קריטריה דה-סיבאוּ, קילומטר 33

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> קריטריה דה-סיבאוּ, קילומטר 33

 

דומיניקנה 31.12.71

קריטריה דה-סיבאוּ, קילומטר 33

"עצרי בבקשה. אני רוצה לצלם את העננים. השמים האלה משגעים אותי!" – קראה רחל ידידתי. 

לפנינו היה מתוח מעין גשר קטן מעל לוואדי. צמחיה סבוכה הוריקה בערבוביה גדולה ועסיסית לאחר גשם פתאומי וסוחף שירד לפני שניות מספר, ושהיה יורד עדיין במרחק צעדים אחדים מאתנו. זה המייחד את הגשם הטרופי, שהוא יורד כמו מקלחת מקומית. יכול אדם לעמוד חציו בגשם וחציו בבצורת. יכול אדם להושיט כף ידו ולנגוע בגשם ואילו כל גופו יעמוד באי בהיר של שמש.

"רגע," אמרתי לה, "אי אפשר לעצור בפתאומיות ובייחוד במקום כמו זה. תנועה אחת לא זהירה ואנו מתחלקים ביחד עם המכונית, לוואדי הבוצי."

עצרנו. רחל קפצה ועברה לצדו השני של הגשר. אני נשארתי לוודא שהמכונית לא תגלוש מטה. 

היינו לבדנו בשטח. מן המקום שעמדנו בו יכולתי לראות את הכביש כמעט לכול אורכו, מהיציאה מן הבירה, היא סנטו דומינגו, ועד לעיר הקרובה, אם ניתן לקרוא כך לעיירה פרושה לאורך הכביש – היא סיבאו. דבר לא נראה לא על הכביש ולא בשדה. לא נראו קמפסינוס בסביבה ולא גגות בתים ולא בקתות עשויות עלי פלנטן יבשים. רק ירק. ורק שמים עמוסים עננים שכל צבעי הלבן והאפור התנגנו בהם. ופה ושם כתם שמים כחולים-ירוקים כאבן טורקיז ממכרות שלמה.

*

כאשר נעלמה רחל בסבך הצמחייה של הוואדי ונותרתי לבדי, הקיפה אותי שמחה למראה מכונית מתקרבת. נוסעיה הוציאו ראשיהם החוצה בשאלה אם קרה משהו. אם יוכלו לעזור – ביקשו לדעת. למראה פניהם חשבתי שהעזרה הטובה מכול תהיה – אם ייעלמו מכאן.

"גראציה," צעקתי אליהם, "יוֹקֶרו נדה, נדה..."

המטירו עלי מבול של דברים, בהם חזר וחזר המשפט, שלא טוב להסתובב כאן לבד. לא כל שכן לאישה. לא כל שכן לזרה. "לאשתי אף פעם לא הייתי מרשה. אף פעם..."

ירדתי, אפוא, מן הכביש והתחבאתי בתוך הירק. ישבתי על אבן, הוצאתי סיגריה ונשמתי בהנאה את עשנה. אחר כך הצמדתי עיני לעץ קקטוס ענקי שהפריח ניצן גדול. אם לא אסיר עיני ממנו – אמרתי בלבי – אראה כיצד נפתחת מלכת הלילה. אף אנציח את המראה. הוצאתי מצלמה קטנה והתחלתי במלאכת ההנצחה.

לפתע הרגשתי עיניים דוממות דבוקות לעורפי. כאילו החלפנו מבטים, אני ומלכת הלילה. והמבט הזה מאוד לא נעם לעורי שנעשה חידודים חידודים. לא עוד, אלא שהפרח הזה הלך והתקרב אלי, וגופו הקוצי של הקקטוס כמו התנועע לעברי בכעס. צלו זחל על חלקת האדמה הירוקה-אדומה.

סתמתי את פי כדי לא לצעוק. ודאי נרדמתי או מה, ניחמתי את עצמי. אבל סובבתי גבי והתחלתי לרוץ בחזרה, אל המכונית.

ואז ראיתי אותה.

עמדה רזה, כמעט נטולת שיער, ומה ששרד מן השיער היה מגולגל ל"קוקו" קטנים על כל הראש, וקשור בחוטי ברזל דקים. משהו הדומה ללבוש כיסה את כל גופה היבש. יחפה עמדה, ובפיה מקטרת קטנה מעלה עשן. היו לה אוזנים בולטות ומכוערות מאוד. לא יכולתי ליטול עיני מהן. רצתה לומר משהו, ואף אמרה – מבלי להוציא את המקטרת מפיה. ואז נראו שתי שניים בודדות מאוד בפה גדול וריק.

"בואנס טארדס – אחר צהריים טובים," אמרה ואלף ואחד קמטים עמוקים חרשו את פניה.

"בואנס טארדס," נזכרתי להשיב לה. "מניין הופעת?!..."

"מניין הופעתי?!" חזרה על שאלתי בתשובה בקריאולית כבדה נטולת סמ"כים ות"ווים. "אני לא באתי משום מקום. אני גרה כאן. זה ביתי..."

"איפה, בוואדי?!"

סביב לא נראה דבר פרט לירק עסיסי, וציפור בודדה שציפצפה.

"הנה מי קאזה – ביתי," הצביעה על גבעה קטנה ירוקה.

*

היתה זו ביקתה זעירה עשויה עלי פלנטן, שמטפסים צמחו וכיסוה. היתה כמו אחד הצמחים. גובהה של הבקתה היה כגובה בעלת הבית. זמן רב עבר עד שהצלחתי להבדיל בין הבקתה לבין מערבולת הצמחייה.

"יפה מה?!"

"יפה מאוד הבית."

"שמי צ'יצי'טה, ומה שמך, סניורה?"

מתוך הסוכה הזעירה יצאה בחורה מגודלת ומכוערת להדהים. "הבת שלי," אמרה צ'יצ'יטה. קוראים לה ננה." 

"שם יפה לבתך. איזה שם יפה. אמיל זולה כתב ספר על ננה..."

"ספר?!" אמרה והביטה בגאווה בבתה, כאומרת, את רואה, בת... "אבל הוא אף פעם לא היה פה..."

"אז יהיה, יהיה..."

שתקנו. אני יושבת על האבן וצ'יצ'יטה עומדת מעלי, יד ביד עם בתה, ושתיהן מביטות בי בכובד ראש. 

"אלך..." אמרתי לאווירו של עולם. 

"מי קאזה סו קזה, ביתי ביתך. היכנסי בבקשה לויזיטה. אולי תשתו קפה...?"

נכנסנו לביתה של צ'יצ'יטה. רצפה עשויה אדמה הדוקה, ענפי עץ אחדים משמשים תקרה. עששית מפוייחת, תמונת האם הקדושה ובנה, תלושה משבועון – וזה הכל. עמדנו כפופות. וצ'יצ'יטה זקופה בכל קומתה הקטנה. רחל, שהגיעה בינתיים, ישבה על כיסא, הרהיט היחיד שהיה מצוי שם.

"והיכן אתן ישנות?" שאלתי ועיני נודדות במלונה הקטנה.

"לא פה. זה הסאלון. אנחנו ישנות בחדר השינה," אמרה בגאווה. הרימה ווילון עשוי שק סוכר, ומעברו הופיע חדר השינה. שני שקים על האדמה, וסמרטוטים אחדים תלויים על ענפי עצים שהעלים נקטפו מעליהם. חדר השינה הזה היה בגודל "סליק", כמו דופן כפולה של מזוודת מבריחים. הבית היה כה זעיר עד שלא ניתן היה לשער כלל, שלבד מן "הסאלון" מצוי בו עוד מרווח. אבל צ'יצ'יטה נראתה גאה ומאושרת בביתה בן "שני החדרים", יותר מאשר שתינו בדירות הבנויות והיפות שלנו, בלב לבה של תל אביב.

"וממה את מתפרנסת. את עובדת בעיר?"

"חלילה," אמרה צ'יצ'יטה, "למה אני צריכה לעבוד אצל איזו בעלת בית. אני בעצמי 'דואניה' – בעלת הבית. גם הבית שלי וגם המטע!"

"מטע?!" 

הבית עמד בתוך צמחייה שלא ראתה ידו של אדם מאז בריאת העולם.

נטלה את ידי ולקחה אותי לראות את מטעה. ובמורד, מעבר לבית, בהמשך לוואדי צמחו שלושה פלטנוס – הם שיחי בננה ענקית שניתן לבשל ולאפות את פריין – שתי ערוגות תירס, "ויש לי גם לצ'וסה (פאפיה), שלושה שיחים. ושתי תרנגולות שמטילות לפחות שלוש ביצים בשבוע". 

ומה עוד צריך אדם...

בגד ללבוש, וסבון לרחוץ, ובשר וסוכר וטבק למקטורת... – חשבתי ביני לביני. ועוד דברים זקוק להם האדם, כיסא לשבת עליו, ומיטה, ושולחן וצלחת וסכין. ואחר כך כורסה ומכוניות ורדיו וטלוויזיה וספרים וכבוד ואהבה ומריבה.

היא הביטה בי כקוראה את מחשבותי, כאילו אמרתי אותן בקול, ונדה בראשה וחזרה והבטיחה שכל מה שזקוק לו האדם, יש לה. ובאשר לכל הדברים האחרים שיש לבני אדם אחרים, אפשר ואפשר בלעדיהם. ולבד מן המטע הפרטי שלה, ישנו מטע של אלוהים, בוסתן גדול ובו הכל. יש ציפורים שהן טובות למאכל. יש עשבים שהם טובים לטבק, אפשר גם לקלות תירס וטעמו דומה מאוד לקפה. אולי אפילו טוב ממנו. ומעבר לכביש יש עצי מנגו. וקצת רחוק יותר דקלים של קוקוס...

*

אני לא יודעת ספרדית וצ'יצ'יטה אינה יודעת עברית כמובן, ולא אנגלית ואפילו לא ספרדית, אבל באיזו שפה של נשים שוחחנו ארוכות ואפילו הבינונו יפה אישה את רעותה. איך היתה נשואה עשרים שנה ולא יכלה ללדת. ואיך אהב אותה בעלה והתפלל לצאצא. ולבסוף, כשהרתה, והיא כבר בת ארבעים – קם ועזב אותה. אמר, ששד נכנס לביטנה ולא ילד.

וכך נולדה לה בתה לפני חמש-עשרה שנים. לקחה את בתה, והיא עוד בחיתולים, ובאה הנה. היתה זו חלקת אדמה שהיתה שייכת לבעל, ואולי היתה שייכת לאלוהים – לא הבינותי בדיוק. לקחה מחלקת האדמה כמה שיכלו לעבד ידיה. עקרה צמחי סרק ונטעה פלנטנוס ותירס. ונטעה גם עץ קהוויל אחד, והמעשה שהיה כך היה. יום אחד התעכבה פה אישה אמריקנית. עד היום אינה יודעת אם במקרה או במכוון באה. היו לה פירות דומים לביצים. אמרה לצ'יצ'יטה: אכלי, הם טובים ללב. אכלה. היו נהדרים. האישה אמרה, תני גם לתינוקת. נתנה. קצת ממה שאכלה התינוקת נזל לרצפה. אחרי זמן מה ראתה שמשהו צומח מתוך רצפת הבית. אולי לא היתה יודעת מה זה, אלא שהעלה היה רך ועדין וירקותו נעימה. נטלה את השתיל ושתלה אותו בחוץ. הוא גדל לעץ, חיש מהר, הפריח פרחים יפים ואחר נתן פרי כמו ביצה. זכרה את האישה האמריקנית. עכשיו יש לה כבר שלושה עצים. ומן הפירות שלהם היא קונה קפה. מוכרת את הפרי וקונה קפה. אומרים שהוא טוב ללב, הפרי...

אלוהים היה טוב ומיטיב עמה, הבת גדלה והיא כבר גדולה. היא בעלת בית ובעלת מטע, וחיתה שנים רבות ואכלה את פריו של בורא עולם, ראתה הרבה זריחות והרבה שקיעות ועישנה מקטרת, וראתה מכוניות עוברות חולפות על פני הכביש. ואור וצל – כמו כל אדם.

"בכל זאת, למה לא נישאת שוב?"

"ומי יקח אישה זקנה. אני כבר בת חמישים ושש..."

"יקחו, יקחו. רק יראו אותך – יקחו."

"איפה יראו אותי..." – צחקה מלוא פיח הריק.

"בכנסיה, למשל..."

"רחוק לכנסיה, ובסביבתנו אין..."

"את אינך יוצאת..."

"לא."

"ובערבים?"

"ישנה."

"ובימי ראשון?"

"כרגיל. יושבת כאן..."

"ויש שכנים בסביבה. הברים, חברות..."

"יש לי בת."

"ולבת שלך?"

"יש אמא."

"ואין לה עוד חתן?"

צחקה הבת והסמיקה והיתה מכוערת שבעתים. חתן, ואיש אינו מתעכב כאן. איש אינו רואה אותה. מניין יירד, מן השמים?!

עתה שאלה רחל אם המארחת שלנו תיאות להצטלם.

היא פקפקה.

"אמרי לה שנשלם."

"אמרי לה בעצמך," אמרתי לה.

"אני לא יודעת לדבר ספרדית."

"ואני יודעת?..."

"אמרי לה שאם תצטלם נפרסם את התמונות בעיתון ויראו אותה ואת בתה ואולי יבוא גם חתן..."

בינתיים שילבה צ'יצ'יטה את ידה ביד בתה, והשתים נעמדו דום – מוכנות לצלום ספק בפחד ספק בשמחה. בהרגישן את עינה של העדשה, קפאו כאדם שעומדים להזריק לו זריקה או לערוך ניתוח בגופו. רק נשמע ה"קליק", נסתלק המתח ופינה מקומו לרוך כלשהו. למין סלחנות מהולה בתודה. 

"איך מציעים לנשים כאלה כסף?!"

"נשלח להן תמונות. תגידי להן, שנשלח להן תמונות. שאלי מה הכתובת. השם והכתובת?"

האם הבינה. נמתחה כמו לדום, וכמו מגלה סוד רק לנו, דלתה מתוכה את הכתובת הבאה:

"כתבו כך: 'צ'יצ'יטה. אמה של ננה. קילומטר שלושים ושלושה, קריטרה דה-סיבאו'" – משכה בכתפיה, נשמה לרווחה והוסיפה, כלאחר יד: "כל אחד יודע..."

"ועכשיו סניורות – אני מצטערת שלא הספקתן לשתות אצלי קפה. אבל כבר מאוחר. בואו בבקשה לשתות אצלנו ביום הראשון. תעשו לנו חג. באמת. אבל עכשיו צריך ללכת מפה, ומהר. כי עוד מעט יירד לילה. וזה לא טוב לשתי נשים להימצא לבד במקומותינו. 

בייחוד כשיורד הלילה..."

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים