"שוב רווק"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> "שוב רווק"

 

5.4.63

"שוב רווק"

קורה. הוא זוכר איך בוקר אחד התעורר בשעה שבע פחות עשרים, כהרגלו תמיד, רצה לקרוא: "עוזי, קום כבר! אתה תאחר לבית הספר"; רצה לחשוב שוב, שזה מאוד לא בסדר שהוא, המפרנס והדואג והעמל והמשבר-ראשו, חייב לקום ראשון, להדליק את הגאז ולהעמיד עליו קומקום לתה, ולרוץ למכולת ולהביא לחמניות – בעוד שזוגתו ממשיכה לדגור על ביצי-חלומות הממאנות להתבקע. מאוד לא בסדר וכך זה לא יוכל להמשך – רצה להחליט ולשבת לארוחת-בוקר גברית, הוא ובנו הפעוט בן השבע, כשלפתע ידע: אין עוד על מה להתמרמר. אין. ואין צורך לקום ראשון דווקא. אפשר לקום אחרון ולהיות הראשון. ואין גאז שצריך להדליקו ולהעמיד עליו קומקום לתה, ואין אישה רדומה שכועסים עליה. ואין כלום לא כלום.

איזה חיים! פשט ידיו ומתח רגליו מתחת לשמיכה ומיהר להחזיר את זרועותיו החשופות, החיוורות לאחר חורף ארוך של שרוולים ארוכים. צינת הבית כולו כמו נאספה כדי להתנפל על זרועותיו והוא גיחך בהזכרו במה היתה אומרת אשתו, לו שכב לישון בחורף גם בלי חולצת פיז'מה.

לו.

הידד! אין כחיי רווק.

ומי יעיר הבוקר את עוזי? ודאי יאחר לבית הספר. ומה תאמר לו האישה? "אבא נסע בענייני המשרד?", או פשוט תגלה את האמת. אסור להשלות ילדים. ילדים חייבים לדעת. הם בין כך וכך יודעים. "אבא ואמא אינם מתאימים זה לזו ועל כן החליטו להיפרד. אך הם נשארו ידידים טובים, טובים מאוד. ואוהבים הם את עוזי בדיוק כשם שאהבו אותו תמיד. ושום דבר לא ישתנה אצל עוזי. רק זאת, שאבא לא יוכל לאכול עם עוזי את ארוחת הבוקר שלו ותעשה זאת אמא. אז מה יש? דבר של מה בכך, נכון עוזי..."

מאז אותו בוקר של "עוזי, קום כבר!" עברו בקרים רבים. הוא כבר שכח להתעורר לקראת יום חדש של "שוב רווק" עם הרבה שמחה, ועם קמצוץ של צער. הוא כבר ידע לקום לקראת בוקר של רווקים ממש, על כוס קפה חפוז במסעדה הסמוכה. עתים אף הבריא לחלוטין מן הכאב שדירה ריקה וזרה יודעת לזרות על פצעי זכרונות. הכל אצלו נפלא (פחות או יותר...) יש נשים מטיבות, טובות מראה וחיוך. יש כל כך הרבה נשים וכל כך מעט "שוב רווקים" ויש לילות ירח ועצי הדר ריחניים. ריחניים – גם זה ביטוי? מטורפי ריחות. שופכים הם בטירופם מיליוני בקבוקים של בושם פריחת תפוחי הזהב. ועם בוא הלילה פושט הבושם בפשיטה גדולה ויורד על הארץ בערפל סמיך וכבד.

ובכן, הכל טוב ויפה? רק שהבושם הזה, המסחרר ראשי הבריות, מבשר גם את בוא האביב ובוא חג האביב הוא הפסח. והעיר הומה כמרקחה. כל מכוניות תבל נאספו הנה וצופרות, דחוקות ובהולות במסע קניות. ואמהות קונות וקונות, ובעלים נאנחים תחת כובד ההוצאות ומשלמים ומשלמים, וילדים מודדים את זוג המכנסים הארוכים הראשונים, בצבע שחור, כאופנת השנה – ורק הוא מחוץ לשמחה.

כאילו חזר לימי הילדות, בהם היה עומד שעות ארוכות לפני חלון הראווה של חנות צעצועים בה נעה רכבת חשמלית סחור-סחור ודגמי מכוניות קטנות, אמיתיות מאוד, חנו בתחנה וליד משאבת הבנזין הצעצועית. והיו ילדים מאושרים שהיו מובלים פנימה בידי אמהות ואבות ויוצאים עם תשוקות חלומם בכפם. 

וגם הוא היה משחק בהם – – – בידי רוחו. שעות היה משחק בהם. עד ששוטר היה טופח על כתפו, ואז היה ניעור מהזיתו ומבחין שהשימשה אליה היו דבוקות פניו – לחה.

גם עכשיו עמד בעברו השני של חלון הראווה. ועת טפח לעצמו על גבו "ילד, אתה מאושר שאינך לוקח חלק בכל העסק המזופת הזה," שם פעמיו הביתה, הוציא את מצעי מיטתו למרפסת, לאיוורור. שגם אצלו יהיה חג.

בערב ירד גשם. הוא ישן-שוב, אפוא, בכורסה וחלם שקר לו, לעוזי. שעוד מעט שבע פחות עשרים והזאטוט יאחר לבית הספר, וכי צריך לרוץ לחנות המכולת ולקנות מהר לחמניות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים