"קו בר-לב" ב...פורסט הילס בניו יורק

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> "קו בר-לב" ב...פורסט הילס בניו יורק

 

ניו יורק 31.3.72

"קו בר-לב" ב...פורסט הילס בניו יורק

"לא שני בניינים, כי אם שלושה!" צילצל הטלפון בביתי למחרת פירסום הכתבה הראשונה על "הדוב שיצא מן היער" בפורסט הילס... ומעברו השני של הקו נשמע קולו של אחד מגיבורי "קו בר-לב" הניו יורקי.

היה לי צר על הטעות שנפלה בראשית הכתבה, אבל עוד יותר מכן שמחתי. שמחתי שכבר בשבת יכול יהודי ניו יורקי לקרוא את "מעריב" של שבת, היוצא בישראל ביום השישי, שהעיתון מגיע במהירות כזו לריכוז היהודי הגדול בעולם (חמישה וחצי מיליון יהודים בארצות הברית ושלושה וחצי במדינת ניו יורק. הערכה מדויקת). ושכל כך אכפת ליהודי אמריקני מה כותבים עליו בישראל.

"חשוב לנו יותר מה כותבים בישראל על יהודי ארצות הברית ובעיותיהם, מאשר מה כותבים על כך באמריקה..." אמרו לי לא פעם אנשים חשובים בחברה היהודית-אמריקנית. ובעניין פורסט הילס, נושאים יהודי ארצות הברית את עיניהם לישראל לקבל ממנה עידוד, השראה ואף הרשאה. הייתי מוסיפה שהם מצפים אפילו לעזרה.

מה שלא תעשה הציונות...

הישראלים ואנשים העוסקים בעלייה, עוקבים אחרי המתרחש בניו יורק במידת צער מסוימת, עם זאת אינם נקיים מקורטוב של נחת. מה שלא יעשו דיבורים, ואהבת ציון, וציונות פעילה, וקונגרסים – יעשו שלושה בניינים למעוטי יכולת...

אבל, לא ככל גולה וככל ארץ היא ארצות הברית של אמריקה. זכויות היהודים ושנותיהם בה, כשנות היבשת. הם בין בוניה ומקימיה. זהו ריכוז ומרכז יהודי שאולי ויתר על הבכורה לנו, לישראל, אבל שמר על נכסי היהדות עד שקמנו אנו. עסק – ברוח ובחומר – בקיום מצוות כלפי מקום ואדם במלוא מובנה העמוק של רוח היהדות. כל פגיעה בעם היהודי היושב בתפוצה זו – היא פגיעה בעם היהודי כולו. ורבים מיהודי ארצות הברית רואים בתכנית ה"פורסט הילס" לא רק פגיעה, כי אם התנכלות מתוכננת ומכוונת להמשך קיום קהילות יהודיות, ומכאן, להמשך קיום חיים יהודיים.

תוכניות שיכון-השיקום – באזורים יהודיים בלבד

עם כל הרוגז והכעס ומסע התעמולה בעד ונגד (אין יום שלא יופיעו מאמרים ורפורטז'ות בעיתונות היהודית ובעיתונות הגדולה), לא נעדר הוויכוח טאקט והומור. כך, בין השאר, יצאו מנהיגי הקהילות בהכרזה שהם מציעים לראש העיר לא להתחרות באלוהים. שהיהודים הם אמנם העם הנבחר, אולם הם מסתפקים בהחלט להיות העם הנבחר של אלוהים ומציעים למר לינדסי ועוזריו הנאמנים (מארווין שיק היהודי, ושמעון גולאר הכושי), לחפש להם עם נבחר אחר, כדי לערוך עליו את ניסיונותיהם החברתיים והארכיטקטוניים.

מתוך 11 האזורים שבהם תוכנן לבנות פרויקטים עירוניים לבעלי הכנסה מעטה – נשארו רק שלושה לביצוע. שלושתם באזורים יהודיים של המעמד הבינוני – לינדווד, פורסט הילס ופלאשינג-הילקרסט. כל שמונת האחרים בוטלו בלחץ התושבים שבסביבה: איטלקים, אירים, גרמנים ופולנים. אפילו כושים מן המעמד הבינוני התנגדו ליישב ביניהם את אחיהם מן הסלאמס.

מצד אחד, הרי זו מחמאה ששלטונות העיר אינם מוכנים בשום אופן לוותר על תוכניות בנייה לצרכי שיקום באזורים היהודיים, ומוצאים שכדאי להשקיע כל סכום, באזור היהודי ששמו יצא בנקיונו, בסדר השולט בו, בשקט ובשלווה ובאפשרות התנועה החופשית בערבים ללא מורא. האזורים היהודיים ידועים כאזורים בטוחים, שתושביהם מנהלים חיי משפחה יפים, שהילדים מטופלים ומבקרים בבתי הספר, ושיש בהם חיים קהילתיים ערים. בכל אופן, בהשוואה לשכונות אחרות של קבוצות אתניות אחרות – האזורים היהודיים הם הטובים ביותר. מכאן, שזוהי הסביבה הטובה ביותר לשיקום אנשים נחשלים, שרבים מהם מאיימים על החברה האמריקנית ועושים את ניו יורק הפקר.

דירות לעניים ב... ארבעים אלף דולר

סכומים אגדיים מעורבים בפרויקט הזה. לדברי הרשות העירונית, הושקעו בבניית 840 יחידות הדיור, כעשרים ושניים מיליון דולר. הארגונים היהודיים מסרו את חישובי הבניה והתקציב לביקורת מתכננים ואנשי מקצוע – והוכיחו שהסכום שנקבו מתכנני הפרויקט ומליציו מוטעה ומטעה, ואולי אפילו הוקטן בכוונה תחילה. לדבריהם, הפרויקט יעלה למעלה משלושים ושלושה מיליון דולר, או 40 אלף דולר, בממוצע, ליחידת דיור. סכום שטרם הוצא כמותו על שיכון-שיקום. ב-40 אלף דולר אפשר אפילו לבנות וילה הדורה, בתנאי בניה נורמאלית באותה סביבה. סכום – שניתן לבנות בו שלוש דירות, לשיקום שלוש משפחות, כשבונים על קרקע ולא על פרינציפ. על דווקא. 

לפי הערכה, יגורו בשלושת הבניינים כשלושת אלפים, ארבעת אלפים נפש כיוון ששלושת המבנים יקומו על חלקה שהיא כבלוק וחצי – יוצא, שבשטח שברגיל גרים בו 400 נפש, יגורו ארבעת אלפים. 

פורסט הילס בנויה, על פי רוב, מבנים קטנים, חווילות למשפחה אחת, או חווילות קטנות עם קיר משותף לשתי משפחות. רוב התושבים היהודים בה הם פליטים מברוקלין וממנהאטן, שברחו משם משהובאו לשם פרוייקטים הומניטאריים של העיר. נחמד לגור בפורסט הילס, ואנשים השקיעו את לבם ואת כספם בשיפור בתיהם ובניית מבני ציבור. למרות זאת אין זה תענוג גדול להיטלטל יום יום כשעה, שעה וחצי ברכבת תחתית עמוסה עד אימה, כדי להגיע למקום העבודה. אבל לפחות יכלו להתנחם בעובדה, שבפורסט הילס עדיין אפשר ללכת ברגל. 

למרות שבתי הספר של הקהילה היהודית נבנו על חשבון התושבים, ושאר מוסדות ציבור שנבנו מתרומות, לומדים ילדי פורסט הילס בשלוש משמרות. מה יהיה כאשר יבואו עוד אלפי תלמידים, ובייחוד תלמידים שאינם יודעים סדר ומשמעת? האזור כולו אינו מוכן לקלוט מספר כה רב של שכנים חדשים, אפילו היו אלה אנשים מן המעמד הבינוני. לא מבחינה תברואתית, לא מבחינת תחבורה, לא מבחינת אספקה, וכאמור – לא מבחינה חינוכית.

צלב מעל מגן דוד

לו היה זה הניסיון הראשון – טוענים מתנגדי התוכנית – היה עוד על מה להתווכח. אולי אפשר היה לומר שהרשות העירונית ומומחיה עשויים לצדוק. אבל אנחנו, היהודים, למדנו על בשרנו מה זאת אומרת מגורים למעוטי הכנסה. ובמקום לספר על כך – תראי במו עיניך...

וכך עוברים ברחובות רפאים. ברוקלין, ברונקס, פלטבוש, לאואר איסט סייד, ועוד ועוד. רחובות שלמים שנוטשו. רחובות שעדיין נאחזים בהם יהודים, פה ושם, כי אין לאן ללכת, כי אוהבים את המקום – והסביבה כולה נרקבת ומתפוררת. כואב לראות בתי מידות שחיו בהם יהודים שהשקיעו בהם מכספם ומחלומם, עומדים פרוצי חלונות, עקורי דלתות או שהדלתות סתומות בקרשים ומסמרים ומעל כתוב "בית ספר", "תלמוד תורה", "הכנסת כלה", בית כנסת, ספריה. עתים אתה רואה צלב מעל מגן דוד. עתים רואים מפתנים מצמחים עשב. עתים רואים בית מחציתו תפוס על ידי יהודים ומחציתו על ידי המפונים. וכאן בית מעורר אימים. וכשבאה רוח, ורוח באה לבקר בניו יורק לעתים קרובות מאוד, נאנחים הבתים הפרוצים הללו, והעצים היבשים אשר בגינות המיותמות, והזבל שטוב להשליך אותו לרחוב, מתעופף, מתגלגל, ודלתות תלויות על צירים שנעקרו, הולכות אף הן לטייל.

אז מה עשתה השכנות הזו לדיירים מעוטי היכולת ונתמכי הסעד? הם גרו באותם הבתים ממש, כפי שגרו וגרים היהודים – מה עשה השיכון היפה הזה להם ומה עשו הם לו? עוני ושפל ובטלה והסתה – הופכים את האנשים למין ארבה נוראי שאוכל את הכל... אני ראיתי את לונדון אחרי הבליץ. האמינו לי – מראות השכונות היהודיות בברוקלין, ברונקס, פלטבוש וכו' – אינם נופלים מהם.

האמריקות של אמריקה

קשה להילחם בפרויקט השיכון כי תולדות היהודים מורים שהם תמיד באו לעזרת הסובל, ותמיד היו פתוחים לרעיונות חדשים. הסכימו להחדרת קבוצות אתניות אחרות לסביבתם, בלי להרים קול ובלי להרים ראש. כשהגיעו מים עד נפש הרימו רגלים והלכו. הם ניסו לעמוד בניסיון, האמינו בהבטחות השלטונות לדאגה לריהאביליטאציה, ששיכון היה הצעד הראשון בה. אבל היה זה מצד השלטונות גם הצעד האחרון. אלה אנשים שזקוקים, כי יפתרו בשבילם בעיות, אחרת לא היו מגיעים לשפל המדרגה כפי שהגיעו. על ידי העברה מאזור לאזור לא עשו מאומה, למעשה הם נשארו רעבים, חסרי חינוך, מובטלים מעבודה ומרצון לעבוד, מכורים לסמים – ובסביבה חרוצה של בעלי מלאכה ובעלי-בתים, כפי שהינם היהודים, נעשים עוינים יותר מאשר קודם לכן. הפוליטיקאי שהבטיח הבטחות, התחלף – לעומת זאת מצוי היהודי שנראה כי לא חסר לו מאומה – ויש את מי לשנוא ועל מי להוציא את המרירות שנצטברה. אין זה הוגן לצפות שאזור של מעמד בינוני יספק את הצרכים וההבטחות שהשלטונות אינם מסוגלים, או אינם רוצים, לספק.

מלבד זה מה רע בצביון השונה שבניו יורק וסביבתה, של כל מיני קבוצות אתניות של כל מיני אמריקות. הלא זהו שמציין את ניו יורק מכל עיר או מדינה אחרת, זה שעושה אותה כל כך מיוחדת במינה, זה שמציב אתגר לתחרות מסוימת לטיפול ביופי השכונה, חיי הקהילה וכד'. וכי מה רע בכך שישנו אזור ה"צ'יינה טאון" עם הפאגודות ותאי הטלפונים כפאגודות, עם מסעדות וספריות וחנויות האמנות הסינית, עם חנויות הירק והפרי והמכולת מן המזרח הרחוק. ובשכנות "ליטל איטלי" עם הטוב באספרסו איטליאנו, והספגטי והמוסיקה האיטלקית. וקפיצה קטנה, והנה האזור היהודי, ה"לאואר איסט סיד", עם הספריות היהודיות הגדולות, עם חנויות הספרים, תלמודי התורה והישיבות ובתי הכנסת ובתי המלון והמסעדות והחנויות הקטנות... מה רע בכך שיכול אדם להיות בעולם כולו ביום אחד. ואין זה מפריע כלל לאמריקה להיות אמריקה של אינטגראציה מלאה, שבה כל שכן דתו עניינו הוא.

הלא היהודים השקיעו ממון רב, וכוחות נפש, ותקוות, ועבר ועתיד – בכל המפעלים אלה – חובה לקום ולנטוש משום שמישהו בעירייה החליט לעשות מלאכה קלה לעצמו. 

לא לרפא את המחלה אצל החולה, אלא להחליף לו את המיטה...

*

ובחוץ, אזור יהודי אחרי אזור יהודי העומד בחורבנו. אני רוצה לרדת ולצלם – אבל פחד לרדת מן המכונית עיניים עוקבות אחרינו. לעתים קשה גם להתקדם – משאית עוצרת באמצע הרחוב, והנהג הכושי שוקע בשיחה עם נהג אחר, ואנחנו עומדים אחריו בנימוס. לא להרגיז...

הניו יורקי הממוצע חי בעולם שבו 1.2 מיליון אנשים חיים על עזרה סוציאלית, שעה שאחרים חייבים לעבוד בשתי משרות כדי שיהיה להם מספיק לקיים את המשפחה. חיים בעיר שמתוכה כרבע מיליון משוטטים ברחובות העיר, בימים ובלילות, עוצרים במעליות, שודדים לאור היום, רוצחים. 

חיים בעיר שבה פוחדים לשלוח את הבן בן השתים-עשרה לבית הספר הכללי מפחד סמים, שוד ותקיפה. עיר ששליטיה נלחמים בנגע על ידי מינוי עוד ועדות, עוד מסים, עוד מחקרים ועוד ניסיונות חברתיים שמתחילים ונגמרים בשיכון באזור יהודי, ושיהודי כבר ישבור לעצמו את הראש מה לעשות.

"כשמארווין שיק, עוזרו היהודי של לינדסי, מספר את תוכנית השיכון הזו, הוא יודע יפה מה עוללו לעם היהודי באמריקה תוכניות השיכון שכבר הוצאו לפועל. הוא אינו אדם שנולד אתמול, הוא בחור אינטליגנטי ומלומד ומעורה בחיים היהודיים – ואינו מן התמימים – איך פתאום נשאר כה תמים, כה מאמין, בנושא פורסט הילס? הוא יודע שאין נרשמים יהודיים לפרויקט הזה בפורסט הילס – ואיך מעז הוא לומר, כי רובו ככולו יהיה יהודי."

"והאם אין יהודים שהם בעד תוכנית הפורסט הילס?"

"ישנם, בודדים מאוד. מיני אנשים שמחפשים את הצדק הסוציאלי הבינלאומי. אלה הם יהודים שאין בהם גאווה ודאגה יהודית, כאלה שאינם פעילים בשום מפעל למען מדינת ישראל. או פחדנים שפוחדים להתנגד, או פשוט תמימים שאינם לומדים מן העבר. אפילו ה"ניו יורק טיימס", ורוב רובה של עיתונות ארצות הברית, עמדו על הטענות שלנו ומצאו אותן צודקות, ומצאו שלינדסי מנסה לרפא אחד  הסימפטומים, לא את המחלה – ויעביר לשכונות שלנו את המגיפה, שאין בכוחו לטפל בה בכלים הציבוריים העצומים שלו. 

"וזו רק ההתחלה, ויהיה לה המשך – אם נזוז כהוא זה מקו בר-לב שלנו."

 
לייבסיטי - בניית אתרים