קצת גאווה-בנות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> קצת גאווה-בנות

 

1.1.65

קצת גאווה-בנות

כל דבר שעושים באילת הוא יפה, אפילו הוא לא כל כך יפה. פנינת חמד זו, פלא זה, נקודת חן זו שבתוך מדבר ציה מקריח, עושים משהו לאנשיה. אנשים אחרים שם. דומני – טובים יותר, משוחררים יותר, מעיזים יותר, בעלי הומור רב יותר – בקיצור – הכל יותר...

אני יודעת. אילתי לא אחד מגלגל חיוך ספקני בין שפם לחוטם. כאילו רצה לומר: "מה את יודעת. באה, מציצה וחושבת שהיא יודעת..." אבל, איך אומרים: "אורח לרגע רואה כל פגע."

ורואים פגעים, אך מה הם לעומת כל היופי שאנשי אילת הם חלק ממנו. ובינינו: בתוך לבם יודעים אנשי אילת שאני צודקת. כיוון שנדבק משהו בחותם אילתי, אם אינו יפה יותר בשל כך, הרי הוא מכוער פחות מאשר יכול היה להיות אילו קרה, (איך אתם קוראים לשאר ישראל?) אילו קרה בצפון.

למשל "הבו בנות לאילת", הסרט שבגללו או בזכותו באנו לשם הפעם. מה טעם לו? אך כיוון שהוא מדבר באילת, מראה מעט מנופה הנהדר, מקרין שנים שלושה מתושבי המקום, צילומים תת-מימיים וטיפטיפת אווירה, כבר יש לו לווית חן. אם כי הדמויות שהשחקנים מגלמים דומות יותר לטיפוסים מעיירה יהודית גלותית מאשר לישראליים, לא כל שכן אילתיים, אין הסרט נעדר קטעים יפים, והאילתים קיבלו את הסרט בהתלהבות וליווהו ברעמי צחוק. לו רק בגלל משחקה של אלישבע מיכאלי, כדאי וכדאי לראותו. ובאילת.

*

וכיצד היו נראות הבנות המסכנות, אותן יפהפיות-נרדמות שישנו את שנת התומים שלהן, הילכו ברחובות בעיר כחולמות ומצפות לנס הגילוי, עד שמישהו גילה אותן ברחוב, ושילח אותן לאילת. איך הן היו נראות במקום אחר?

והמעשה הלא ידוע. החליטו להביא בנות לקראת הבכורה של "הבו בנות לאילת". החליטו להביא בנות יפות. יצאו, אפוא, ציידים לרחוב דיזנגוף, ובין הציידים ציידת אחת. והיא החליטה מי יפה. נשים הן נשים. ואני מתארת לעצמי שהיא בחרה בתום לב את הנערות היפות בעיניה, וכיוון שכל אדם קרוב מאוד לעצמו, וכיוון שכל אדם יפה מאוד בעיני עצמו, אפילו אינו מודה בכך, הרי כל מה שמתקרב אליו הוא יפהפה. זהו אפוא קנה המידה לפיהן נבחרו הנערות.

באמת לא חשוב אם הנערות הן יפהפיות גדולות או יפהפיות קטנות. אולי מדברת מגרוני קנאת נשים. אך חורה לי שאפשר לגשת לנערה ברחוב, לומר לה שהיא יפה ובשל כך היא יכולה לטוס לאילת, וכבר היא קופצת על המציאה, מוציאה הון תועפות על תלבושת, לא חוקרת, לא מוודאת. היא מוכנה!

היו שם נערות קטנות עם שמלות "גדולות" ויקרות מאוד. שמלות חשופות גב, חשופות חזה עם קישוט מינק, שמלות מלמלה, תחרה, פרווה יקרה. היתה שם שמלת לורקס לבן ומעיל לורקס לבן, כמו של איזו כלה במחזמר די זול. גבות וריסים מלאכותיים, תסרוקות עד לב השמים, מסכות על הפנים (לא של פורים, של איפור), ציפורניים באורך הגלות (אף הן מודבקות) ואיזה ארנקים ואיזה נעלים! אני מבינה מעט במחירים, ולא אגזים אם אומר שהיו שם נערות שתלבושתן עלתה במאות רבות של לירות אם לא באלף ויותר. והן לא נראו מבתים עשירים...

כמה חודשי משכורת עלה להן תענוג הצגת יופין במשך חמש דקות על במה רחוקה, באילת המקסימה אמנם אך שלא הספיקו לראותה כלל. איזה ויתורים צריכה היתה לעשות האם, ובאיזה חובות צריך היה לשקוע האב בשביל המבצע המפואר הזה?

אל "מלכות-היופי-הלא-מוכתרות" האלה נלוו אמהות אחדות. כבודות וכבדות משקל. הן הגיעו לאילת בשעה שש וחצי לפנות ערב. כבר היתה חשכה גמורה. מיפיה של העיר, שלרובן היה זה ביקורן הראשון בה, לא ראו מאום, כאמור.

בשדה התעופה לא חיכו להן המונים. יש בחורות באילת והאילתים אינם זאבים רעבים הן זרקו פרחים להמונים המדומים, בתנועה בה מנערים שטיחים על המרפסת. ניתנה להן ארוחת ערב עם נכבדי הסרט והעיר ותיירות הפנים, ואף מלכת היופי המוכתרת הסבה שם עם אמה. המלכה בחולצת זהב תחת מעיל חליפתה, המלכה-האם בחולצת כסף... אחר כך לקחו אותן לבכורה, שם נדחקו ביחד עם כולם, הדחק היטב, עד שזכו להכנס. העלו אותן לחמש דקות לבמה ואך תם הסרט, בחזרה למטוס ולתל אביב. 

מתי תהיה לכן קצת גאווה, בנות. מתי יהיה לכן קצת בינה ושכל. מתי תבינו שאי אפשר כך לגשת אליכן ברחוב ולשלוח אתכן לכל מקום כאילו הייתן חבילות בגדים וקופסות איפור.

*

נו, מילא. אחר ככלות הכל זה קרה באילת. והכוונה היתה טובה, לא כן? ואיך אמרנו – כל מה שקורה באילת הוא יפה. ואם אינו יפה יותר, הרי שהוא לפחות מכוער פחות מאשר אילו קרה "בצפון".

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים