שיחות במזרח ירושלים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> שיחות במזרח ירושלים

 

22.1.77

שיחות במזרח ירושלים

יום אחד מן הימים הזכורים לטוב של מסעות סיני. כשסיני עדיין כולו בידינו ועם ישראל שיכור ממרחביו, תר וחורש אותו לאורכו ולרוחבו – אספנו בדרכנו לתעלה בדווי מוואדי פיראן.

מכאן לכאן הסתבר שלא היה זה סתם "טרמפיסט". מארחנו במכונית, קצין בכיר בצה"ל, הכירו כגשש מפעולות צה"ל. היחידה הלכה אחריו כמעט בעיניים עצומות. הגשש היה "העיניים של היחידה" והוכיח עצמו כאיש נאמן ומהימן. הוא לא היה סתם גשש. הוא היה בעל מקצוע מעולה, בן בנו של גשש ששימש בתפקיד זהה אצל המצרים.

רמת החיים שלו לא השתנתה הרבה למרות ששרת בכוחות הביטחון הישראליים, ואולי משום ששרת בהם, כי המשכורות המשולמות אצלנו הרי ידועות לכולנו. עם זאת, הוא כבר קנה לעצמו שעון זהב, וגם טרנזיסטור היה בכיסו, וטלוויזיה באהלו, והוא גם לא היה לבוש סחבות, כבדוויי סיני בימים ההם של ראשית שלטון ישראל.

בין כה וכה שאלנו אותו "איך הולך לו." לא כל כך כדי לקבל תשובה אמיתית, כמו בציפיה למחמאה, כהרגלו של הישראלי תמיד. אמור – אמרנו לו – אתה, בדווי מסיני, שעבדת אצל המצרים ועכשיו אתה משרת את הישראלים. איזו ממשלה טובה יותר?

חשב הבדווי וחשב, ולבסוף השיב: "הממשלה השלטת היא הכי טובה..."

מרוחים את השלום בפת

בסיפורו של הבדווי נזכרתי השבוע, כאשר התארחתי אצל משפחה מנכבדי ירושלים המזרחית. הנה אנשים המתחילים את חייהם הרבה לפני שהם נולדים. אנשים היושבים באזור זה הרבה מאות שנים, וזיכרונם המשפחתי חוזר מאות שנים לאחור. גם הטעם של פעם שמור עמם ברהיטים, בשולחן שאוכלים עליו ובמטעמים המעלים עליו, במראות הנשקפים מחוץ לחלון, בקול הקורא לתפילת בוקר צהריים וערב. אמנם, המואזין הוא חשמלי בימינו, טייפ ריקורדר, ובכל זאת – אותן דרכי נימוס, אותן ציפיות, נישואים בתוך המשפחה...

התורכים, האנגלים, הירדנים, הישראלים – ומי יודע מי יבוא אחרי כן (רק לא ערפאת!...) נכבדי ירושלים המזרחית אינם נושאים בידם מקל נדודים, אך פילוסופיית החיים שלהם היא כשל הבדווי. נאמנות למשפחה, לשבט, לעיר. רק אחריהם דאגה למדינה ולאחדות כל ערבית.

יחד עם זאת יש לי הרגשה – ושותפים להרגשה זו מומחים לנושא הערבי – שהמגזר הערבי הקובע, זה בעל המסורת, הייחוס, הכסף וההשפעה, לא צריך היה לאמץ לעצמו את הפילוסופיה של הגשש הבדווי. הוא סבל תחת השלטון הישראלי. יחד עם רצונו ושאיפתו להגדרה עצמית, במסגרת ירדנית, הוא מעוניין מאוד לשמור על מה שהצליח לרכוש בעידן הישראלי. עשר השנים מאז מלחמת ששת הימים אינן נראות בעיניו כפרק זמן אבוד. נהפוך הוא. 

ערביי ירושלים והגדה, המריחים את השלום בפתח, מוצאים עצמם מודאגים כיצד לשמור על פירות התקופה הזו, מבקשים להבטיח לעצמם סוכנויות של מוצרינו, מבקשים עסקים משותפים ואולי אף השקעות משותפות, מבקשים לשמור על קשרי מסחר ואף על קשרים חברתיים לשמם, המזכירים לרבים מהם גם את ימי נעוריהם, כאשר כולנו היינו תחת השלטון הבריטי.

יש עוד דאגה בלבם. אומרים: "מה שקורה אצלכם, לא טוב. לא טוב שאתם מכבסים את הכבסים שלכם בחוצות, מצלמים בטלוויזיה, כותבים בעיתונים... הדמוקרטיה שלכם היא כבר יותר אנרכיה מדמוקרטיה. היא דוגמא לא טובה לבני הנעורים שלנו, והיא מדאיגה אותנו מאוד. כמו שאתם טענתם פעם שאין לכם עם מי ללכת לשולחן לנהל מו"מ על בעיות פליטים, פתרונות פוליטיים, כך אומר הרחוב הערבי שאין אצלכם עם מי לשבת לשולחן. כולם נראים זמניים, לא גברים עם ביצים... חבל, חבל מאוד שדחקתם את דיין לצד."

"דיין?!"

"כן. דיין. הוא גבר. מנהיג. והשני – טדי קולק..."

נשבר לנו לפט את בעלי המשרות של פלאשתין

יושבים איתי אנשים, סוחרים, עורכי דין, מנהלי חברות. אנשים עם שמות ומעמד – ונדים בראשם כמיואשים. 

את לא מבינה, הישראלים אינם מבינים, אולי גם העולם אינו מבין עדיין שנמאס לערבים מהבעיה הפלשתינית, נשבר להם מערפאת ודומיו. קבוצת המנהיגים הפלשתינים המצוים בראש קבוצת הטרור – מי מינה אותם להיות המצילים של היישות הפלשתינית, מי מינה אותם להיות הדוברים? לבד מזאת, הם אינם מייצגים עוד שאיפות ואידיאלים. הם התפטמו, והתעשרו, והסתאבו.

"את יודעת מה הם רואים ב'מלחמת הפלשתינאים לשחרור'? – משרות. משרות שמנות מאוד. דרכו של עולם, שאוספים תרומות – ולוקחים חלק. לא נורא אם לקחו חמישים אחוז והכניסו לחשבונות הפרטיים שלהם בבנקים השווייצריים. אבל צריך שיהיה לאדם טקט. לוקחים את החלק שלך, ושקט ושא. לא מוכרחים לצעוק ברחובות 'אני עשיר'. לא מוכרחים לנסוע במכוניות מפוארות, לשבת בבתי המלון הגדולים בפריז, בלונדון. בניו יורק. לא מוכרחים לאכול במסעדות הכי יקרות בעולם, ללבוש קאשמיר ומשי, להלביש את החברות בפרוות יקרות ולהתכסות ביהלומים. זה מעורר כבוד, אבל גם מוציא את העיניים.

"לעולם הערבי נשבר לפטם את בעלי המשרות של פלשתין. נוסף לזה, ראינו מה קרה בלבנון. נוסף לזה, רואים מה קורה במצרים... נשבר למדינות הנפט לחיות תחת החרב של ספטמבר, נובמבר, חבש, אבו-דאוד. טעמנו מה זה חרב שפעם היא חותכת למטה ופעם היא חותכת למעלה. הלהב שלה כפול... זה גם לא מוסיף לנו כבוד, להיות חוטפי מטוסים, הורגי ילדים. והיום חוטפים יהודים, מחר אמריקנים, מחרתיים ערבים, נכנס לנו לראש יפה מאוד. למדנו גם ממבצע אנטבה שלכם, לא נותנים יותר...

"כן, בהחלט, אנחנו רואים בג'עברי ובמה שהביא עמו מעמאן את הפתרון. הזקן הזה יודע יותר מאשר רבים וצעירים ממנו, ויש בדבריו יותר רצינות מאשר שני המחנות תופשים. לא היה עוד זמן כה בשל להגיע לשלום, אף פעם לא הוצע עוד שלום מלא עם חילופי שגרירים ויחסי מסחר. תמורת הסדר. אנחנו בחנו את הנושא – דבריו של ג'עברי לא נאמרו רק על דעתו. ידוע לנו שהמלך חוסיין הסמיך אותו לנהל משא-ומתן..."

והפלשתינים, העם, ערפאת – יקבלו את הפתרון? יראו בג'עברי את נציגם?

"תראי, בשביל להבין – צריך לדעת את המנטליות שלנו. את יודעת מיהו ערפאת? אף אחד לא יודע מי הוא ערפאת. אנחנו לא מכירים אותו, לא יודעים מי משפחתו. בשביל להיות מישהו, צריך שורשים אל העבר. צריך לדעת מי אביו, מי היה סבו, מי דודו, עם מי התחתנו... עד דור עשירי יודעים אצלנו. איש לא יודע מי הוא ערפאת ומניין בא, מלבד מה שסיפר בעצמו. אנחנו חושבים שהוא בכלל יהודי, אם את רוצה לדעת את האמת..."

אך האיש הוא קיצוני, וטרם אמר את כל מה שיש לו להגיד. הוא טרם מיצה את שאיפותיו לשלטון.

"בשביל 'להגיד' צריך כסף. ומדינות ערב ידאגו עכשיו לעצמן. מתוך דאגה לעצמן לא יתנו יותר כסף. כשאין כסף – לא מגידים..."

אמרתם שערפאת עשיר, שהוא מיליונר...

"הוא לא מיליונר – הוא מולטימיליונר. אנחנו אפילו יודעים היכן מושקע הכסף שלו, באיזה בנקים. אז מה?"

אז מה יפריע לו לממן את המשך מלחמתו?

פורץ צחוק ליד השולחן. "יממן מהכסף שלו? לעולם לא. את לא מכירה את הערבים. תשמעי, עינינו אינה צרה בכסף שלו, שיהיה לו לבריאות. להפך, ככל שיש לו יותר כסף, הוא יחזיק אותו יותר חזק ביד.

"הוא מסוכן? הוא היה מסוכן. כשהיה אדיאליסט, בראשית דרכו, כשהיה עני – היה מסוכן. אדם עשיר אינו מסוכן. אדם עשיר אין לו פנאי להיות מסוכן. מסוכן לו להיות מסוכן. צריך לדאוג לכסף שלו ולמה שיעשה בו."

*

אמרו לי אנשים שסיפרתי להם על שיחתי – דיבורים. את יכולה לזרוק אותם לפח. אמרו לי אנשים, מומחים לשאלה הערבית – תורידי חמישים אחוז, וגם אז תתייחסי בספקנות.

אך כאשר סיפרתי להם כי "ידידי הערבים" ביקשו להיעזר בי, ניסו לברר את מי אני מכירה מן החלונות הגבוהים ובין התעשיינים הגדולים שאפשר יהיה להלוות להם כסף תמורת ביטחונות; אך בעיקר שיהיה אפשר לקבל אצלם קונצסיות וסוכנויות בלעדיות בתעשיית היהלומים, באספקת צמיגים, בשימורי מזון, כלים חקלאיים ואריגים; שנמאס להם לעסוק בהברחות דרך ארצות שכנות; שאולי היה ניתן לקבל שחרור ממסים; שהנה יבוא השלום ותהיה אפשרות ליחסי מסחר נורמליים – התחילו המבינים להתייחס ביתר רצינות לסיפורי ולא רק ביתר רצינות, אלא אפילו בעניין שלא נעדר ממנו כובד ראש...

 
לייבסיטי - בניית אתרים