ראש השנה בניו יורק

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> ראש השנה בניו יורק

 

1.10.68

ראש השנה בניו יורק

זהו סיפור קטן שסיפרה לי חברה קטנה שלי, אחת שהזנחתי ולא כתבתי לה והיא ודאי כועסת מאוד והיא ודאי מחייכת עתה בקוראה כתבה זו ולחלוחית מה בעיניה.

ובכן ידידה זו, בחורה צעירה וחמודה אחת שגדלה על ברכי התנועה הסוציאליסטית, כמו שצריך, אחת שהלכה לתנועת הנוער המתאימה בחיפה העובדת, ואחר כך לצבא, ואחר כך לאוניברסיטה. אחת שהיתה מתמרדת בבוא ימי חג ומועד שבמקום לבלות אותם ביחד, עם "החבר'ה", באחד המחנות או הטיולים היתה צריכה לשבת בבית, עם אבא ועם אמא, ו"לחוג" בבית. "אוף" היתה אומרת לעצמה "אוף, מתי ייגמר העסק הזה. מתי סוף סוף אעמוד ברשות עצמי ואעשה בזמני כטוב בעיני. מתי שוב לא אהיה חייבת לעשות מה שצריך אלא מה שרוצים. מה לי ולכל החגים האלה. הדלקת נרות, תפילות. ברכות, ושאר טקסים ומאכלים דתיים. אלוהים אדירים!"

כמה מכירים אנו את הפזמון. כמה נתנסינו בו וכמה למדנו כבר לדעת שאין מוצא. תחילה מוותרים למען ההורים אחר כך מוותרים למען הילדים ואחר כך מתחילים לדרוש שייקיימו למעננו. אין סוף לעניין הזה.

אך, לחברתי הצעירה קרה נס. אחד מאותם הנסים שקורים עכשיו יותר מאשר פעם. בטרם יצאה לחלוטין מרשות ההורים ונכנסה לרשות הבעל, קמה בוקר אחר, וכרטיס טיסה בידיה. והרי היא מטיילת בחוצות אחת מן הערים היפות בתבל. ברומא האדירה. והיא מזינה עיניה בעיר הגדולה שקודש וחול שזורים בה יחדיו, שישן וחדש צמודים זה לזה כמו תאומות סיאמיות. והולכת היא לוותיקן דוחה לצד את כל הצלובים במובנם הדתי, ורואה רק את האמנותי. ומטיילת היא בקולוסיאום עיוור החלונות, ורואה את הודו ונוראותו, בזכרה מה עוללו לנו, ליהודים, בזירת הדם אשר לו. והולכת לשמוע אופרה, ולראות תערוכות ומסתכלת בחלונות הראווה של "ויאה ונטו" ופתאום היא מגלה שהיום ערב-ראש-השנה.

ערב ראש השנה והיא לבד בעיר נוכריה. ערב ראש השנה ובבית מתלבשים עתה כדי ללכת לבית הכנסת. על השולחן כבר פרושה מפה לבנה, והנרות דולקים, וחלה עגולה מקשטת אותו. והמון ברכות "לשנה טובה תכתבו" מונחות בצלחת כסף גדולה, ואמא עשתה טייגלאך בדבש, ואבא יקבל את ראש הדג, כדי להיות ראש ולא זנב חלילה, ופרחים, ושירים, ובגדים חדשים, ואורחים. והעיר כמו סגורה ומסוגרה ושקט ברחוב, וכולם מטיילים בערב - ברגל...

והיא רצה לחפש בית כנסת, ואיש אינו יודע היכן יש מקום כזה ברומא. בקושי היא מוצאת את הרובע היהודי, שרק שם על לוחית נשאר ממנו. ובית הכנסת הגדול והעתיק והיפה מעט אנשים בו ומתפללים בו בנוסח זר כזה. והרחובות שוקקים בני אדם, ומכוניות אצות רצות, קטנות ועליזות ושובבות, ורומאים נחפזים. שתמיד יש להם פנאי לשרוק אחרי כל חצאית עוסקים בעיסוקם כרגיל. וחול וחולין ואין חג!

ומסיימת היא את היום הגדול הזה, ביושבה בחלון בית המלון שלה, מייבבת לתוך הלילה מגעגועים הביתה. מגעגועים למעט יידישקייט, שאין אנו יודעים להעריכו אלא בגלות.

נזכרתי בסיפור קטן זה, כשביליתי השנה את החג בניו יורק. והנה אין כל דמיון. ניו יורק חוגגת במלוא הרצינות והמסירות את ראש השנה שלנו. כל ניו יורק כמו משותקת, ולא רק הרבעים היהודיים. בברוקלין ובברונקס ובמערב מנהטן כל החנויות סגורות. רוב חנויות המזון וכל חנויות המלבושים. רובן הרי שייכות ליהודים. ואפילו חנות המעדנים אשר בפינה, שנכונה אני להישבע שהיא של פורטוריקנים הדביקה על דלתה בגאווה שלט: "סגור לחגים, ושנה טובה לכל לקוחותינו." תענוג לעיניים לראות את כל החנויות הללו, עם מגן דוד גדול עליהן. וחנויות של גויים, אף הן סגורות מתוך סולידריות, או מתוך עצלות, או תוך כך שרוב הלקוחות הם יהודים ואין לקנות דבר בחוצות ניו יורק שהתרוקנה מכל תרנגולי ההודו. מכל פרי וירק ומאפה, ואם חפצה נפשך במשהו לך ונדוד לרובע הסיני או האיטלקי שאף הם סגורים למחצה. "אפילו בתי הספר הציבוריים סגורים בחגים היהודיים", התפארו שכני.

"שטויות," הסביר אחד אינטליגנט, יודע הכל, כשאמרו זאת במעלית. המעלית,שהיא מקום המפגש האידיאלי לכל דרי הבית." הרי מזה שלושה שבועות שובתים בתי הספר."

"אז להווה ידוע לך, שלוא היו בתי הספר פתוחים היו סוגרים אותם בחגים."

מישהו הסביר שאין בררה. ולא משום ששליש מכל התלמידים הם יהודים, אלא שיותר ממחצית מכל המורים הם יהודים. אין בררה. הציניקנים תמיד מוצאים משהו "נחמד" לעקוץ בו. מכל מקום עובדה היא, שניו יורק חוגגת במלוא הרצינות את חג ראש השנה היהודי שיצא השנה בתום שני ימי סוף השבוע וכך נוסף סוף שבוע ארוך של ארבעה ימים נפלאים מלאי שמש ורינה. יהודים יפים בקפוטות מבריקות, צועדים וראשם מעלה. יהודיות טובות הולכות וסידורים קטנים בידיהן. כל בתי הכנסת, מאות במנין, גדולים וקטנים מלאים עד אפס מקום.

את החג קיבלנו בבית הרב פורמן בקווינס. הרבנית דינה טובת הלב והמזג, איני יודעת אם אתם זוכרים אותה כתבתי עליה סמוך למלחמת ששת הימים היא הופיעה במערכת, כשבוע לאחר מלחמת ששת הימים, עם אלף ואחת הצעות כיצד לעזור לישראל כיצד לעשות אותה לא רק למרכז רוחני אלא לארץ העומדת איתן על רגליה לאחר שתאמץ לעצמה את בובותיה ותייצא לעולם תעשיית בובות-תנ"כיות. שכל ילד בעולם ישחק לא סתם עם איזו בובה אלא עם יוסף בכתונת פסים, עם מוישלה בתיבת גומא, עם שרה אמנו, ועם רחל ולאה, ויעקב, ויצחק. "איך" אמרה לי אז "איך יוכלו לשנוא אותנו בעולם, אם יכירו אותנו וישחקו איתנו ועם אבותינו מן העריסה." היא יצרה יותר מאלף בובות תנ"כיות, ויש לה תכניות ברדיו ובטלוויזיה, ויש לה ויש לה... אני חשבתי שיש לה הרבה דמיון אבל כשביקרתי בביתה הנפלא אשר בניו יורק, ראיתי שיש לה גם ידי זהב. וכל סיפוריה ורעיונותיה, זהב טהור. וכל מאכליה מעדני מלכים. הנה אני יושבת עתה בביתה הנאה, מלא ספרים עתיקים, מלא כלי קודש ודברי אמנות. הבית זוהר באלף אורות, וחג קורן מכל פינה בו. מימי לא ישבתי לשולחן כזה בראש השנה. בשולחן חגיגי כזה. ישב הרב ובירך. ישב בנו הרופא עם אשתו הצעירה והבת הקטנה וכולם דוברים עברית. עברית יפה. וישבנו אנחנו שני הישראליים, ואורחת לי שהיא חצי ואולי רבע יהודיה ועיניה הירוקות-כחולות נוצצו בלחלוחית יהודית נלהבת ומפויסת. אמנם היינו צריכים להיחפז בשעת הארוחה, ולאכול אותה לפני "תפילת מעריב", בבית הכנסת סמוך של הרב שלנו כי זה יום החופש של העוזרת הכושית אבל אחרת יכלו רבים וטובים מבני ישראל היושבים בציון, לבוא וללמוד אצל הרבנית היושבת בגלות ניו יורק. גלות? תפוצה הזכרתי לעצמי. ובפעם הראשונה הבינותי את הבדל.

מאוחר יותר לאחר התפילה התגנבנו החוצה באין רואה והלכנו לראות תפילה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בבית כנסת רפורמי. שוטרים כיוונו שם את התנועה ("לא רק לשם הסדר. גם לשם הביטחון... קרו הפרעות והתנגשויות קרו"...) בית כנסת עם חלונות מצוירים כמו בכנסיה. מקהלה נהדרת ששרה בליווי עוגב. מקהלה שלא היתה מביישת את התזמורת הסימפונית שלנו. וקהל של אנשים לבושים הדר וגלויי ראש. וחזן הנראה ככל מה שאפשר לעלות על הדת רק לא כחזן, ורב שיכול היה להיות כל מה שאפשר פרט לרב ותפילות באנגלית שיכלו להיות כל מה שתרצו פרט לתפילות. וזרות כזו ששמה מחנק לגרון. וחברתי הקטנה הביטה אלי מחלון בית המלון שלה ברומא, בוכה לתוך הלילה:

"לבד בראש השנה בעיר נכריה..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים