שא תודה, המורה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> שא תודה, המורה

 

17.7.61

שא תודה, המורה

רק עכשיו, משעבר שבוע ימים, נזכרתי ששכחתי, שכחתי להודות לך המורה, על כל מה שעשית למעני. וכשאני אומרת "למעני" – אני חושבת – למעננו. למען כל בית ישראל - כל בתי ישראל.

כדי שנזכור להודות לכם, החמורים, צריך היה להכניס את ה"עז" הביתה. לא שה"עז" מיותרת חלילה בבתינו. אלא עכשיו – כשהיא יושבת כל היום בבית, טורקת בדלתות, משגעת את הרדיו ואותנו, טובלת בכל הבריכות שבעיר, תובעת לשחק בדמקה, ממאנת לשכב לישון וטוענת שמשעמם – אנו רואים עד מה לא ידענו להעריך אתכם ואת פעלכם.

היו לי חשבונות מרים אתכם, כמו לשאר ההורים. לא מצא חן בעיני, שאתם מעמיסים שעורים בלי סוף על כתפיהם הצרות של ילדינו. על שאינכם יודעים להסתדר עם החומר שהם צריכים ללמוד ולעבוד, בצורה כזו, שישארו להם גם שעות אחדות של ילדות שובבה. לא מצא חן בעיני שאתם הופכים אותנו, ההורים, לתלמידים נצחיים, הלומדים שוב ושוב בכל כיתות בתי-הספר, ביחד עם ילדיהם (ולא חשבתי שאתם, המורים, חוזרים על אותו החומר כמו תקליטים מקולקלים). לא מצאה חן בעיני להיטותכם למחברות יפות ומלומדות ומסודרות, ולעטיפות על ספרים ומחברות, שירדו עלינו, ההורים, וירדו לחיינו. וגם שיטת הציונים החדשה שלכם, היתה לי לזרא. מה פתאום "מעולה", "מניח את הדעת", "משביע רצון" ושאר הירקות. מה רע היה ב"טוב מאוד", "טוב", "מספיק"?! ו"הסקר"? – לא פעם חשבתי שצריך לכתוב אותו בשי"ן.

הוצאתם אותי מכלי בתביעותיכם להעלאת שכר ובשביתות. זה כל כך פרוזאי, כשמורה ומחנך את אזרח העתיד, דואג פתאום לקיבתו הפרטית...

וקינאתי בכם. קינאתי בכם על נעורי-הנצח שסביבכם, ילדיכם, שבבית הספר, אינם מזדקנים, אינם מגדלים זקנים ואינם הופכים להיות שכנים מבוגרים בבית. הם תמיד צעירים, ובני אותו הגיל של פריחה בטרם-פרי. קינאתי בשני חודשי החופש, וחודש חופשות החגים; שש שעות עבודה – לכל היותר, איגוד מקצועי ותנאים סוציאליים ועוד ועוד.

כעסתי עליכן המורות, שהנכן רוב בצבא-המורים שלנו, ואתן נותנות לגברים להיות דובריכן ונבחריכן. תמיד הגברים הם הרוב, אפילו במקום שהם מיעוט מבוטל...

אמרתי לבתי – "בת, מקצוע שכדאי ללמוד אותו הוא מקצוע ההוראה." כך אמרתי לה ימים אחדים לפני חופשת-הקיץ.

אבל מאז, עברו כאמור שבעה ימים תמימים. ומה אומר? רבותי – איני מקנאה בכם יותר, ואיני כועסת עליכם יותר, ואני מוכנה ומזומנה להכין שיעורים, ולהסתגל לשיטת "הציונים" החדשה שלכם, ולהעלות לכם את המשכורות ורק דבר אחד, איני מוכנה לתת לכם: חופשה שנתית.

להבא, רבותי, אם תרצו באהדת הציבור כולו, אם תרצו להיאבק להעלאת שכר, קיצור שעות עבודה, מענקי לידה (לשני המינים אפילו). עשו זאת בחופש הגדול.

כי לבד מן החינוך והתרבות והידע, שאתם מקנים לבנינו, ושעליה תבורכו, אין שכר לנטל שאתם נושאים על שכמכם – במקומנו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים