שוחחתי עם מריה "צרתה" של ז'קלין

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> שוחחתי עם מריה "צרתה" של ז'קלין

 

8.11.68

שוחחתי עם מריה "צרתה" של ז'קלין

לא היה עולה בדעתי לכתוב ולספר על פגישתי עם מאריה קאלאס, הפרימאדונה הגדולה, הנמרה, אשת השערוריות (ובאילו שמות לא כינו אותה עוד) כי הרי כל-כך הרבה כבר נכתב עליה – לולא הפכה לפתע ל"מחותנת", או איך קוראים לקשר הזה, לקרבת משפחה זו שבין שתי נשים של איש אחד.

אני יודעת –  בעברית קוראים לשתי נשים כאלה "צרות". ואם כי במקרה הנדון, ז'קלין-קנדי-אונסיס היא צרתה הגדולה של מאריה הגדולה (אני משערת) לא כך מרגישה ודאי ז'קלין כלפי מי שהיתה ידידתו המפורסמת של בעלה הקשיש להלכה והתוסס למעשה – אריסטוטל היווני, פילוסוף הממון והנפט והחיים המתוקים. להיפך – ידידות זו ודאי הוסיפה לו קסם. כי האיש אינו רק הוא אלא אלה שהיו עמו... ולאחר ככלות הכל ידו של מי היתה על העליונה. איזה רגש ניצחון מפעם בוודאי בלבה של ז'קלין העצובה. ואיך טרופים עתה לילותיה של מאריה. איך בוערת בה הקנאה. אותה קנאה נוראה שהיא ארוכת ימים הרבה יותר מאהבה. קנאה שיודעת אף לעורר לחיים חדשים אהבות שמתו...

אחר ככלות הכל "הידיד הגדול" של מאריה קאלאס לא שמר לה אמונים. רוב שנות "ידידותם" היו חיי האהבה שלו שיחת הכל בעולם כולו. ובזמן האחרון – במשך שהותי בניו-יורק, טיילה ספינת השעשועים שלו על מימיו השלווים של נהר ההודסון. ממש מול חלוני, וסיפרו וכתבו, שהסיפון והתאים היו מלאים בנערות זוהר וביפהפיות-לא-נורמאליות. ובמידה שהיו יפות יותר היו גם פתיות יותר – כך היו מתנחמות נשים בשלות, ספק בקנאה, ספק בבוז ובהרבה צער.

מאריה קאלאס, ידעה כנראה באמת לאהוב בלהט, בסער, בתשוקה, בעצבים, בגוף ובנפש, את מי שגם כדאי לאהוב. כי לא "בזבזה" עצמה על אהבה סתם. הלב שלה ידע להלום לאיש הנכון. ידע להיות כבד ערגה למי שהוא כבד-כיס.

כאשר הרבו לכתוב על מאריה קאלאס וידידה אונסיס – לא זעק העולם לשמים: "זקן וצעירה"! כשם שזעקו במקרה של ז'קלין. אמנם היא, מאריה, היתה רק ידידתו ולא אשתו. אבל ידידה של עשר, חמש-עשרה שנים שאין עמה חוזה חתום על ידי הכנסייה. והאם בשל כך קטן הבדל הגילים. מאריה קאלאס גדולה מז'קלין רק בחמש שנים. הווה אומר – הבדל של שלושים שנה בין בעל ואישה – הוא נורא. ועשרים וחמש שנים – כשר?

כאשר נודע ברבים דבר נישואיה של "הנסיכה האמריקנית" לאיל הממון, וכל אמריקה אכלה את ליבה מצער, עלבון ורחמים, כל אמריקה כמו ישבה "שבעה", התכווץ לבי מצער על קאלאס. עתה היה לי יחס אישי אליה. הכרתי אותה. דיברתי עמה. והיא מצאה חן בעיני, במצח הגבוה הזה שלה, במבטה התועה, בשקט הזה שבא אחרי כישלון שבלב. אמנם, כפי שכבר נאמר, אונסיס הגדול לא שמר לה אמונים ולא פעם הדגיש שיחסיו עם הזמרת האלוהית, הם יחסים שבין אח לאחות. אבל מי האמין בכל הדיבורים הללו. מי לא ראה שזה אחרת. מאוד. הלא כל העולם ראה אותם, ויש לשער שאונסיס דאג לא מעט לכך... אחרת מניין התצלומים מחדרי החדרים, מהפלגות בספינה פרטית ואריה בזרועותיו. מניין כל הכתבות מנסיעות, הפלגות, טיסות, קבלות פנים, ריקודים. הוא קטן קומה, מגיע בקושי לחזה של האישה התמירה בעלת צוואר הברבור, שעיניה יפות עד כאב, שקו העורף הגאה נוגע ללב ברכותו.

משנת 1957 ואולי אף קודם לכן היתה קשורה באיש הזה, שמי שמכיר אותו, יודע לספר איזה קסם יש בו. גס אבל עם זאת בל נשכח – יווני. והיוונים הלא בראו את אליל האהבה. והוא אינו חי רק במיתוס. הוא חי בליבו של כל יווני היודע לאהוב. לשמוח באהבתו ולשמח בה. אין לשכוח זאת. ובשלו, בשל "הידיד האוהב אותה כמו אח" מתגרשים מבעל, איש העסקים המצליח ואדיר הנכסים והמפעלים, שזנח את הקריירה שלו והיה לאמרגן שלה. שרת אותה כמו עבד והקיף את מיטתה בפרחים... כך היתה מספרת... בזמנו אהבה אותו נורא – את ג'יובאני באטיסטה מאנגאניני. כך היתה אומרת וכך היתה נוהגת עד שבא "האליל היווני" ומחק את הבעל האיטלקי שגם הוא היה קשיש ממנה בהרבה שנות חיים. ומאום לא קרה. אונסיס לא נשא אותה לאישה. ואולי לא רצתה בנישואין בשל הקריירה...

פגשתי את מאריה קאלאס בדאלאס. (איזה חרוז!). במקרה פגשתי אותה. היה זה באמצע חודש ספטמבר, בשלושה עשר בו. יום שאין אוהבים אותו באמריקה בשום חודש, בשום מעלית. ב-13 לחודש אין קובעים פגישות. 13 הוא מספר מאוס. נטול מזל. אבל לי היה זה יום מוצלח מאוד. העיר היתה שטופת שמש, שטוחה וצחה ונקייה. משהו כעין אילת שלנו אבל הרבה פחות פראית. ערכו לכבודה של קאלאס, אותו יום, ארוחה חגיגית ובארוחה זו קפצו כולם על רגליהם בתשואות רמות, כאשר הודיעו כי קאלאס, תופיע בדאלאס, ככוכב האופרה בנובמבר 1969. (לאחר הסקאלה במילאנו, לאחר הקובנט גארדן, לאחר פאריס וניו-יורק ווינה, אין זה הישג גדול...)

היא לבשה באותה הזדמנות שמלה תפורה משני צבעים, בדוגמת פרינצס. חצאיתה היתה משי קרפ אפור וחולצתה משי קרפ לבן, משרוולים ארוכים ומנז'טים מכופתרים. שערה היה סרוק לאחור, פניה חיוורות וחלקות, עצמות לחייה בולטות ואיזה עיניים. ואיזה פה. אומרים עליה שהיא רעת לב, אנוכית, קשה. איך יכול להיות אדם בעל שפתיים כשלה אדם רע – תמהתי.

למודת ניסיון שעם עיתונאים צריך לנהוג יפה נעתרה מיד לבקשת פגישה. היא ניסתה לתת אינטרביו נעים לקומץ עיתונאים מקומיים שנתקבצו ובאו לשוחח עמה, אף כי מזה שנים הרבו לכתוב עליה מבלי שנתנה ראיונות.

ישבה לפנינו לא טוסקה הגדולה, לא מדאה, לוציה-די-לאמארמור ג'וקונדה או אאידה. ישבה לפנינו אישה נאה מאוד, נעימה מאוד. קצת תלושה מן המקום, והמנסה לחזור ולזכור שהיא נוכחת. בגלוי לב סיפרה משהו שנדמה לי כי כבר קראתי באיזה מקום. סיפרה שבלי תשואות, בלי אהדת קהל – אינה יכולה לשיר, אינה יכולה לחיות, ובשל אהדת הקהל, בשל הציפיה שלהם והאמון שנותנים בה – אין היא יכולה לחיות. שהמס שהיא משלמת בעבור התהילה – הוא כזה – שלא פעם היא תוהה אם תהילה ואהדה, ברכה הם או קללה.

"היא משחקת, שחקנית גדולה היא" – סיננה מבין שיניה עיתונאית צעירה אחת שבזכותה ידעתי על הפגישה. "סתם מדברת, כי הכל כבר יש לה..."

החדר בו ישבנו בבית המלון, לא רחוק מן המקום בו נרצח הנשיא קנדי, היה מלא פרחים. לא זרים – עצים שלמים. ואני חשבתי לי שבוודאי מאונסיס הם. והיתה לי איזו סאטיספקציה נשית, שאונסיס זה שמטייל עכשיו עם יפהפיותיו הקטנות, עם בלט הוורדים שלו בנהר הודסון, אינו יכול להשתחרר מזכר האישה הבשלה הזו, "אך, אנחנו נשים הבשלות" – אמרתי אל לבי – "אי-אפשר להוציא אותנו מתחת לעור, (כמו שאומרים באנגלית). הקטנות הללו זה רק שעשוע." איך שיודעים להתנחם כשרוצים בכך...

איני זוכרת איך נתגלגלו הדברים. אם אני שאלתי או מישהו אחר שאל, בכל אופן, אלה היו הדברים של מאריה: "למה שואפת אישה. מה העיקר בחיי אישה? לא תהילה, לא קאריירה. אלא כל אותם דברים פעוטים ופשוטים כמו בית עם ריח תבשיל, כמו בעל בנעלי בית, כמו ילדים צעקניים, ספר בחיק, כשהאש בוערת ובכורסה השנייה יושב הוא – האיש שלה..."

ככל שגדלה הקריירה הולך ומתמעט עולמה. כי ככה זה. כשהאיש משיג קריירה גדולה – משפחתו צומחת עמו. כשאישה מגיעה לתהילה – ביתה נחרב. לתמיד.

ומאריה אננה סופיה קלוגרופולוס שנולדה בניו יורק להורים אמיגרנטים יוונים, שהיתה נערה שמנה ומכוערת והיתה למאריה קאלאס שרוזנים ומלכים וראשי ממשלות נשקו את שולי שמלתה, אינה מסוגלת להחזיר את הגלגל לאחור. ואילו ניתן הדבר...

אין לשער שהיתה מוותרת. כי למי העוז והכוח לעמוד בפיתוי הגדול הזה. והיא עוד תשאג, לביאה זו – וקולה עוד יישמע. אבל לכאוב אפשר. לכאוב עד שרשי נשמתך.

 
לייבסיטי - בניית אתרים