קונצרט

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> קונצרט

 

15.3.63

קונצרט

להגיד לכם את האמת, אז אני דווקא לא מתה אחרי מוזיקה, זאת אומרת, סימפונית. ואף פעם בחיים שלי לא שמעתי מרצון קונצרט מההתחלה ועד הסוף.

אוי ואבוי לי! אתם עוד יכולים לחשוד בי שאני איזו אנאלפבתית. בחיי שלא. דווקא יש לי איכשהו בגרות, ויש לי שני מטר, ברוחב עד התקרה, ספריה ויש לי רק אוריגינלים ישראליים על הקירות ואפילו מנוי לתזמורת וכולם יודעים שאני מוזיקלית ומשתגעת אחרי מוזיקה מודרנית. אבל אם להגיד לכם את כל האמת, ה"דריבלי" הזה על הכינורות, למשל, עושה לי בפנים משהו כזה שעושה לאוזן דלת חורקת או ניסור זכוכית. נעים – מה? אני לא יודעת אפילו רבע מנגינה איזושהי עד שלא הופכים אותה לשלאגר.

כשברדיו, למשל, אני נופלת לאיזה קונצרט, אז הבשר שלי נעשה, כמו שאומרים, חידודין חידודין. אני רצה אל הכפתור ומסובבת אותו מהר לגל הקל. כשאין גל קל אז לגלי צה"ל, וגם כשזה אין – אז אני פותחת את הפטיפון ושמה קצת מוזיקה באמת טובה: Kiss me again, my little one, I love you. בחיי שהמוזיקה האנגלית היא נהדרת ומדברת ללב כל אישה. בחיי.

אמרתי לכם שיש לי מנוי ואתם חושבים שאני סתם מקשקשת. סתם מתהדרת. אז תדעו לכם שיותר מזה: מאז שאני נשואה לא ויתרתי אפילו על קונצרט אחד. וכי אני יחידה במצב כזה. וכי יש לי ברירה. הבעל שלי הוא איש משכיל, כמו שאתם רואים אותי, ואנחנו גרים ברחוב דובנוב, ויש לנו מכונית ואנחנו ידועים כדי אמידים, ולבית שלנו באה רק שמנת, אז איך אנחנו פתאום יכולים לפרוש מן הציבור?!

הוא המסכן שלי, מבין במוזיקה עוד פחות ממני. יש לו שתי אוזנים שמאליות – כמו שאומרים. הוא כבר, איזה שנים אומר לי שאקח לי מנוי אחד, שהוא לא יכול יותר. אז אני אומרת לו שזה לא בא בחשבון. שאני לא אצא בערב לבד ושיתחילו לדבר עלי, אבל לו טוב. אפילו מנגנים את חצ'אטוריאן (את שמות הקומפוזיטורים אני זוכרת יופי, תודה לאל) ודופקים בכל התופים שבתבל – הוא נרדם לו כמו מלאך. הוא לא כל כך נהנה מן השינה הזאת – כך הוא טוען – כי האני שלו נשאר ער, ומזכיר כל העת: "אל תנחר, אל תנחר!" והוא לא נוחר – באולם, המסכן שלי. באמת שלא. זה ממש פלא. אגב, זה מאוד בסדר כשנרדמים. כל האנשים המוזיקלים באמת מיטיבים להקשיב למוזיקה בעיניים עצומות. כך טוענים הם. לפעמים אני חושבת, מה יעשו ה"מיטיבים" האלה אם לא יישב לידם בן זוג שיעיר אותם.

אני לא יכולה להירדם א) מפני שהרעש מרגיז אותי, מוציא לי את הנשמה; ב) מישהו הלא צריך להעיר את בעלי; ג) כל הדאגות שבעולם מתאספות אצלי ודורשות פתרון דווקא בקונצרטים. מה יהיה עם הכביסה שעל החבל? העוזרת הזו ודאי שכחה שוב להוריד אותה. מה לובשים לבת מצווה של יהודית? מי לעזאזל היתה זו שסיפרה ליעל שאני צובעת את השיער? להתחפש או לא להתחפש? אמנם פורים כבר עבר, אבל נשפים עוד יש. והנפש יוצאת קצת להשתולל. השנים חולפות ואני עוד לא ידעתי נשף חשק אחד כמו שצריך, פלירט עם גבר זר כמו שצריך, עם אהבה, בריחה מן הבית, פרחים – מה יהיה, מה יהיה. השנים בורחות, השנים חומקות... לכולם היו רומנים, לכולם ולי היו תופרות ומספרות וחברות לקפה בבוקר וכלום כלום. מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה...!

לו היה לי "דם", כמו שאומרים, יכולתי עכשיו לעשות סקי בשוויצריה, שלג לבן, לבן. אני נופלת לפתע ומי מושיט לי יד ופניו מחייכים לפני? ג'ראר פיליפ, זה מ"יחסים מסוכנים". יחסים מסוכנים – – – ומה אני עושה במקומם? רואה, לא עליכם, איך מנוחין מנצח על עצמו. לשמוע איני שומעת דבר.

לו היתה לו לפחות, למנוחין, תסרוקת אנושית. איזה זלזול בקהל. אין מה לראות. עם דיסה צהובה כזו על הראש פשוט בושה לצאת לבמה. אישה לעולם לא היתה עושה דבר כזה.

ולו ראיתם איזה מכנסים הוא לובש. אפורים! אפורים בהירים!? תגידו אתם. זה בסדר?

בואי, בואי תזמורת. צאי מכליך. קומו בחורי חמד. זירקו את הכינורות שלכם וריקדו. עשו משהו – למען השם – אינני יכולה יותר. חצוצרות, איפה אתן?! אמא'לה, אני נרדמת...

איזו מתיקות מתגנבת לתוך הלב. האולם מפליג הרחק הרחק. מישהו מנגן על מסרק דרך מפית נייר I love you מוזיקה שלווה לסיומו של יום...

"רינה'לה" – לוטף את לחיי בעלי הטוב – "רינה'לה את נחרת די, מותק. עוד מעט זה נגמר" – הוא מנחם אותי.

הקהל קם על רגליו ומריע כמו משוגע – יצא מדעתו.

"בוא נברח מהר. הוא עוד יתן הדרן."

האיש שלי אומר לי שאני מותק והאישה הכי אמיצה בעולם ושהוא לא ישכח לי את חסד גילוי הלב שלי, ושאנחנו ניתן את שני הכרטיסים שלנו לגברת קראנצקוכען, העוזרת שלנו – וסוף-סוף ננשום כמו בני חורין. 

בפואיה את מי אנחנו פוגשים? כמובן את הגברת קראנצקוכען, מנגבת את עיניה הלחות מדמעות גיל ופיוט. הכרטיסן, מסתבר, הרשה לה לעמוד ליד הדלת הפתוחה ולהקשיב.

איזה מושגים מוזרים יש לבני אדם על תענוגות.

"גברת קראנצקוכען" – מבשר בעלי – "מן היום והלאה תקבלי..."

"קונצרט נהדר" – אומרת לפתע השכנה החרשת שלנו, שקוראים לה בטהובן להבדיל.

"מאוד נהדר" – אני אומרת לה. – "רק חבל שלא נתנו קצת מוזיקה מודרנית. קשה לי לשמוע שוב ושוב את היצירות הידועות לנו מילדות. נקווה שהקונצרט הבא יהיה מודרני יותר, אם כי אין בעולם כמו מנוחין, מה יש להגיד?!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים