קול ברמה נשמע

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> קול ברמה נשמע

 

25.5.73

קול ברמה נשמע

"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה."

ויש לה על מה לבכות.

המונים נהרו אל הקבר. ולא יבוא יהודי לארץ ישראל שלא יילך לכותל ולא יילך לקבר רחל. ואלה שלא הלכו עד כה, וביניהם הח"מ, גם הם היו שם מאז שהם זוכרים את עצמם. הבית הקטן, והכיפה מעל, ועץ הזית וגמל – בביתו של מי לא עמד קבר רחל עשוי עץ זית. מי לא נשא אותו כחלק ממטענו האישי, הנפשי, כאיבר מאיבריו, כמשהו מובן מאליו ליהודי – כמו התנ"ך.

לא היה צורך ללכת לשם, כדי להיות שם. משהו מעין זה הרגשתי. וכשנשאלתי לא פעם אם הייתי כבר בקבר רחל – מצאתי את עצמי נעלבת. כאילו שאלו אותי אם הייתי כבר בירושלים.

באחד הימים היפים הללו, שעה שהסעתי אחת מקבוצות האורחים הללו שירדו עלינו כמו ארבה, כן ירבו, אמרתי: והנה קבר רחל.

ואורחי, כבר הם בחוץ, רצים אל קבר רחל אמנו ואינם שוהים לאזהרות.

והשעה בערך שש ורבע. הדלת הראשית סגורה. הולכים מסביב. ראש על ראש בפנים. מסתובבים סביב מבנה בתוך החדר הצר, והמבנה מכוסה בקטיפה כחולה מרוקמת, כמו איזו ספה גבוהה, או משהו שצריך להסתירו.

אנשים ונשים צועקים ונדחפים. מחנק גובר. לאן אתם נדחקים.

מישהו מחלק חתיכות קרטון שחורות מחוברות בקצוות למעין משפכים מרובעים. יוסי, איציק, כרמלה מתחלקים בביגלך חמים. "תן נשיכה, יה ממזר."

"הינדה, הינדה! פה אין כניסה לנשים."

"זוזי, יא שמנה. לא רואה שבני אדם רוצים פה להתפלל?"

בני ישראל נתנו את השלט הזה.

ומונטיפיורי בנה את הכיפה.

אבל איפה קבר רחל?

לא יכול להיות. בטח יש עוד משהו.

בחוץ עומד שוטר. "אדוני – למה אינך הולך לעשות קצת סדר בפנים. בגלל הדוחק בכניסה אי-אפשר להיכנס."

"מצטער," מגמגם השוטר. "זה מקום קדוש ליהודים. לא יכול להיכנס פנימה. לא נעים."

ואיפה השוטר היהודי?

"זה בית לחם. אין שוטר יהודי."

ושמש?

"מה זה שמש?"

"מואזין, יעני, ככה – מנהל. ראיס של בית כנסת."

"הלך לבית שלו. גמר עבודה."

"ואתה. מה אתה עושה פה?"

"עובד. וכבר צריך ללכת הביתה. אבל לא נעים. מקום קדוש. קדוש מאוד ליהודים. מחכה... עוד קצת."

"יאללה, יאללה!" צועק מי שחילק קודם משפכים מרובעים של קרטון שחור. "לצאת מפה. חלס!" צועק ומרעיש בקופסת פח בה מתרוצצות מעות נדבה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים