שביתת הרופאים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1980 >> שביתת הרופאים

 

1980

שביתת הרופאים

כולם התנפלו על הרופאים. כולם עושים את חשבון כיסם ולא מטים אוזן לכעסם. כולם יודעים על הכספים הרבים, שעושה הרופא הבכיר מנהל המחלקה בפרקטיקה פרטית. אבל יש צד נוסף למטבע. לא כל הרופאים הם מנהלי מחלקות וסגניהם. הרפואה בארץ היא רפואה ציבורית ורוב הרופאים בארץ אינם נהנים מפרקטיקה פרטית. וגם רבים וטובים מבין הרופאים המומחים ומנהלי המחלקות – אינם עוסקים בפרינציפ בפרקטיקה פרטית ועל מחלקה כזו ורופאיה אני מבקשת לספר כאן.

זה שבועות אחדים אני יושבת ליד מיטת חוליה של אמי, באחד מבתי החולים "המושבתים" על ידי הרופאים ומחפשת את השביתה. בבית החולים שלנו – לא מצאתי אותה. מצאתי רופאים המגיעים לבית החולים בשעה 7:30-7:00 בבוקר ועוזבים אותו ב-7 בערב, או בשמונה בבוקר למחרת היום. 24 שעות ביממה, בין כתלי בית החולים ובמרפאה – מעשה של יום יום כמעט, אצל כל רופא, צעיר כוותיק.

מצאתי בבית חולים זה את הכבוד האבוד של הרופא היהודי הטוב והמסור, את כבודו של הרופא הנרמס בחוצות, כשהרופא עצמו גם הוא בין הרומסים אותו, בהכרזות של שביתות, בראיונות משונים בטלוויזיה, בתדמית שיוצרים בכלי התקשורת.

כאן, בין הכתלים הלבנים, לא מורגש שום מאבק, לבד מן המאבק על החיים. כאן, במקום שהאדם מוטל אין-אונים מול החידלון – איך נשואות עינינו אליו, אל זה שעומד לנו בעת צרה כחומה ומגן ומושיע. מה לא היינו נותנים לו, לרופא, כשלמי-תודה...

הרופא עומד בהתחייבותו

היה זה חלומה של החברה המתקדמת להגיע למצב שהדאגה לבריאותו של האזרח תהיה בידי המדינה, והשכר שישולם לרופא – אף הוא בידיה. שרופא יטפל בחולה בלי קשר לאמצעיו. מידת המסירות והטיפול יהיו תלויים בטיב המחלה ולא בטיב הכיס. בלי איפה ואיפה בין עשיר לעני. לכבוד הרופא ולכבוד החולה.

הרופא עומד בהתחייבותו. החברה לא. לא משלמים לרופא כגמולו ואפילו לא כדי קיום מינימלי – פשוטו כמשמעו. כדי שאדם שהוא רופא יוכל להוציא פרנסתו ופרנסת משפחתו, כדי שיוכל "לגמור את החודש", הוא מעביד את עצמו בפרך.

כיוון שאני מצויה בבית החולים ימים ולילות התידדתי עם מספר רופאים ועלה בידי לפתות אותם להראות לי את הסוד הכמוס ביותר של אדם שכיר – את ה"לוקש". מנהל המחלקה – פרופסור – בעל ותק של 25 שנים השתכר בחודש ספטמבר 80' – 3,250 שקל + 59 אגורות נטו. חמש מאות דולר השתכר הפרופסור, בעל השם הבינלאומי – וסכום זה כולל השתתפות בהוצאות רכב, טלפון וספרות מקצועית.

"הלוקש"

אני רואה את פרופסורנו בשעה 7:30-7:00 בבוקר, כל יום. אני רואה אותו בשעה 6-5 בערב. גם בשבתות ובחגים בא לבקר אצל חולים קשים. אני שומעת שמצלצלים אליו בלילות – שהוא מטלפן למחלקה.

סגנו, רופא מעולה כבן 45, בן בנו של רופא – עובד אף יותר ממנו. המחלקה דורשת זאת. אבל בשעה 6-5, כשהמנהל הולך סוף סוף לביתו – יורד סגנו לעשות תורנות לילה במיון. כאילו היה רופא מתחיל. הסגן עושה 126 שעות עבודה בשבוע בבית החולים, מרפאה וכוננות בביתו בלילות. הוא מודה ומתוודה שלא היה מרשה לשום רופא במחלקתו לעבוד כמותו. שישנה סכנה בעייפות-יתר לא רק לרופא, אלא גם לחולה שבטיפולו. הוא מרגיש שלא יוכל להמשיך כך עוד זמן רב, והוא דואג.

אני מציעה שיעבוד פחות. שלא יעשה תורנויות בחדר המיון.

"ואז – ממה נתקיים?" 3 ילדים קטנים, האישה אינה עובדת... ה"לוקש" שלו מראה תמורת לטירוף הזה – 4,200 שקל נטו. 

קבל חולים באופן פרטי – אני מציעה.

"מתי?" – שואל הוא. אני מתנגד לפרקטיקה פרטית של רופא ציבורי.

*

את הפרטים הללו איש מבין החולים במחלקה אינו יודע. החולה מקבל את מיטב הטיפול, הרופאים עושים לילות כימים, אי שם בחוץ מתקיים מאבק קטנוני על שכר בעד עבודה שאין לה תמורה, בין נציגי הרופאים לנציגי האזרחים – המדינה – האוצר.

ואילו אני מרגישה צורך להתנצל לפניכם, רופאי ישראל הטובים ולבקש סליחתכם על שהבאנו אתכם לעמידה על המקח – על שהחלפנו את "שכר הטירחה" ב"לוקש".

 
לייבסיטי - בניית אתרים