רוח נבואה בטלוויזיה?

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> רוח נבואה בטלוויזיה?

 

74

רוח נבואה בטלוויזיה?

הזריזות של הרדיו, ובייחוד זריזותה של הטלוויזיה, מעוררת הערצה – אבל גם פליאה. המסך הקטן יודע לנפח דברים לגודל על-טבעי, ואם מותר לי לומר כך: לגודל עוין.

ביום "הפרעות ויידוי-האבנים" הייתי בירושלים. היה זה יום ג' בשבוע, שמעתי ברדיו על הנעשה בעיר, ובעיקר בעיר המזרחית. צילצלתי לחברתי, היושבת בירושלים והאומרת לעבור לדירה ברובע היהודי; וכיוון שלא קיבלתי תשובה במשך שעות רבות, חששתי שקרה לה משהו, ושילדיה יסתובבו ברחוב לפני ביתם הישן והאם אינה יכולה להגיע אליהם מן רובע היהודי. נסעתי במיוחד אליה כל הדרך מתל אביב לירושלים.

*

לפני פתח ביתה פגשתיה ונפלתי על צווארה; והיא נדהמה ממראה פני: "מה קרה, אלוהים אדירים – קרה לך משהו?"

"לי? אני באתי הנה במיוחד מתל אביב, לראות מה קרה לך, ואני מאושרת לראותך בריאה ושלמה."

"ולמה לא אהיה בריאה ושלמה?"

"אני משערת, שלא היה לך קל לצאת משם."

"לצאת מניין?"

"מן הרובע."

"הפגנות, יידוי-האבנים, שער-שכם נסגר, גם שער הפרחים, החנויות נסגרו, היו התנגשויות בין כוחות הביטחון ובין התושבים. חשבתי, שאת סגורה בתוך הרובע."

"באמת, אילו סיפורים! עבדו אצלי ארבעה פועלים, ארבעה פועלים ערביים שבאו מאבו-דיס, ואני החזרתי אותם לאבו-דיס. והבוקר הייתי בעיר העתיקה, קניתי שם ירקות והסתובבתי בעיר – איפה שמעת את הסיפורים האלה?"

"ברדיו."

"שמעי – אמרה – אני לא אחראית למאורעות שברדיו. אני באה מן הרובע. הכל כרגיל, לא ראיתי שום דבר יוצא דופן..."

*

בערב ראינו את "הפרעות" בטלוויזיה. ראינו את החיילים עם הרובים המכודנים, ראינו את האבנים הפזורות בחצר בית הספר, ראינו פרצופים ורצח בעיניהם. חברתי משכה בכתפיה: "את יודעת – אמרה – הזריזות של הטלוויזיה יכולה לעורר הערצה, לוא היתה של אש"ף. כאילו תואמו המאורעות מראש. אני חושבת, שצריך היה לחקור איך מצליחים הצוותים להגיע בזריזות כזאת לשטח, לצלם ולהנציח מאורעות של דקותיים. האם מזמינים אותם מראש?"

*

למחרת נסעתי לרובע. הסתובבתי בעיר העתיקה, ומשם לרמת רחל דרך העיר המזרחית. אף שהכל נראה כרגיל, לא יכולתי להשתחרר מן הרושם של הערב הקודם, כפי שהשתקף בטלוויזיה, וניסיתי לקצר את הדרך, העוברת בעיר המזרחית, ולהגיע לרמת אשכול ממאה שערים – אבל תעיתי בדרך. מרוב "קיצורים" מצאתי את עצמי בנווה יעקב. נסעתי, אפוא, כברת-דרך גדולה מאוד בתוך שטח ערבי טהור. לא ראיתי את התקהלויות, לא יידו בי אבנים, החיים התנהלו שם כרגיל.

אף על פי כן רעדו ברכי, ולחצתי על דוושת-הדלק בעצבנות: ידיעות מחרידות על רצח בבית שאן וסיפורי הניצולים, שהשמיע הרדיו, הקפיאו את הדם. במצב רוח זה הגעתי לרמת אשכול בדרך העוקפת, והיא הופיעה לפני עיני במלוא אונה. בירכתי רמת אשכול תנועה גדולה של עבודה, מקימים שם וילות פאר, והבונים – כרגיל – ערביים הבונים את הארץ. ערביים לעשרות ומאות. הטלוויזיה לא היתה שם להראות, שהחיים מתנהלים כסדרם.

עד שהגעתי לרמת אשכול, עברתי בתוך הישוב הצפוף, עברתי על פני בתי ספר ערביים. הטלוויזיה לא היתה שם, לצלם תלמידים ערבים משחקים בכדור בשעת הפסקה. לא היתה שם לצלם אנשים העוסקים בעבודתם, תורים ארוכים של פועלים, עקרות בית וילדים מחכים בתחנות האוטובוסים, קונות יהודיות העומדות על המקח בחנויות הערביות, וערבים העובדים בבניין בשכונות היהודיות.

*

אין לחשוד, שיד-אויב מכוונת את צוותות השדה כדי לעורר ולהגביר את הפחד ולזרוע אימה. ואין להתערב בחופש הביטוי בהספקת הידיעות, שאמצעי תקשורת זה מחויב לספק – אפילו הוא אמצעי תקשורת ממשלתי.

אבל מותר לדרוש איזון בהספקת ידיעות. מותר לתבוע יושר ומידה של אובייקטיביות. מכשיר תקשורת ממשלתי חשוד מראש, שהוא נתון לביקורת, והשכל הישר מחייב שאם ראו כך בטלוויזיה הממשלתית מן הסתם היה גרוע יותר. ומה עושה הטלוויזיה שלנו? הולכת ומנפחת. אפילו היא נאמנה למציאות, היא מצלמת רק אותן שתי דקות וחצי – ובזה היא מנפחת ומעוותת את האמת: זוהי חצי אמת – וחצי אמת מסוכנת משקר גמור, משום שאי-אפשר להפריכה.

אינני חושדת באנשי הטלוויזיה שהם עוכרי ישראל. חלילה. אין לחשוב, שהם מתכוונים לעורר בהלה ולעוות אמת. אבל נדמה לי שבלהיטותם לצלם תצלומים מעניינים מזווית ראייה מיוחדת מעניינת (מתוך פזילה לאיזה פרס בין-לאומי), לגלות את האדם הקטן במלחמה הגדולה שאיננה. לגלות את המאבק הלאומי בדמות ילדים תועים בשכם, למשל, הם שוכחים את כוחו של מסך הכסף הקטן, שגליו מגיעים למרחקים ומנציחים מציאות שאינה קיימת.

 
לייבסיטי - בניית אתרים