד. תמיד אני רואה אותו מחכה פה על הכביש. יש לו חברה בשכונה שלנו. נחמדה. הם עומדים להתחתן עוד מעט, ובחיי שמגיע לו. לוא היה לי כסף הייתי נותנת לו פרס. כל יום מאז שזה קרה אני מזמינה אותו שיבוא ויישב אצלנו. שיאכל. את הנשמה הייתי נותנת לו. עכשיו אנחנו חברים גדולים. איזה בחור. איזה גיבור. הוא טיפס דרך חלון המטבח, די קשה להיכנס לשם. והוציא את הילדים אחד אחד. אחר כך אמרה לו השכנה "אבל יש עוד תינוק. בעריסה". אז הוא נכנס בחזרה לחדר, והעשן היה כזה סמיך שלא ראה שום דבר. אבל הוא שמע תינוק בוכה. ככה, נחנק. אז הוא ניגש לתוך העשן והוציא את הרצל. מתוך העשן. ליד הוילון הבוער. ניגש לחלון ונתן את התינוק למי שעמד בחוץ. ואחר כך הלך והוציא את כיסא הגומאוויר כי הוא עשה את העשן הסמיך..."

"כשהשכנה קראה לחייל הזה בוא, אז הוא חשב שבטח מצאו איזה מוקש בחצר, אבל כשהוא שמע שזה ילדים, ככה מספרים לי פה השכנים, אז הוא רץ ודיבר אליהם כמו אבא. קרא להם 'אל תפחדו. איפה אתם'. ולקח אותם בידיים שלו. כמו אבא. הציל והלך".

"אני הייתי כל כך מבולבלת שאפילו לא שאלתי מי הציל אותם. אבל הלב איכשהו צייר לי אותו כמו החייל שאני תמיד רואה על הכביש." 

"גם אני חשבתי שזה בטח הוא," מאשרת שכנה מעבר לכביש, "אף היא לינדה ואף היא מטריפולי – כזה נחמד. ויצא ככה..."

"בבוקר למחרת היום, בא החייל בשביל לחכות לאוטובוס, ניגש אלי ושאל: 'נו, מה שלום הילדים. ומה שלום הרצל?' מן הון להון גילה לי שזה הוא הוציא אותם. כמו שאומרים: זה אני שיחקתי איתם בכדור..."

"אחר כך התחילו לבוא כתבים, והתחילו לבוא מן הטלוויזיה ומן מגן דוד אדום, והכריזו פרס. הוי, שכחתי משהו. באותו יום שקרתה השריפה, ככה אחר הצהריים, אני ראיתי אותו עובר עם החברה שלו ומסתכל לבית. עמדתי על המרפסת. הלב אמר לי: זהו! בטח יבוא וישאל מה שלום הילדים. ובאמת בא! איזה בחור. אם הוא גם כן מטריפולי – לא יודעת. אין לו הורים ואין לו אף אחד. רק החברה שלו. אבל הוא נחמד."

"ובינתיים, לאחר שנודע על האֶלֶף, נהיתה פנטזיה. ועוד שנים זיהו את עצמם שהם הצילו. לא יפה. כואב ככה. אולי זיהו את עצמם לא בשביל האלף. אולי בשביל הכבוד. אני יודעת."

"הנה. למשל, השכנה שלי, שאליה בא אחד ואמר לה אני הצלתי. אמרה לו, אני לא זוכרת אותך. הוא אמר זוכרת! ניסה לפתות אותה. אבל היא חכמה, "בוא נעשה לך חקירה. באיזו שעה זה היה. והוא לא ידע. אז, טוב, איפה עמדת. איפה היו הילדים? –  על הריצפה – אמר. וזה שקר. כי השריפה התחילה ככה, הבכור שלי, הגדול, לקח כיסא מן החדר, העמיד אותו על יד הדלת במטבח והוריד את המפתח, אחר כך פתח את הדלת לקחת גפרורים ועשה מדורה בתוך הבית. שיהיה שמח. והילדים האחרים שכבו במיטות. כמו שאמרתי. ואיזה בגדים לבשת? שאלה השכנה. ובכלל – לא היה לו כובע אדום, והמדים שלו היו כמו סמרטוטים, וזה שהציל היה לבוש הכל מבריק וחדש. חייל קבע זה משהו."

"בוודאי. מזל רב היה לה. משאירים ילדים קטנים לבדם, פורצת שריפה וניצלים..."

"צריך שיהיה מזל," אומרת השכנה. "שעה שלינדה יוצאת להכין קפה – אנשים חיים כל החיים שלהם. עובדים כמו נמלים. האיש בבוקר, האשה בלילה, מולידים ילדים, מוסיפים עוד חדר. הילדים גדלים, מתחתנים, עוזבים את הבית. מזדקנים. מי יודע עליהם? אף אחד לא יודע עליהם. כאילו לא חיו. והנה – שריפה קטנה ואיזה מפורסמים!..."

 

(הצנחן מריאן שוורץ)

 
לייבסיטי - בניית אתרים