רק עוד חצי שנה...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> רק עוד חצי שנה...

 

12.9.69

רק עוד חצי שנה...

הם לא ידעו שהוא ניעור. וגם לוא ידעו לא היו נזהרים והיו ודאי אומרים מה שאמרו. הוא היה מאות ייקים שאהב את השמש הישראלית אהבה עזה וזו החזירה לחיקו כפל כפליים אהבה. ליטפה אותו מכל צד בהרבה מסירות והתלהבות עד שהיה ל"תימני מלידה" – כה שזפתהו השמש...

אמנם היו עיניו ירקרקות-אפורות, גוון לא מקובל אצל התימנים – אולם אותן לא פקח שעה שניעור לכהרף עין מתרדמת הסמים. כולו היה מכוסה בסדין לבן, מחוטא, ורק אזור הבטן היה מוטל על שולחן הניתוחים, שייך מאוד למנתחים, לחסד או לשבט איזמלם.

סבוהו מכל עבר סינרים לבנים, כיפות לבנות, כסיות גומי – חומר מת. רק העיניים שהתרוצצו בתוך הלובן הזה היו חיות. ועיניים אלה היו צמודות מאוד אל הבשר החי שנבקע בתוך העור השחום-הערום, אל האזור שהואר באלף אורות. 

"מאוחר. אין מה לעשות. לסגור וזהו. יש לברנש הזה מקסימום עוד חצי שנה..." החולה נתחייך כאילו לא בו דיברו. "חושבים, כנראה, שאני תימני..." – הרהר, לרגע ומשנהו שקע שוב באותה תרדמה כבדה של איבוד חושים. כאשר ניעור היה לילה. ראו את הלילה בחלון. וליד החלון ישבה אשתו, ראשה נשען אל הקיר, ישנה.

רק עוד חצי שנה... הממ..."

 

*

 

עכשיו נותרה לו חצי שנה, חצי שנה פחות שבועיים שעברו מאז הניתוח; עכשיו – כשנותרו חמישה חודשים וחצי חודש, יילך לשבת ביער.

לא, תודה. בזמן הזה שנותר לו – יחיה. יחיה לא כמו שהחברים חושבים, לא כמו שהמשק יכול להרשות לעצמו – כמו שהוא חייב להרשות לעצמו.

"לא, תודה", אמר, "יש לי תוכניות אחרות..."

"כרצונך." – השיב המזכיר. כנראה לא היה לו העוז להתווכח. וכי למי יש הרשות לכוון חייו של הזולת כשאלה קצובים?!

וחייו של מי אינם קצובים... ובכללל – וכי למי יש הרשות לכוון חייו של הזולת, בכלל...

המזכיר הוריד אותו ממש על סף חדרו. נסע בשביל הולכי הרגל שהנסיעה בו אסורה. נטל את המזוודה ופתח לפניו את הדלת. ממש כמו לפני מלך.

"רבקה איננה" – אמר לאחר שהציץ לתוך החדר פנימה – "ארוץ ואקרא לה מן המחסן."

"תודה רבה... אל תטרח. אני מבכר להיות קצת לבד..."

אך זז, נטל את המזוודה והלך לבית הסמוך. חד וחלק. פתח את הדלת, הביט בחדר כה וכה. ישב על הספה, הצלקת שטרם הגלידה, הטרידה אותו. כאבה. אחר כך פתח את מזוודתו עשוית הקרטון החום, הוציא ממנה פיז'מה, חולצה, זוג מכנסיים, שני ספרים ומחברת וכלי רחצה. זה כל רכושו. על כל היתר הוא מוותר. שיהיה לה...

את מעט הלבנים הניח בתוך הארון – ליד הלבנים שלה. את כלי הרחצה – בפינה שמאחורי המחיצה – ליד כלי הרחצה שלה. ליטף במברשת שלו את מברשת השיניים שלה. הסיר את נעליו ונעל נעלי בית שנקנו במיוחד לבית החולים, כדי לא לבייש... אחר כך העמיד אותן אחת ליד השנייה, לפני הספה, ושכב עליה כבעל בית.

סוף פסוק. למי שנותרו חמישה חודשים ושבועיים ימים, אין צורך לשקר עוד. אין עוד צורך לשחק בנדמה לי. האמת אינה נעימה – מה לעשות. השקר נעים הרבה פחות. הוא אוהב את זיוה, ואת אשתו – שוב לא יאהב למען הילדים... שוב לא יוותר וידחה למחר. אין מחר. אין. יש רק היום. רק היום, בן אדם, ואסור, אסור לשכוח.

 

*

 

אם המשק סער, או לא סער – לא היה אכפת כלל. וכיון שלא היה לו אכפת, גם לא סער.

רבקה הגישה לו ארוחת בוקר בחדר האוכל, כפי שהיא מגישה לכל החברים. הבנות שלו לא הטרידוהו, לא שאלו, לא טענו. אבא חדש היה להן. שקט יותר מין אבא החלטתי שאין לערער על מעשיו. אבא גבוה יותר. אחד שקשה להגיע אליו, אפילו עומדים על קצות האצבעות.

רק זיוה התייפחה ונשקה לכל גופו. קיבוץ – משק גדול של "כולם חברים", "חיים בצוותא" – כמה בדידות, כמה רווקות אומללה אפשר לדעת בחברה המודרנית הזו הדוגלת בשיחרור הפרט, באהבה חופשי. כמה כפייה וקפיאה על השמרים.

"זיולה, מחר נוסעים העירה."

"אתה נוסע?"

"לא, אשתי הקטנה. שנינו נוסעים."

"אבל..."

"אבל אני עובדת... הא?! זיוה, החטא הגדול ביותר שיכול אדם לחטוא הוא לא לחיות את יומו. מחר יורד הזוג הצעיר העירה."

מה שהמחלה הזו עשתה לאיש שלה... אמרו עיניה. היה תוקף כזה בדבריו, בקולו, עד שלא ההינה להתנגד לו. כשם שלא העז לעשות זאת איש.

הוא בא והודיע שהוא זקוק לפסנתר. לא לפסנתר בחדר התרבות, עליו מנגנים כל הזאטוטים בימות השבוע ועליו מלווים את ערבי השבת. הוא זקוק לפסנתר משלו. בחדרו. הוא קומפוזיטור, יוצר שיש לו שעות משלו בהן הוא יכול לעבוד. שעות בלתי מוגדרות. כפי שנחה עליו הרוח ואין שום מקום לוויכוח. והוא אינו יכול לנגן על פסנתר שאלף ידיים טיפלו בו...

כל אלה אפילו לא הסביר, כפי שניסה להסביר בשנים עברו. שוב לא יחכה בתור עד שהפסנתר יתפנה. שוב לא יגנוב לעצמו שעה של נגינה על פסנתר, במקום לעבוד בשדה. מגיע לו. ופסנתר יהיה.

ובאורח פלא הפסנתר, כמו שאומרים, נהיה. בחדרו. חדר התרבות יכול לחכות עד שיהיה כסף...

וכשירד העירה, שוב לא כיתת רגליו ברגל, ושוב לא המתין בתחנות אוטובוסים, ושוב לא עמד בהם מתנדנד כמו לולב. שוב לא הגיע עייף עד מוות ל"קול ישראל", לדפוס המדפיס את תוויו, למחבר תמליל. בשביל אלה ישנן מוניות. וכשנוסעים במונית שהמונה סופר בה כל קילומטר, המונה שבגוף – אין לו מה למנות.

זיוה קצת חששה, אך שתקה. שתקה ותמהה. הניתוח הזה חולל בו פלאים. לא רק בנותיו, גם היא, גם החברים בקיבוץ, גם האנשים שבעיר ראו שקומתו של רפי גבהה, שכתפיו נתרחבו, שפניו שונו – הצעירו. ריחף עליהן חיוך אוהב חיים. שובב כזה. כל רגע היה מלא חיות. כל רגע – חיו אותו עד תום. הם לא אכלו – הם סעדו. טועמים מכל טוב ומקנחים ביין טוב. ויודעים שהוא טוב. נוסעים במוניות – ולא נוסעים אלא מוסעים לאחר כבוד ויושבים בהן ישיבה של נינוחות. ישיבה של מנצלים – כל עצמותיך תאמרנה...

היה משליך את עצמו לעבודה כמו מזנק לתוך אגם גדול, בתנופה אולימפית. שעות על גבי שעות. ביום ובלילה, היה יושב יצוק לתוך הפסנתר ומחבר. וכותב. וכותב יצירות לא למגירה בלבד. לא בהחבא. לפתע פתאום ידעו הכל שרפי מחבר רציני הוא, הגדול במלחינים שלנו. יצירותיו היו ממש נחטפות. נחטפות ומבוצעות.

ובמשק ישבה כבר מזכירה והקפידה לשלוח חשבונות ולנכות הוצאות, ובסידור העבודה הופיע רפי כ"ענף", עם טלפון, מזכירה, עוזרים, דואר ומה לא.

 

*

 

חמישה חודשים עברו מאז הניתוח. רפי עמד לפני הראי, בחליפת בגדים חדשה-חדישה, כלל לא של קיבוצניק.

"אני גבר נאה," חייך אל בבואתו. מצחיק שנותר לו רק חודש אחד בלבד. מצחיק. איך יוכל לבצע את כל התכניות – ויש עוד כל כך הרבה. לוא ניתן לו מיליון שנים היה יכול לנצל כל רגע שבו. עוד כל כך הרבה מנגינות מתנגנות בו. עוד כל כך הרבה אפשר לאהוב, לרקוד, לשיר, לנסוע, לנשום, לטעום, לקחת ולתת. אלוהים – כל כך הרבה נשאר בפנים. סתום ובלתי ידוע. כמו חידה. מרגיש הוא כמו אישה מעוברת שסתמו את רחמה.

התזמורת הסימפונית תנגן הערב את יצירתו. יצירתו הראשונה תנוגן! בועד שבוע תנוגן יצירה אחרת בפסטיבל בינלאומי. הוא יסע וייקח עמו את זיוה. והם נסעו.

יומיים לפני שתמו ששת החודשים שניתנו לו – חזרו. זיוה קרקרה מאושר. השכחה?

הוא חיפש בעצמו, בתוך תוכי תוכו את הסימנים, את האותות המבשרים את הסוף. איך לסגור את המעגל שיהא יפה. שיהיה טוב. שלא ישאיר את זיוה שלו כואבת. שישאיר אותה מלאה חוויות לכל החיים שיבואו. שְׂבעה עד קץ הימים. איך אפשר לשבוע. איך. איך. קשה להיות שבע כשהאדם עוד צעיר, כשהרגליים עוד קלות, כשיש עוד כל כך הרבה לגלות ולעשות ולשמוח בו ולהצטער עליו. כשישנה עוד היכולת לכאוב בכל אבריך.

אם שמע אלוהים לתפילת החיים שהיא התשוקה לחיות; אם מיאנו לצאת מגופו של הממהר לחיות – בתוך חצי שנה מאום לא קרה. רק תאוותו לחיים עמקה והלכה. לא היה זקוק עוד לכל מיני סממנים חיצוניים. יותר ויותר שקע בעבודה. במין טרוף של עבודה משוש חיים, שרק המבורכים בכוח היצירה, בתקופות הפריחה שלהם, יבינו אותו.

אין שמחה גדולה יותר משמחת היצירה.

אין פרי מתוק יותר – מפרי שמסוגל האדם לדלות מתמצית הוויתו.

ואין אדם מבורך יותר עלי אדמות מזה שיודע לחיות את יומו עד תום. לחיות עם אישה אהובה ובלי יסורי מצפון. אפילו ימיך קצרים – בייחוד שימיך קצרים – מותר לך הכל. ואם אתה יודע מה הוא "הכל שלך" – ויודע ליטול ממנו – אלוהים, מי זקוק לימים על הלוח...

 

*

 

מקץ שנתיים לאותה הילולת חיים אמיתיים, הלך לו רפי ברחובות העיר. "עברו כבר שנתיים" – אמר אל לבו – "ואני עדיין כאן..."

מחצית השנה היתה שלו. כפי שאמרו הרופאים. כמה טוב שאמרו ושהוא שמע. לולא ידע איך היו יורדים ימי הזהב האלה בצינורות הקנאליזציה של חיי יום יום.

צריך לומר להם. להם? חובה לומר לנו. נותרו לך כך וכך שנים, חודשים, ימים. אתה האדון.

מחצית השנה היתה שלו, רשומה בלוח החיים שלו. ואילו השנה וחצי השנה – היו שאולות. שי של שכחה, שי של ברכה. ואלה היו עוד יותר גדולים. דבר לא מנע מעצמו. כמו אותו תייר המגיע לאיזה נמל חדש, ואניתו מפליגה עם ערב, והוא דוחס לתוך יום אחד "את כל הארץ." המחיר אינו חשוב.

בפינה נעצר כי היה אור אדום להולכי רגל. המתין שיתחלפו האורות ויופיע אור ירוק. לידו המתינו עוד אנשים וביניהם אחד שהיה מוכר לו. לא סתם מוכר. היה זה אדם שהיה לו קשר עמוק מאוד אליו. אדם שהיתה לו שייכות רבה. אדם שקבע משהו חשוב ביותר בחייו.

רפי הביט בו בעצמה כזו עד שהאחר, כמוהו, אחר את אורו הירוק ונשאר על עמדו.

"יא. יאבול..." – אמר אותו אדם בגרמנית.

אז זכר. 

"האם אנחנו מכירים, אדוני..." ושוב אותה הברה גרמנית כבדה.

"בטח."

"אני לא זוכר. איפה נפגשנו. יא, אני יודע. בהמבורג."

"לא בהמבורג. שכחת, אדוני הפרופסור. הלא אני תימני."

"קוואץ'" – צחק האיש.

"טוב, אזכיר לך. אני פאציינט שלך – אדוני הפרופסור. אתה ניתחת אותי לפני שנתיים. חה-חה. לפני שנתיים פתחת את הבטן שלי."

"אך יא, אני זוכר. אתה חבר קיבוץ זה וזה. ואתה קומפוזיטור. אני שמעתי את הסימפוניה שלך ואמרתי, "זה הפציינט שלי" – אמרתי בגאווה – אני גאה בך."

"כן, אני אותו חבר קיבוץ שפתחת לו את הבטן ואמרת 'לסגור. אין מה לעשות. יש לברנש המסכן הזה עוד חצי שנה לחיות'..."

"אני אמרתי דבר כזה. אני אפילו לא יודע מה זה ברנש."

"אמרת את זה בגרמנית. חשבת שאיני מבין, שאני תימני..."

"אבל, אדוני. זה אבסורד. אני אף פעם לא אמרתי דבר כזה כי זה לא נכון. היה לך ניתוח, ניתוח רגיל מאוד של אפנדיציטוס, עד כמה שאני זוכר. ושום דבר אחר. שום הסתבכות. מי אמר לך את האבסורד הזה?"

"אני שמעתי. התעוררתי ושמעתי –" – צעק רפי.

"אני מצטער מאוד" – אמר לפתע הפרופסור – ובקולו היתה נימה של הצטדקות, האומרת: מצטער לאכזב אותך...

"אני מצטער מאוד, אבל אני זוכר טוב מאוד את הניתוח שלך. לאנדסמן, מהמבורג ואני הכרתי יפה את האבא שלך – אבל היה לך אפנצידיט רגיל מאוד – ומה ששמעת מקובל אצל אנשים תחת השפעת נרקוזה..."

 

*

 

רפי חזר אל הקיבוץ אותו יום באוטובוסים. ומגיע לכל מקום עייף מאוד. הפסנתר חזר לחדר התרבות והוא מחכה בתור שכל הילדים יגמרו את התרגילים – הרי כל חייו לפניו. וכשמגיע תורו הוא עייף. הוא עובד גם בפלחה. יש איזה התחייבות לחברה שאתה חי בה ובייחוד שאין אצלו "תוצרת" ו"הענף" הוא בקושי זלזל.

אסף את מעט החפצים וחזר אל אשתו. וביחד עמה הולכים לעשות בייבי-סיטינג אצל הנכדים. סוף סוף סבא...

כשכל החיים לפניך, מניין לוקחים את העוז לחיות.

אדם שכל חייו לפניו – מעט מאוד מותר לו...

 
לייבסיטי - בניית אתרים