שבת של עלבון בבית-המעצר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1975 >> שבת של עלבון בבית-המעצר

 

2.5.75

שבת של עלבון בבית-המעצר

כל תקופה והאופנה שלה, גם אם חוזרת האופנה על עצמה, כפי שקורה אצלנו בימים טרופים אלה. כן, חזרנו אל אפנת המרדפים, בשינוי קל. לא אחרי חבלנים מעבר לגבול, אלא אחרי מחבלים מבפנים, אחינו השועלים הקטנים (והגדולים).

וכשאנחנו נכנסים להתלהבות – מאבדים את האיזון, מאבדים כל פרופורציה, את הדרך-ארץ שמצווה בה האדם כלפי זולתו וכלפי עצמו. כי בסופו של דבר כלל לא ברור מי השועל ומי נוטר הכרם בחברה החולה שלנו. לא ברור מי הנרדף ומי הרודף במרדף הזה.

המרדף של 75 הוסיף לעצמו כלי נשק אסור גם לפי אמנת ז'נווה. "המוקד". (אולי בשל סמיכות למדורות ל"ג בעומר). אותו מוקד שמו מעצר. בביצוע המעצר מעלים אנשים על המוקד בטרם הוכח שאכן הם אשמים. ברגע שעוצרים אדם ושמו מתפרסם ברבים כבר הוציאו לפועל את גזר הדין, וכאשר מוסיפים גם את פירוט ההאשמות: מירמה, זיוף וכד', נשחקת המילה "חשוד", ו"גזר הדין" נהיה גם צודק.

והרי עד שלא הוכחה אשמה חובה להתייחס אל נאשם כאל זכאי; הרי ניתן גם לטעות, לחטוא כלפי אדם ולהלבין פניו ברבים על לא עוול בכפו?

מזעזע כיצד מרשה לעצמה חברה להטיל על גוף אחד – המשטרה – את החקירה, את התביעה, את השפיטה וגם את ההענשה.

אין חולקים, שחובה לעקור את הנגע משורש. לטהר ולהיטהר. מובנת גם ההיסטריה שנתקפנו בה. אבל משום שנתקפנו בהיסטריה, ואנחנו ערים לעובדה זו, חובה על החברה שלנו ליצור אמצעים וכלים והליכים זהירים עד שתשוב אלינו הבינה ושיקול הדעת.

מעשה במעצר-שוא

לפי עניות דעתי, טיהור חסר-רסן, והילולת רפאים, מרדפים וגיליוטינות ציבוריות, לא יביאו טוהר מידות, לא יבנו את החברה המתוקנת, לא יחזירו את האמון ולא יעלו את המוראל. הם רק יגבירו בנו את החולי, יענישו את האשמים אבל בעיקר את השלומיאלים. לא יפגעו בפושעים האמיתיים, שנשמתם מנוונת, אלא יפגעו באנשים שנגררו לתוך המערבולת. דרכי התשובה יינעלו בפניהם, בפנינו, ושוב תשלוט בנו כת קיצונית, הפסולה מעצם היותה קיצונית. 

לפי עניות דעתי הטלנו על המשטרה מעמסה שהיא תשמח להשתחרר ממנה, פרסום השם ברבים מלבין את הפנים של החשוד ובני משפחתו, וגורם נזק כלכלי לאדם ולחברה בה הוא עובד. חייבים ליצור תנאי מעצר אנושיים, וחייבים לאסור פרסום שמות, אלא אם כן יש ראיות מספיקות בעיני שני שופטים.

*

כל מי שמצוי בעסקים בכלל ובעסקי בנייה בפרט נדהם בקוראו את הידיעה בדבר מעצרם של שני מנהלי החברה לשיכון ובניון "משה"ב", האדונים יגר וצחור. לא רק משום שמדובר בשני אנשים ידועים ומכובדים (בימינו משרה רמה, מעמד, עבר ציוני וביטחוני מפואר אינם ערובה לטוהר מידות, לדאבוננו...) אלא שבגין העבירות שיוחסו לשני הנ"ל מביאים אנשים למשפט, ואין שום כורח לעצרם ולהושיבם מאחורי מנעול ובריח. ומה גם שצוין, שהחקירה נגד שני האנשמים נפתחה בשל "תלונה" שהגיש למשטרה פקיד שפוטר על ידי החשודים.

שופט השלום שלפניו הובאו שני המנהלים הנ"ל סמך ידו על נימוקי המשטרה, והאריך את מעצרם לשבעה וחמישה עשר יום. ידיעה זו פורסמה בכל העיתונים ונשמעה בכל מהדורות החדשות וגם זכתה לכיסוי "נאות" בטלוויזיה. הפעם נזדרזו צלמי העיתונות להנציח את המאורע גם בצילום. השניים, שעברו עינויי נפש במעצר פתאומי ולילה נחמד בין פושעים מועדים (מוכי סמים ורועי זונות, רמאים ושאר תפארת ישראל.

נזיפה למשטרה

השופט המחוזי מר דבורין, שהעצורים ערערו לפניו, שיחרר את מר יגר ומר צחור אף בלא ערבות – דבר שאין לו כמעט תקדים בהיסטוריה של השיפוט – בהביעו צער על הנזק והסבל שנגרם להם. בהחלטתו קבע, שטענת המשטרה בעניין זה תלויה על בלימה, שהמעצר לא היה נחוץ בכלל, כיוון ששני החשודים שיתפו פעולה ומסרו כל מידע שנתבקש. 

השופט למד את התיק, נכנס לפרטי ההאשמות ומתוך החלטתו נשמעת נזיפה חמורה במשטרה, אם כי עשה זאת בהרבה טאקט ובינה.

אבל עד שפסק השופט מה שפסק חוו השניים הלם והשפלה שאין לשערה. הלכתי לשמוע את ערעורם ביום השישי, ראיתי אישה ושני בחורים עומדים ברחוב ומתוך שיחתם הבינותי שזו אשתו של יגר הממתינה למכונית המשטרה שתביא את בעלה, ועיניה מלוות כל מכונית מסורגת.

"באתי להביע את מחאתי", אמרתי לגברת יגר אחר שהצגתי את עצמי. "תראי, הכל יהיה בסדר. השופט ישחרר אותו ואת מר צחור..."

"אמרו שהערעור יישמע בשעה שמונה וחצי, וכבר תשע והם אינם..." וזה יום שישי, לא יספיקו לשמוע אותם..."

"היה כדאי לשבת"

"במשטרה יודעים שבעלך שומר מצוות. אחרי הכל זו משטרה יהודית ומדינת ישראל. יתחשבו. לא ישביתו להם את השבת אם ישנה אפשרות לשחררם..." הבטחתי לה בהגיון פשוט והלכתי להמתין בבית המשפט.

האולם היה מלא מפה אל פה קהל-לא-מכובד. רחוב הירקון היה מיוצג כאן היטב. ישבו "החברות" של הבחורים שישבו על ספסל הנאשמים בין שוטרים לרובם פרצופים מאיימים, מקושטים בצלקות. עבר עשיר של הרשעות קודמות של פריצות, גנבות, סמים, תקיפה זרם מן התביעה. הבחורים, שכבר מורגלים בהליכים, אינם מתרשמים ממנה הרבה. רק נער אחד, חובש כיפה, ישב שם חפוי ראש. באווירת השחיתות נתפתה, ובאחת החופשות מן הצבא הלך "לעשות חיים" עם חברים. הם קנו בצ'קים שאין להם כיסוי מיני תענוגות חיים שבאביזרים חשמליים, ביגוד וכד' בכארבעת אלפים לירות. כמה שנים עברו עד שתפסו את הגנב ההוא, של המיליונים, וכמה זמן עבר עד שהושיבוהו במעצר? אבל את החייל הקטן תפסו והוא יושב ויודע שאין האדם יכול לעשות דין לעצמו ואביו ואמו יושבים באולם, אנשים מאיזה כפר, עצובים, נדהמים.

רק את הנער הזה שיחרר השופט – בערבות של שנים-עשר אלף לירות. כל היתר, חמישה-עשרה, עשרים, הוארך מעצרם.

בשתים-עשרה וחצי החל השופט לשמוע את הערעור ואת התנגדות המשטרה לשחרור, אפילו בערבות. בשעה שתיים או שתיים וחצי הודה שהוא עייף ואינו מסוגל לקלוט יותר. החשודים חזרו לבית המעצר, לבלות שם את השבת. הנשים והבנים – לשבת של עלבון וספקות וצער ובושה.

תמהתי, תמהתי מאוד, מפני מה לא שמעו את ערעורם של שני האנשים שומרי המסורת, של שני אנשים שמימיהם לא נעצרו או נאשמו בשום עבירה, מפני מה לא נתנו זכות קדימה לאנשים מבוגרים על פני פרחחים בעלי עבר פלילי עשיר? איך לא מתחשבים משטרה יהודית ובית-משפט יהודי, לא מכבדים, לא מנסים לעזור לקיים מצוות? האין כללי אתיקה ודרך-ארץ, כיבוד אב, ושאר דברים יפים במסורת היהודית, בייחוד בבית הממונה על הצדק והיושר וההגינות ויחסי אנוש?

"אומר לך משהו", השיב לי על כך מר יגר אחר ששוחרר מן המעצר כפי ששוחרר. "לו יצאתי בערבות ביום שישי היתה השבת שלי מושבתת. לא הייתי יודע למצוא מקום לעצמי. היה כדאי לשבת ולהתייסר אפילו עוד שתי שבתות ולזכות לשמוע את החלטתו המנומקת של השופט. היה לו פנאי, לשופט לעיין בחומר היטב, בהחלטתו יש מין הפיצוי לי ולמשפחתי ותרומה חשובה להחזרת הפרופורציה הנכונה לחיינו. זה הגביר בי את רגש הביטחון שצדק נעשה וייעשה. ואני מבין שעלולות לקרות טעויות, וטעויות ניתן לתקן".

האמנם?

לבית יגר זרמו פרחים בשטף בלתי פוסק. נערים עם זרי פרחים, ואנשים עם בקבוקים, מברקים, טלפונים, הבית הומה כמו באיזו שמחת חתונה או ברית-מילה. 

עד שהוקראה ההחלטה על ידי השופט ביום הראשון, ועד שהלכו לסיים את הפרשה במטה, ועד שחזרו לאסוף את חפציהם בבית המעצר ו"להודות" על הכנסת האורחים, היתה כבר שעת-צהריים. שוב היו האדונים יגר וצחור בכותרות. שוב דובר בהם בכל מהדורות הרדיו והטלוויזיה – והורגשה אפילו שמחה, מצד אנשים שאפילו לא הכירו את השניים, שהפרשה התמוהה הזו נסתיימה בכבוד. 

אבל דב צחור, החוטא גם בכתיבה, וכתב לאחרונה מחזה "משתפי פעולה" המצוי עכשיו ב"הבימה" לעיון וכותב עתה ספר, עדיין כמו מוכה הלם.

פרחים ומכתבים

"כן, כמובן. פרחים, מכתבים נרגשים, מברקים, עצם פסק-הדין של השופט, כלומר ההחלטה שלו... עם זאת איני יכול להשתחרר ממועקה נוראה איני מסוגל לשוב אל עצמי."

פתאום קם אדם בבוקר, הולך לרופא השיניים, אין לו סבלנות להמתין הוא חוזר למשרדו, מוצא שם חמישה אדונים שמודיעים לו שהם 'משטרה', יושבים אצל המנהל, מביאים להם את התיקים שהם מבקשים, יגר וצחור יושבים והפקידים מביאים את התיקים. אחרי כן אומרים להם ניגש לשיחה במטה. בדרך סרים לביתו של האחד והשני, אוספים תיקים ונוסעים הלאה. לאן? למטה.

וכבר צהריים. עוצרים בבית קפה קטן ברחוב נחלת-בנימין. שני המנהלים וחמישה שוטרים. הרחוב מסתכל... שותים קפה ואוכלים איזה כריך. גם השוטרים אוכלים, אבל אינם מסכימים שישלמו עבורם והמנהלים צוחקים. עדיין נראה להם כל העניין כהלצה.

לאחר העדות במטה נאמר להם שנוסעים הלאה. לאן? אין תשובה. לפתע נמצאו בבית המעצר של אבו-כביר.

"אמרו לי לצאת. יגר נשאר במכונית ונשלח למעצר בראשון לציון – ומאז נסענו ביחד לבית המשפט, למטה, אבל אסור לדבר. ואחר יצא שוטר, שער, נסגר מאחוריך. ועוד שער, שער אחרי שער נסגרים מאחוריך. חצר ועוד חצר. אינני מבין מדוע בודקים בכלַי, מסירים את החגורה, עט, שעון, כסף, עניבה. השערים הנסגרים מאחוריך, הכיסים אינם שלך, בודקים בהם".

אף פעם לא היה אסיר, אפילו לא בידי הנאצים. הסתתר שנים, אירגן התנגדות, היה ראש הדוברים של יהדות צ'כיה. היה מייג'ור באונר"א, ראש מוסד העלייה באירופה. ייצג את ישראל בהודו, באיראן... ויגר ידידו – איזה עבר מפואר יש לו בתקומת עם ישראל. איך שם נפשו בכפו, לא פעם, בשליחויות מסוכנות בארצות ערב? כלום באמת היה עברם מפואר? משהו אינו מתיישב כאן. איכשהו אי-אפשר לזווג את ההשפלה בבית מעצר, במדינה שלו, שבין מקימיה היה ובין בוניה הוא עד היום הזה על מה נעצר בלי שחקרו?

לאחר שנטלו ממנו את כל האביזרים ה"מסוכנים", שאלו אם יש עוד משהו. השיב שלא. מצאו על גופו קופסה קטנה ועורך החיפוש כעס מאוד. הסביר לו צחור שהוא חולה לב, שזה כלום, זה ניטרו-גליצרין למקרה של התקף. הוזעק החובש, מישש אותו, כפי שממששים חיה. "רזה" אמר החובש... ואישר שזה חייב להישאר עם העציר.

תא לשלושה, עם מים בחדר, ובית שימוש. מיטות עם שמיכות מזוהמות. אדם שוכב בבגדיו, מנסה להירדם ואינו יכול. מרגיש חסר-אונים לחלוטין. כשעוברים ימים אחדים משתדל להיות "אחד מן החברה". בחוץ חשדו בך שאתה עבריין והביאו אותך למעצר. כאן חושדים בך שאתה נקי, ששתלו אותך בשביל להוציא הודאות. צחור מנסה לשכנע שהוא שייך.

"אל תצחיק – אומר אחד מן העצירים של משרד ביטחון – להתלכלך בשביל כלום – בשביל לקחת משכנתא – אני לפחות עשיתי כסף טוב!"

בלילה שוכב האינג'יניר צחור על דרגש בחברת הרבה חיות קטנות, ומאזין למוזיקה של זעקות מוכי סמים, רועי זונות, סתם פושעים עם פרצופים ושרירים. כל הלילה מתהלכות הזעקות בין התאים, וקולות מן המחראות וריח חמצמץ של קיא, ובית-כיסא בתוך החדר, ושער שלא ידע כי צריך לעצור אותו ביד והוא נסגר והשומר מרביץ קללה. איך זה לא יודע הטמבל החדש הזה, שצריך להחזיק בשער?

הוא יצא עם בוקר למצעד בחצר ושם מדדו אותו מלמעלה למטה. וכבר יודעים שיושב כאן עוד אחד מן הצווארונים הלבנים. "כן, זה אני", הוא משתדל להסביר לכל מי שנאות לשמוע. להיות בחבורה הזו לא שייך, להיות בחבורה הזו איש הגון הוא פשע לא-ייסלח.

מטיילים בחצר סגורה, סביב מיבנה של שלוש קומות, והשמים מעליך סגורים גם הם ברשת סמיכה. מן החוץ צועקות החברות, הנשים, ואשתו שלו תבוא בצהריים, תעמוד במדי האחות הצחורים בין הפרוצות ותתחנן לפני השומר שירשה לה לראות את בעלה. "אי-אפשר". שיקח בטובו מעט אוכל למענו. "יש פתק?" אין פתק אין חבילות. יש אוכל בבית המעצר. לא צריך לדאוג.

יש אוכל. אבל אין במה לאכול אותו. ומכניסים את היד לדייסה, מורחים באצבע ריבה על הלחם. "זו השפלה כזו, עד שלא יכולתי לאכול כלל וביכרתי לרעוב..."

כשהנעצר הוא אחר

צחור הוא שומר מצוות ומשום כך אינו מתגלח במכונה רגילה ונזקק למגלח חשמלי. הסביר זאת לשוטר והוא הבטיח אבל לא קיים. חזר וביקש אצל הקצינים ולשווא. פניו לקו בגירוי. באחד הטיולים לחצר, או בדרכו לחקירה במטה משטרה (רק פעם אחת נחקר; שאר ששת הימים ישב בתא בלי שנקרא לחקירה. יגר לא נחקר כלל) ראה שלט של מפקד בית המעצר. אזר עוז ודפק על אותה דלת. "שמי כך וכך, הנה הקטע מן העיתון. ראה, אני נראה כפושע, צריך ללכת עוד מעט לבית המשפט, אני מתבייש ללכת כך..."

המפקד דאג שיובא המגלח החשמלי. יתרה מזו, דאג שהוא יעמוד לרשותו, וביום שחרורו חשש שמא לא יתנו אותו ובא עם שחר לדאוג שהעציר ילך בפנים חלקות, לשמוע את מסקנות ערעורו. וכאשר חזר עם צו שחרור ללא תנאי שמח הקצין המשחרר. בהיסטוריה שלו לא ראה שחרור בלי ערבות, אמר לו. 

יגר צוחק צחוק בריא ומתוך הצחוק נשמעת מילה מפיגה מתח. "כפרה". "שתהיה זו כפרתי". הוא חושב על כל העניין כעל מהתלה רעה שסופה טוב. צחור אינו מוצא לעצמו מקום. תאי המעצר קיימים כבר מזמן, ולמה לא עשה דבר? למה לא התעניין לדעת איך וכיצד?

הישראלי חצוי בנפשו. כדי לבוא לישראל חייב אדם להיות אידיאליסט. כדי להתקיים בה – צריך להיות תכסיסן. בחיים שאיכותם נקבעת הרבה על ידי מס ההכנסה, שאינו מותיר פטור מספיק למחיה ואינו נותן פרס על עבודה ומאמץ, מוכרחים לעשות מניפולציות. חייבים למצוא ולהמציא מקורות הכנסה לא מוצהרים, מיני "פטורים" שקוראים להם "הטבות". קיים מין הסכם ג'נטלמני, מין קשר של שתיקה, על עבירות מס. תחילה לצרכי מחיה אלמנטריים, אחר כך לצרכי מותרות, אחר כך לצרכי השקעה בוואדוז... בעבירות קטנות לצרכי קיום, לימודים בתיכון, חתונה לבת, ביגוד, טיול, רהיטים – כמעט כל אדם במדינה הוא לכאורה עבריין, וההבדל בין הגון לעבריין הוא שהאחרון כבר נתפס.

ריב עם מישהו שהיטיב עמך ולא הצהיר על תשלום ששולם לך, או שאתה היטבת עם מישהו ולא הצהרת, (עוזרת, תופרת בית, מורה לאנגלית, נגר, רופא) ילך מיטיבך או הנהנה למשטרה וילשין עליך. ואז כולנו יכולים להיות מחר מפורסמים לשימצה בעיתונות ובטלוויזיה ולזכות במגורים על חשבון המדינה, נקי ממס הכנסה – ועל הסכיזופרניה תתוסף הפאראנוייה.

לכן טוב לדעת איך זה להיות "אורח" לרגע, לשעה, לשבוע, בקומדיה הלא-אנושית הזאת, ולראות שהשד אינו כל כך נורא – כשהנעצר הוא אחר, לא אתה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים