רעידת אדמה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> רעידת אדמה

 

20.8.76

רעידת אדמה

סיפור

הוא כבר בן שש-עשרה – וכלום. בנות הכיתה מתלחשות, ממתיקות-סוד עם עצמן, עם זולתן, מצחקקות, ואך ניגש אחד הבנים, או אך מופיע בסביבה, מתפזרות לכל רוח כעדת ציפורים מבוהלת. נשאר רק הצחוק. צחוק מתגלגל לציחקוק, הטומן בחובו גם את ההד. עגול, שלם, מקפץ, כמעט מוחשי, כדור הצחוק-המתגלגל של הבנות.

ואילו הבנים - - - ילדים.

הן כבר בשלות, מלאות איברים. נודף מהן ריח נשים. כולן חוות עם תפוחים ונחשים וכל היתר. ואילו הבנים – ילדים.

*

הוא כבר בן שבע-עשרה – ועדיין כלום. בבת אחת היו כל חבריו לכיתה לגברים, עם זיפי זקן, שרירים וכל השאר. והוא – עידו – השרירים וכל השאר לא פסחו גם עליו, אבל הם בבחינת ברכה לבטלה.

להם צלליות כהות תחת העיניים, חיוך יודע סוד בזוויות הפה וסיפורים...

"ספר גם אתה, למה לא?!" – אומר לו ריעו-כמו-אח-לו.

"גם אתה רק מספר?" שאל עידו. ריעו לא הספיק להשיב. באה איזו "רזאלה", הניחה יד על כתפו, - והיד העידה כאלף עדים, שהיא בת-בית ולא רק על הכתף.

*

"יש בי מום. אין ספק שיש בי איזה מום" – חיפש אותו בפניו, בגופו. בנפשו. אחרת איך ייתכן. שכך יהלך בעולם של תשוקה, של אהבה. עולם של הוא-והיא, והוא ערירי, ערירי.

יפה איננו, אך גם לא מכוער.

הוא גבה-קומה רגליו וידיו חטובות. עורו חלק, נקי, בלי פצעי בגרות. פיו מלא. שפתיו נאות. אפו ארוך קצת יתר על המידה ומציץ כל הזמן לתוך פיו – אף יהודי לו. אז מה? כלום לא יהודי הוא? ויש לו עיניים יפות, גדולות, קשות ועם זאת רכות – אלא שאת כל העניין הזה אין רואים, כיוון שמשקפיים כבדים מכסים עליהן. מה שחסר לו הוא קצת ממזרות. מה שחסר לו זה קצת חוצפה. קצת עור-עבה וקצת פחות דרך-ארץ לבנות המין היפה. לוא כזה היה, איזה קלף היה הולך לו, איזה קלף...

*

יושב עידו מאחורי תריסים מוגפים ותופס חריץ בין השלבים ומציץ. ימים שלמים הוא מציץ בבנות "בית-צעירות-מזרחי" הסמוך. בית ספר ופנימיה מאחורי ביתם. כל היום הן שם, הנשים הקטנות הללו, ממלאות את הבית בנוכחותן, את הרחוב, את השכונה. כל הלילות הן שם, ממלאות את הבית בנשימתן החמה, את הבית, את הרחוב, את השכונה, את היקום כולו.

עם בוקר יוצאות אל המרפסות. יוצאות בכותנות-לילה לא-שקופות, רחבות, מטרפות את הדעת במשחק האריג על הגוף המלא. כאן הודק, כאן מתרחק, כאן מבליט, כאן מבליע. מלאת רמזים כותונת-הלילה ועידו המציץ מבין הסדקים מצרף את השירטוטים, אחד לאחד. 

אחת לאחת מטיילות על המרפסות חוות מגן-העדן.

*

הוא כבר בן שמונה-עשרה, ועוד מעט ילך לצבא. ילך לצבא – יעמוד בבחינת הבגרות השלישית של ישראלי. ראשונה – בר-מצווה; שנייה – תיכון; שלישית – צבא הגנה. שוב לא ילד. גבר!

הוא אוכל והוא שותה והוא מדבר והוא ישן והוא לומד ולעתים גם עובד, אבל רק למראית עין. דבר אינו קורה לו ובו. העולם עמד מנוע, הפרחים חדלו לפרוח, אנשים חדלו מן העולם, אין מדינה ואין עם ואין דת! אין בית ספר ואין הורים, אין אחים ואין אחיות, אין חברים, אין כלום. ישנן רק הן.

בביתם, ממש דלת ליד דלת, גרה משפחה ולה בת מבוגרת מאוד. בכל אופן, כך נראתה לעידו בן השמונה-עשרה. כך גם נראתה לו כשהיה בן שתים-עשרה. קשישה ממנו בחמש שנים טובות, בחורה בת עשרים-ושלוש! אולי אפילו בת עשרים-וחמש. בשכונה ירושלמית דתית... בתולה זקנה מצומקת ותו לא.

היו שריננו אחריה, שבתולה כבר אינה. היו שידעו לספר, שאי-שם במרחק השנים היה לה מה שהיה עם גבר נשוי לא-עלינו. שאותה נסיעה לצרכי לימודים בתל אביב, היתה בעצם הגלייה. להרחיקה ממפתה הילדות.

עידו היה פוגש בשכנה בחדר המדרגות, היה פוגש בה ברחוב, והם עשו פעמים אחדות יחד תורנות בניקוי החצר. וכל אימת שהיו נפגשים, היתה צוחקת לו בעיניה ישר לתוך עיניו. בלי קול היתה צוחקת, מסמיקה את לחייו בסומק משובב נפשה המרה.

"מה יש לך, ילד?" נהגה לשאול בקול מאיים.

*

יום אחד, באותה שנה גורלית של שמונה-עשרה, נטלה העניינים בידיה, ושעה שנפגשו בחדר המדרגות, לא שאלה "מה יש לך?", אלא קבעה, שהיא יודעת מה יש לו, וכך הוא לא ילך להגן על המולדת. לא ילך כמו תם, הבטיחה לו. מחרתיים, בשעה ארבע בדיוק, יחכה לה מעבר לפינת הרחוב, בסימטה הצדדית ליד אופה העוגות, וייסעו לטייל בשבילי החיים. היא תיתן לו את הוויזה אל מעבר לגבול. חינחנה, במין תוקף ההולם אישה, שאין לה כבר מה להפסיד.

מה רצתה ממך המופקרת הזו? רצה לדעת אביו, עת ישבו לאכול את ארוחת הצהריים.

"מי?"

"אל תעמיד פני תם. מה רצתה? אני לא רוצה שיהיו לך עניינים איתה. לא עם זו."

"עזוב את הילד" – אמרה האם ושקט נשתרר ליד השולחן.

נטלו ידיים. בירכו. עידו הלך לצנן את ראשו בחדר הפונה אל "בית הצעירות".

*

עד שיצאו מירושלים, כמעט שיצאה נשמתו. הוא לא שאל לאן, והיא לא סיפרה. בפיו עמד טעם של טרם-ניתוח. למען האמת, היתה ברכת המזון שלו ברכה לבטלה. מאז הפגישה על המדרגות, דבר לא נכנס לפיו. ואם נכנס, לא עבר את בית הבליעה.

יושב לידה במכונית, היא ליד ההגה, הוא לימינה, וחושב עליו – על זה שהיה לפניו. איך ליטף ההוא את חלקת צווארה, את לחייה, את עיניה. ולא אכפת לו. לא אכפת. עידו, שקינא לכל בנות כיתתו, לכל בנות "בית צעירות מזרחי", לכל הבנות בעולם, היה שווה-נפש, לנפש הקרובה לו ביותר ברגע זה.

האוחזת בהגה אינה אישה שחפצים בה, היא כעין מורה לנהיגה... הוא צוחק בתוכו, וכועס על עצמו, וחושב שצריך היה לקנות לה פרחים, שצריך היה לשוחח עימה, אולי לשיר, אולי לדקלם שיר, להגיד לה: את מותק, את טובה, למה בעצם את עושה לי את זה. מה אכפת לך, בעצם, שאין לי יום ואין לי לילה, שאני מבקש את נפשי למות. בדיוק כך. אך הוא שותק. כמו חולה עוין במרפאה של רופא זר.

ואילו היא, שסערת רוחו של הנער השותק מרעידה את נימי נפשה, שולחת יד ללטף לחיו.

*

תכנית היתה ערוכה בראשה. כאשר יגיעו לתל אביב, תעמוד השמש בשקיעה. ילכו לשפת הים. סתיו, לא יהיו שם אנשים ולא עיניהם. ילכו לבית העלמין המוסלמי, לשם לקח אותה גבר חייה, שם חפרה גומה ברגליה. שם ידעה רעידת אדמה. המעגל ייסגר. "השיעור הראשון" שקיבלה, "השיעור הראשון" שנתנה...

כאשר הגיעו לתל אביב, עמדה השמש לצלול לתוך הים והים היה אדום. בית הקברות המוסלמי, גם הוא טבע באדום. אך גם השומר היה שם, אדום וחמוץ בגדים, יושב בעקשנות מכריזה שאינו עומד לזוז. טיילו על החוף, עד שהעצמות רעדו מקור.

ליד בית הקברות עמד בית גדול בבניינו. כיום הוא בית מלון של יוקרה בעל שם בינלאומי. אז, כשעידו היה בן שמונה-עשרה, היה בעל ותק בפיגומיו. שנים רבות עמד כאבן, כאסופי נשכח, עירום ועריה, מצפה לידו הטובה של אדם בונה.

נטלה ידו של עידו והתקדמה איתו אל הבניין, פנימה. ושם, בין שברי בקבוקים, קופסאות פח מרוקנות מתוכנן המקורי וממולאות רקב וחלודה, בין שאריות הפסולת שמותירה חופשה, אהבה, חיים חדשים, נעורים, בין חיות קטנות ושרצים ושאר מיני פסולת של בני אדם – בא אליה...

*

כשהיו חוזרים, בדרכם לירושלים, היה כבר לילה. נדמה לו, שמאז נכנסו לבניין עיוור-החלונות ופעור-הדלתות, חלף רגע, והנה חלפו שעות רבות. עיניו היו לחות ובאיבריו שטה לה שינה עצלה. לא ידע אם נרדם שם בין שברי הבקבוקים והפסולת, על הבטל-דרס הישן שלו, ואם נרדם בחיקה.

ובכן, זהו. כבר לא יהלך כאדם המצוי על מקור-מים-חיים והוא מת מצמא. אז למה נשאר צמא? אז למה אין בו שמחה? כי אם זהו ורק זה – אז מה הטעם? אולי זה אחרת כשזה קורה עם מי שאוהבים...

מה שהכאיב במיוחד זו הידיעה, כי שלוש פעמים יודע אדם רעידת-אדמה בחייו. רק שלוש פעמים – כך כתב המינגוויי ב"למי צילצלו הפעמונים". ועם כל הרפש, ולמרות העובדה שהיא רק שכנה וזה רק שיעור, שריק לו עכשיו וריק היה לו בשעת מעשה – ידע טעם רעידת אדמה. האדמה רעדה תחתיו שעה שבא אליה. עתה נשארו לו רק עוד שתי רעידות אדמה.

"אני רוצה להגיד לך תודה" – אמר לה בפינת הרחוב המוליך לרחובם.

"אתה לא רוצה להגיד לי תודה" – השיבה לו. – "אתה נראה מאוכזב, ואתה גם בכית. מה עשיתי לך, ילד? סליחה..."

"אני לא אשכח את החסד שעשית איתי, אף פעם."

"את מה שגזלתי לא תשכח... גשם יורד, תירטב. הישאר במכונית ואביא אותך עד הבית. איש לא יראה אותנו בשעה זו..."

אך הוא עמד על שלו, הלך בתוך הגשם.

מחלונות ביתם בקע אור. בשעות שכאלה ישנים ההורים כבר מזמן. ישב על המדרגות וחיכה שהאור יכבה. אך כיוון שהאור התעקש יותר ממנו, לא נותר לו אלא להיכנע. ניכנס הביתה, בתקווה שלא ירגישו בו. חדרו סמוך לדלת הכניסה.

נכנס על בהונות רגליו. אם יראהו אביו, יֵדע מיד. כל מי שיראו ידע. כתוב עליו. נחתם ברוח.

"סוף סוף" – קרא אביו מחדר האורחים. – "סוף סוף. כבר דאגנו לך. יושבת אמא ושיניה נוקשות. היכנס, אמור לילה טוב. אתה רטוב כמו דג" – אמר האב ותלה בו את עיניו. הביט בו, בכל-כולו, אוסף אותו בעיניו, בודק, בוחן...

"הרגשת?"

"הרגשתי מה?" – עלה לבו אל גרונו.

"האדמה רעדה, הא?!" – קרץ בעינו.

רגליו של עידו נהיו רכות, גומי, מים, אדים. כמעט כרע תחתיו. כֹל-כולו רועד ככלב שעלה מן הרפש. ובכן, כל עניין השכנה היה סידור שלהם... לכל מקום הם נדחקים. הכל מסדרים בשבילו. הוא יראה להם. לא יודה. לא יתן להם להלך בתוך תוכו.

"רעידת אדמה יפה, הא?" חזר על עצמו האב.

 "איזה רעידות אדמה?" השיב עדו.

הניח האב את העיתון מידיו. קם ובחן את בנו בעיניים חדשות.

*

"איפה היית?" – שאל בקול חדש, שכמותו לא שמע. בקול בעל בית על גופו ונפשו. תפס שולי מעילו בשתי אצבעות, כנוגע בטינופת, ניער אותו בכעס, כאילו ליכלך את גופו הוא עצמו – "איפה ליכלכת ככה את בגדיך? את ידיך – את הפנים ואיפה היית שלא הרגשת ברעידת האדמה שזיעזעה את כל הארץ?!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים