שיח לוחמים בבקעת הירדן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> שיח לוחמים בבקעת הירדן

 

10.1.69

שיח לוחמים בבקעת הירדן

ערב ראשון של שנת ששים ותשע. אתמול רקדנו במלון הילטון לצלילי תזמורת והרמנו כוסות נוסח אירופה, והחשיכו את האולם בשעה חצות הגורלית. והכל הבריק והבהיק. הגברות עטרו לראשיהן כתרים של נייר כסף. הגברים לבשו פאפיונים. והיה שמח ולא היתה דאגה בלב, כביכול. חגגנו עם העולם הנאור את כניסתה של שנה חדשה וטובה, שנת שלום ורווחה.

ועם בוקר ירדנו לבקעת הירדן. ועם ערב נאספו אנשי הבקעה, בחדר השק"ם, בעל הכורסה האחת והכסאות הצולעים, כעשרה בחורים צעירים, כולם חיילים בשירות חובה. ילדים – עד שישבו ודיברו.

תחילה גיחכו. לדבר? לספר? אחר הבינו שהסיפור שלהם טוב שיידעו עליו. טוב שיידעו עליו בחוץ. טוב שיידעו שהחייל הקרבי, שאפילו החייל בשורה הראשונה של האש, שואף לשלום. רוצה שהמלחמה זהו תגמר. רוצה לשוב הביתה, ללמוד, להקים משפחה. דיברו על חיים ועל מוות. על אובדן חבר. על הריגה שאין בה שנאה, רק סלידה. על המצב הזה אליו נקלענו ואשר אין רואים ממנו מוצא.

אמר רב"ט יגאל, בן עשרים וחצי: "אני נמצא בבקעה מספר חודשים.

"אם אני נתקל בהם במרדף, אני יודע שאם אני לא אהרוג יהרגו אותי. אין לי הרגשה שאני עומד מול אויב. אני בצבא שנתיים ועברתי די הרבה. במלחמה הייתי בירושלים. הגעתי לשלב שאני רוצה כבר לגמור עם זה. אני רוצה לחזור הביתה ואני מקטר. עכשיו אני יודע להעריך יותר את הבית ואת החיים בכלל. אבל כשאני חוזר הביתה, כשאני חושב שאשוב הביתה, ואתחיל בחיי יום יום, אני מתחיל לפקפק אם אוכל לחיות בלי צבא, בלי הרגש הזה של אחווה וחיים בתוך דברים לא רק לעצמי אלא לעמי. אני אומר זאת בלי שום ציונות."

נשתררה דומיה אוהדת. עוד היתה כעין מבוכה לשבת ולדבר על עצמך. לא נעים כלפי ולא נעים כלפי החברים האחרים. אבל נראה שהבחורים כולם מסכימים עם יגאל. לידו ישב ליאון.

מנין אתה ליאון?

"מהולנד, מארנהאם. בן עשרים ושתים. שלוש שנים בארץ."

עם הורים?

"לא. עליתי לבד. באתי" – אמר בפשטות – "כדי לחיות כאן בארץ. קודם הייתי בתנועת נוער ציוני ובאתי להגשים. אני נמצא בצבא שנתיים. בבקעה מספר חודשים. במלחמה הייתי בסביבות רמאללה. אני מחכה להשתחרר. ברור. איני איש צבא ולא הייתי רוצה להיות בצבא קבע. אני רוצה להיות גרפיקאי. בשעות הפנאי אני מצייר, משתדל להתקדם."

על הפשיטה בביירות

מה סדר יומי? המפקד, מותר לדבר? היום, למשל, כמו כל יום, קמתי מוקדם בבוקר, כמו כל יום. אכלתי קפה לחם וריבה. בחמש יצאתי. יצאתי עם זחל"ם וג'יפ. גמרתי את הציר שלי, המשכתי בטיפולים ברכב, גמרתי, אז עליתי למעלה. צחצוח, ניקוי נעליים, לאכול, לקרוא, לעבוד קצת על גראפיקה ומחר יוצא שוב לעבודה.

"קורא הרבה עתונות גם עתונות חוץ ובכלל – גם הרבה ספרים. אני אוהב את ליאון יוריס.

"מה דעתי על הפעולה בלבנון? כששמעתי את זה, לא יודע, לא הייתי כל-כך מבסוט שעשו דבר כזה דווקא ללבנון. אחר כך, כשלמדתי את פרטי הפעולה, שקלתי מחדש. עם לבנון היינו ביחסים טובים, יחסית, לממשלת לבנון יש הזדמנות ואפשרות לתפוס את אנשי הפת"ח הבאים אליה מבחוץ ועוברים דרכה. כמו שזה היה בירדן. אם נשתוק להם – ייהפך גם הלבנון קן למרצחים הללו, כשם שזה קרה בירדן, משום שנהגנו איתם בכפפות משי. אסור לתת להם הזדמנות להתבסס שם.

"מה שהממשלה שלנו החליטה לעשות וביצעה, ישמש להם התראה עם הדגמה כזו, עד שיחשבו פעמיים מהי אחריות מדינה שמרשה לכוחות גרילה להסתובב בתוכה ולהתנהג כאילו היא פרוזדור. מי שמרשה זאת, אחראי במידה טווה למי שפועל ממש."

"מה שיפה פה" – אמר מנחם (סגן בן עשרים ואחת מחדרה) – "הוא שלא פגעו באיש. כמו שאמר צ'רצ'יל הבן: 'העולם מתיחס לחומריות ולא לאנושיות. איכפת לו הכסף ולא הדם היהודי שנשפך ולא הדם הלבנוני שלא נשפך.'

"במה אני עובד? באותה עבודה עובדים כולנו. אבל יש לי יותר כאב ראש בגלל האחריות הרובצת עלי.

– האם אתה חושב שצריך להקפיד אצלכם על משמעת וגינוני משמעת, כמו במקום אחר בצבא?

"באופן כללי אני חושב שהקפדה על תרגול, תלבושת וכל שאר העניינים הללו, חשובה מאוד ואני מחייב אותה. אבל באופן פראקטי זה נראה לי בלתי אפשרי ומכאן גם מגוחך במידת מה. במוצב – בקו קדמי – איפה ניקח את הפנאי לכל אלה? קחי יום עבודה רגיל. הסגל שלי כולו בעבודה. מבוקר ועד בוקר. סדר צריך להיות, זה גורם למשמעת, אבל גינונים... משמעת חיילית קשה להחזיק פה. להעמיד למשפט על דברים של מה בכך כאשר בכלל לא יודעים מה יקרה מחר. אין לנו כאן תנאים נורמאליים."

כאשר נופל חבר

– האם נפלו חברים רבים מן היחידה שלך מאז אתה נמצא כאן?

"אני נמצא כאן מספר חודשים, ובמשך חודשים אחרונים אלה, המרדפים כמעט נעלמו. נפלו חברים אחדים ובאחרונה צביקה עופר.

"לי היה חבר שנהרג בתעלה. סגן-משנה. היינו יחד שנה שלמה באותה מחלקה. הוא היה האבדה הראשונה במחלקה שלנו, ומאז התחלתי לחשוב ברצינות על הנושא הזה של חברים נופלים. הגעתי למסקנה שהגיע הזמן להתיחס לחיים ולסביבה קצת יותר בסבילות ובעדינות. פה ושם אתה פותח את הפה. כך היה עם מנשה... אבל בסך הכל היינו חברים טובים... היום אתה מסתבך עם מישהו על דבר של מה בכך, ומחר אתה רואה אותו מוטל. וזה קשה. אתה חושב עליו כל הזמן. אחר-כך מתרגלים לראות איך נהרגים חבריך. וזה הגרוע מכל. זה לא קרה לי ואני מתפלל שזה לעולם לא יקרה לי. אבל אני פוחד שיגיע יום ואחשוב שהסנטימנטים וכל הרגשנות שייכים יותר לילדות, ואני אגמל מזה. וזה לא טוב. זה רע.

ולא חשבת על עצמך. לא ירד עליך פחד?

"למעשה, לא חשבתי על זה. לא חשבתי על זה הרבה."

אמר יחיאל, בן 21 בעוד חמישה ימים, מירושלים: – "את יודעת מה חושבים? חושבים על המעגל הזה, על המסגרת השחורה שהיתה מופיעה בעיתון עם שם זר ולא נגעה לך כל-כך. והנה מסגרת זו מתקרבת אלי יותר ויותר ורואים גם את השם שלך בתוכה... ההלם הראשון בא כשאתה שומע שנפל חבר. אחר-כך אתה אומר לעצמך: צריך להמשיך לחיות. ואז החבר'ה נפגשים ואומרים: הוא היה... אחר-כך קוראים עליו בעיתון. אחר כך אתה מקבל חוברת (השפתיים מתנפחות מהעוויה) החוברות האלה... אחר כך... אחר כך חושבים וגם יודעים שאנחנו נמצאים בתקופה קשה ונכנסים למעין אדישות. אין ברירה. צריך להתגונן. הרי צריך להמשיך לחיות."

אמר אחר: "אני הייתי כשמנשה נפל. אני זוכר כמו היום. בעצם, אף פעם לא אשכח. ישבנו במגורי-בנות ותיכננו את החופשה שלנו ביחד. כל הקבוצה. ואז התחילה ההפגזה. רצנו החוצה. ראיתי את הפגז נופל. וראיתי חברים. אלה שישבו יחד במגורי הבנות, עפים באוויר. ולא זיהיתי. הגעתי בריצה לבונקר. אחר-כך הביאו אותו לבונקר. שסוע. בכיתי. בפעם הראשונה תפסתי מה זה חיים. רק לפני חמש דקות דיברתי איתו. תיכננו ביחד את החופשה שלנו. בפעם הראשונה בחיי בכיתי על חבר."

חשוב אם זה חבר או לא?

זהר (בן עשרים ואחת, מכפר שמריהו): "זה עניין אינדיווידואלי. הנה הדוגמה האחרונה. נהרג אצלנו נהג. אולי זה קצת צורם, אבל השאלה הראשונה כששמעתי שהרכב שלנו עלה על מוקש – היתה האם הסמל נהרג. כי הסמל הוא חבר שלי. הנהג היה נספח, לא משלנו. ואותו סמל, הרבה עבר עלינו יחד. אנחנו כמו קשורים בגורל אחד."

משקפיים על גבי מכתב

"כששמעתי שזה לא הסמל הוקל לי. זה אולי אכזרי. היו פה הרבה מרדפים בהם הלכו בחורים. סטמפלה, אריק ועוד. הייתי בהרבה מקרים כאלה, שותף למרדף, בשעת מעשה. אתם צועדים ביחד, נלחמים ביחד ואחד נופל. ההרגשות הראשונות קרות מאוד בשעת מוות מיידי. רק אחר-כך, כשחוזרים למחנה ונמצאים מחוץ למשחק האכזר הזה, מתחילים להתעמק וגם להתייסר... לא חושבים היום הוא, מחר אני. איני אדם דתי, ואף לא הייתי מאמין באמונות תפלות, עכשיו אני מאמין במזל ובכוכבו של כל אחד... נעשיתי פאטאליסט..."

ראובן: "הנה סיפור שלי. יצאתי למארב. הגעתי לשם ואז פתחו עלי באש מעבר לירדן. הורדנו את החבר'ה למטה וצעקו לרוץ לבונקרים. אחרי חצי שעה צעקו שאחד נפגע. היה סגן וסמל. הסמל רץ להודיע שיוציאו את הפצוע בהליקופטר. פקד שאקח חייל וארוץ לחלץ אותו. רצנו לשם.

"וכך, כשאנו רצים, חטף כדור בכתף. רצינו לקחת אותו באלונקה וסירב. לא חשבתי על כך אם הוא חבר ואם אינו חבר. רציתי להציל אותו בכל מחיר, ולא היה איכפת לי שפגזים עפים ממעל ובכל מקום. לא חשבתי על כך לרגע שגם אני בסכנה. אם פוחדים? פוחדים לפני, פוחדים אולי קצת כאשר נזכרים. בשעת הקרב לא. אין פנאי לחשוב ואין פנאי לפחוד בדרך שתדאג לעצמך. אתה עושה מה שנחוץ.

"ואני זוכר גם הפגזה במקום אחר. שמענו פיצוצים ודבר שני שידענו הוא שארבעה חבר'ה נהרגו. כולנו רצנו לבונקרים. כשהגענו לבונקר – זו היתה פעם שניה שהייתי באש – רציתי להימלט פנימה, להיבלע בתוך הבונקר. ראיתי חבר'ה יוצאים משם לראות מה קרה ולעזור. ההיגיון הקר אמר לשבת בפנים. היו שריקות ופיצוצים.

"אל תזוז מכאן, צעק מישהו בפנים ומצאתי את עצמי, כמו כולם, יוצא החוצה, לעזור להם. לאלה שנפגעו. כמו שאומרים האדם יש בו יצר ההמשכיות. אני רואה את יצר ההמשכיות של האדם בצה"ל בקשר הזה שבין חיילים, לעזור לשני להמשיך אחריך. איזו אתיקה, אולי מיוחדת במינה לצבא שלנו. אם זה היה חייל מצבא אחר, חייל של האויב, שגם הוא בן-אדם, אז זה היה חייל אחר. איני יודע איך הייתי נוהג."

האם הלוחם חושב על המוות של עצמו?

"לא. לא כל כך. הנה מקרה בחבר שלי. בשעה שהתחילה ההפגזה וכולנו רצנו לבונקר ובדרך לשם הוא נהרג. אני זוכר שישב אותה עת וכתב מכתב. ההפצצה התחילה. הוא הניח את משקפיו על המכתב. אחר-כך ראיתי אותו כותב מלא תוכניות של לימודים ואיך המשקפיים מונחים עליהם, מצפים לזה שהניח אותם שישוב ויסיים אותו. וכבר לא נדבר על כך שהיה ידידי. איזו סמליות יש במשקפיים האלה. בחפצים האישיים האלה שנשארים אחרי. באלה ששימשו את העיניים שאינן עוד. אני אולי אשכח אותו, בשטף הימים. אבל המשקפיים האלה...

בין חזית לעורף

"לא. לא חושבים ולא כואבים שגם אני אלך. גורל הוא גורל. אבל כשהולכים לבקר אצל הוריו של בעל אותם משקפיים ורואים אותם, מתכווצים ככה. ואחר כך הולכים הביתה, להורים שלך, רואים איך אמא שלך נהיית זקנה מיום ליום בגללך..."

ואין רצון לנקום?

"אולי כן. ברגע הראשון. אבל כשאתה רואה את החייל המצרי המסכן הרועד, אני יודע – אני לא שונא אותו. יותר נכון, אני מתעב אותו.אני הורג אותו כי זו מלחמת קיום. או אתה או הוא. ואם אתה – אולי גם המחלקה שלך. יש אחריות. אבל אחר כך אתה חושב. כמו החייל האמיץ שווייק, מי אתה שתיקח את החיים שלו. הוא בכל זאת בן-אדם ונוצר בצלם.

"אנחנו לא שונאים אותם. אנחנו סולדים מהם." אמרו הבחורים במין כובד ראש. במין אמת שבלב.

"אבל יש עוד משהו" – אמר קצין עול ימים, ירושלמי – "זו הרגשה מחורבנת שאתה צריך להרוג. אבל במרדף הזה שבו נהרג צביקה עופר, למשל, מרדף וקרב שהתחולל שלושים וחמישה קילומטר מירושלים. ה"פת"חים" שתפסנו סיפרו שמטרתם היתה ירושלים, ואחד האתגרים היה הכותל. לפוצץ את הכותל.

"ובכן, אני בא ממשפחה מסורתית, ואבי מתפלל ליד הכותל לפחות פעמיים בשבוע. ולא רק אבי, כל המשפחה שלי, דודים ובני-דודים ושכנים וקרובים אחרים. ונזכרתי גם בפיצוץ הקודם שאמנם הצליחו לבצע בשוק מחנה יהודה, שני צעדים ממקום עבודתו של אבא. וחשבתי לי: הנה אני נמצא ליד הבית, במחנה צבא, בטוח, הרבה יותר בטוח מאשר המקום בו נמצא אבא. ובבית דואגים ההורים לך ואתה יושב במחנה ודואג, ויודע מאוד למה, להורים שלך.

"וחשבתי על הערבים השולחים את בניהם להרוג בנו, לחסל את המשפחה שלי. וכבר לא נדבר על מילים רמות, ארץ ומולדת. מסיבה אנוכית ביותר. אתה תעשה הכל. תסגור את מעגל המצפון של יפי-הנפש. אנחנו לא הולכים אליהם. הם באים הנה להשמיד את ביתי, להרוג את הורי. אני רשאי לעשות הכל ואעשה הכל, במצפון נקי, כדי להגן על הבית שלי.

"נכון, לנו, ללוחמים, הרבה יותר קל מבחינה רוחנית מאשר לעורף. אנחנו נמצאים תחת לחץ מתמיד ולא חושבים על העתיד. אולי חושבים על העתיד המיידי. מה תאכל, מה תשתה, מתי תראה סרט אנושי, מה שלום החברה שלך שנמצאת בעיר, ההורים, מה עובר עליהם? הורי, למשל, אינם יודעים היכן אני נמצא. אבל חברתי יודעת, והיא אחת מאלה שיודעות להעריך זאת בצורה כזאת כאילו כל מה שאני עושה כאן, למענה אני עושה. והיא יודעת לחרוד נורא, להתייסר ואחר כך לעשות הכל כדי לפצות.

"מה שהיא עוברת, אותם ייסורים נוראים, אינם מנת חלקי. הייתי מוותר על מנת הייסורים האלה שלה, אך באותו הזמן יש פיצוי כזה בידיעה שהיא דואגת... בעצם הרצון לתודה. אני מספר זאת לצורך הדגמה ליחסים שבין העורף לחזית. עורף שיודע להעריך מה עושים למענו.

"אבל כשאני עומד כטרמפיסט בדרכים שעות על גבי שעות, אחרי לילות של מרדפים, אחרי בקרים וצהריים קשים עד שהמוח שלך מיטשטש, כשאתה עומד שלוש ארבע שעות כדי להגיע הביתה ליום חופש, ושוב אותן שעות כדי לשוב למחנה המגן על הארץ הזאת, אתה חושב: ראה, בן-אדם. בשביל מי אתה קורע את התחת שלך, תסלחי לי על הביטוי."

כאן התגעשו כולם. כל החיילים האמיצים האלה, שכולנו נושאים את עינינו אליהם בתפילה – וכשהם חוזרים מן הקווים הראשונים, ועומדים עם כלי הנשק שלהם בצד, הם ממתינים בענוותנות לחסדו של האזרח העובר על פניהם ביעף...

ה"טרמפ" זה לא רק הסעה...

"מה אגיד? לפעמים אני חושב: הלוואי והייתי מניח להם לבנת-חבלה מתחת לגלגלים."

"אתה מדבר שטויות."

"אבל בחיי שמרגישים ככה."

– מדוע אינכם מבינים? לעתים פשוט אי-אפשר לקחת חייל. נוסעים שניים ומשוחחים. ואולי שיחה שאינה יפה לעוד אוזן. ולעתים עוצרים חיילים, נוסעים שני קילומטר ומבקשים לרדת, כאילו אתה אוטובוס. בעל המכונית ממהר לאיזה מקום והופך להיות "מאסף." גם מחוץ לצבא ישנם עניינים הדורשים לפעמים פעולה וחיפזון. ואגב, מרבית החיילים אינם קרביים. עובדים בעיר או במחנה בקרבת העיר. לך ודע מי קרבי ומי לא. מי חזר מן הבקעה ומי חזר מן המטכ"ל.

"אז למה אחרי שמתפרסמת פעולה בעיתון, מגיעים הביתה בטרמפים מהירים אחרי שעה-שעתיים? שבועיים ימים נשמרת ההתלהבות, ואז אין 'שיחות פרטיות חשובות', ואין 'עניינים דחופים'. אז לוקחים. וכי לא רואים את הכובע האדום של הצנחנים? הצנחנים אינם משחקים. כבר יודעים זאת.

"הטרמפ בשביל החייל הוא יותר מהסעה. הוא לו זר הדפנה. הוא לו התודה של היושב בבית. הוא לו סמל שהוא פועל ונלחם ועושה דברים אפילו נגד מצפונו – בשביל עמו. אלה הפרחים שמקבלת אהובה. הפרחים אינם תגמול – הם סמל, הם מחווה.

"הטרמפ הוא גם טבעת הזהב המברכת על הקשר הזה שבין חייל לעמו, לטוב ולרע. איש מאתנו אינו משוחרר מן הצורך בסמלים, מן הצורך לשמוע מילה טובה. אימרו לחייל מה אתם מרגישים – אימרו לו זאת בטרמפ.

"אתם אולי אינכם יודעים זאת ואינכם מבינים. אבל הוא רוצה בזאת. וצריך שיינתן לו. הטרמפ הוא כעין צל"ש שמעניק האזרח לחייל שלו וכל אחד מן הבחורים האלה, הוא החייל הפרטי שלך...

..."והמצחיק מכל – הלעגני מכל – ראית אותן סיסמאות מודבקות על המכוניות? אחת מהן כתוב עליה כל הכבוד לצה"ל – והמכונית מחליקה על הכביש ריקה. וצה"ל עומד בדרכים ומאבד את כבודו עם כל מכונית ריקה החולפת על פניו ביוהרה."

"אני למשל, גר בבאר-שבע. לוקח לי שעות להגיע הביתה..."

– אינכם חושבים שלאור המשכורות 'הגדולות' שמשלם צה"ל לחייל הסדיר, יכול היה לספק גם הסעה?

"מה פתאום? עוד את זה להעמיס על צה"ל?"

משהו על המפקדים שלנו

"שאלת קודם על עניין תלבושת, כפתורים מצוחצחים ושאר גינונים, ולא נתנו לי לדבר. אבל אני רוצה לומר משהו. אני יושב פה ואוכל אבק. בחיי, שלפעמים קשה לי לעמוד על הרגליים. ואז כל העניינים האלה קצת נחלשים. ופעם נסעתי הביתה. עמדתי אז שמונה שעות על הכביש, כי אני גר בבאר-שבע ועומד בראסו. תפס שלושה-ארבעה שלא היה להם כובע וצווי התנועה שלהם לא היו בסדר, ותפס גם אותי. לא היה לי כובע. איבדתי אותו באחד הטרמפים.

"היינו איזה חמישה. כולם 'ג'ובניקים' ואני הצנחן היחיד מן הבקעה. הם סיפרו כל מיני סיפורים לקצין השופט ויצאו עם לירות אחדות. אני סיפרתי את האמת, שאני חוזר הביתה אחרי הרבה חודשים חמים לעשות את ה'רגילה' בבית. וכמו שאני מדבר, אני נלחם עם השינה. פשוט נופל על פני. יצאתי עם שבעה ימים בפנים.

"ביום השמיני הלכתי הביתה, הספקתי רק להתרחץ ולהחליף לבנים, ויצאתי לכביש לחפש טרמפים בחזרה. אני הידקתי שיניים. לו היה נופל איזה 'בראסו' לידיים שלי, הייתי מלמד אותו פרק בדרך-ארץ ללוחמים. אבל כל השבועה שנשבעתי – נגמרה בו. יש טבע מחורבן לחיילים שלנו. כפי שהם אומרים. אין להם דם לעשות משהו נגד השטויות. מצייתים. כמו כבשים.

"אני רוצה לספר משהו על המפקדים שלנו. הנה אני. טירונות וקורס צניחה ויצאנו למלחמה. לקו קדמי. אחרי שעתיים של נסיעה בכיוון רפיח, המ"מ שלנו נפגע. עד אותו רגע היו לנו תקריות אחדות. אך בעיקר ישבנו וישבנו והמתנו. ראינו ערבים של האויב, עשינו את עצמנו לא רואים. היו עלובים כאלה. בורחים. רועדים.

"אבל כשהמ"מ נפגע ושכב שסוע בתוך הזחל"ם, ישבנו, שלושה חיילים צעירים טריים, ובכינו. ראיתי שהוא שותק. חשבתי שאינו חי. פחדתי להביט עליו. הבטתי הצידה. עשיתי הכל כדי לא לראות אותו. ואז ראינו ערבי בודד. רצינו להרוג אותו. בסכין להרוג. אבל המפקד אמר להמשיך. גם המג"ד עלה על מוקש. תל צור שמו. זוכרת אותו?

"באנו לפנות את השטח ששמו דאב. בשעה שתיים עלה על מוקש. החבריא קיבלו היסטריה. גם אני. גסס שלוש שעות והמשיך לתת פקודות. משהו זז בנו. נכנסים למין התלהבות לא אנושית. ולראות את המפקדים הבכירים בשטח. איך הם לא יודעים להתכופף. איך הם עומדים זקוף. 'התכופף, בן-אדם!' אתה רוצה לצעוק לו, ואתה זוכר, תוך הקרב, שהוא המפקד, ואתה החייל, ואתה נושך את שפתיך, מנסה ליישר את הגו כמוהו, ומשהו לחוש בך: 'העצים מתים זקופים. אתה עוד שיח'..."

המלחמה עושה אותנו מבוגרים

"אנחנו לא רואים סוף לעסק הזה", אמרו הבחורים כאשר נשאלו כמה זמן עוד תימשך לדעתם המלחמה הקטנה הזו, ועייפות רבה ניכרת בקולות הצעירים. עייפות של אנשים מבוגרים. "המלחמה עושה אותנו מבוגרים מאוד", הודו. "לא רואים סוף כי קודם היו שולחים אל מעבר הקווים פושעים, עריקים, סתם נבלות שכורות. עכשיו נמצאים בין ה'פת"ח' טיפוסים אחרים לגמרי.

"דיברנו עם מפקד חוליית 'יום כיפור'. הוא בוגר אוניברסיטה. דיבר עברית ואנגלית וכמובן ערבית. דיבר ב'ציונות' כזו על מלחמת השחרור שלהם – בדיוק כשם שאנו מדברים על מלחמתנו אנו. ואז מתחילים לחשוב, האם אנחנו, אילו היינו ערבים פלשתינאים, היינו פועלים אחרת? ואז נזכרים שגם לנו אובדים הסנטימנטים במלחמה. וכיון שהורגים לומדים להרוג. בקשיחות ובלי יוהרה. זה נכנס לדם. לומדים לרצוח בצבא. אנחנו אולי נשכח. כי תמיד מתלווה איזהו סלידה. הורגים כי אין לנו ברירה. אבל הם... מי יודע."

..."ישנו איזה שלב, שנהרג משהו יקר או מישהו שצעד על ידך ואתה אומר די. עד מתי? מדינה שתמיד תהיינה בה מלחמות ותמיד ייהרג מישהו יקר או מישהו שצועד על ידך. ושתמיד תהרוג... הייתי רוצה לגדל את הילד שלי על בטוח."

"ילד שלי." יושבים נערים בני תשע-עשרה, עשרים, ומדברים על הבנים שלהם שטרם נולדו להם. יושבים נערים שמאבדים יום אחד, אחד משורותיהם, אחד תמים, המייסר את עצמו על עצם המחשבה שהוא ילמד להרוג ותהיה זו שיגרה. יושבים נערים שיש להם רק היום הזה והמחר כל כך לא ודאי, ומדברים על הבן שלהם.

"חיים זה לא רק מלחמות. רוצים לחיות סתם. כמו איש קטן. לא כמו גיבור. מבינה?"

– ובכן, אם אין תקווה לדור הזה ולדור הבא שיחיה בלי מלחמה, שיוכל לגדל את בניו על בטוח, האם היית עוזב, עובר לאיזה מקום אחר שבו ישנם חיים שקטים, נורמאליים?

"לעזוב? לעולם לא. מה שיהיה יהיה. כן נגיע לשלום. לא נגיע לשלום. נגדל אותם ככה. את הבנים שלנו. כמו שיהיה – יהיה."

"אל תעשו מרה שחורה, המצב לא כל כך גרוע. נהרגים חברים, זה נכון. אבל גם בכבישים ובתאונות דרכים נהרגים חברים. אז מפסיקים לנסוע? נהרגים על המדינה – אז נפסיק את המדינה?"

מה הוא יוריש לבנו?

– ומה היית אומר על חבר שלך, שנמאס לו, שאין לו יותר כוח והיה יורד?

"זה עניין שלו", אמר אחד שסיפר כי נולד בפמגוסטה, באמבולנס. יש אנשים שאוהבים לנסוע, כמו שאני נולדתי בנסיעה. אבל אני סבור שיורד מן הארץ, אפילו שיש פה מלחמה, אז מה? אז זה כישלון שלו. אבל אני לא אירק עליו. אני אבין."

"ואני חושב שהוא עריק. ועריק בשעת מלחמה יורים בו ודי."

"ואולי אחד מאיתנו נוסע ללמוד. לנשום קצת בשקט?"

"ללמוד זה עניין אחר. אבל איזה שקט יוכל להיות לגבר. לחייל, כשהוא יודע מה נעשה פה והוא יושב שם?"

"ואני סבור שכל אחד יש לו הרשות לחיות כרצונו. ככלות הכל, לא כל היהודים יושבים בציון ובכל זאת אינם נחשבים לעריקים. כל אחד שיעשה לו את חשבון הנפש שלו. אבל אני שואל את עצמי והייתי שואל אותו: מה הוא יוריש לבן שלו? הנה, אני או אחד כמותי שעושה לא רק בשבילו, שעושה בשביל הארץ שלו, אז כשיבוא הזמן אקח את הילד שלי על הברכיים שלי ואומר לו: 'בן, אבא שלך היה צנחן. ישבתי ונלחמתי ב'בקעה הבוערת'. והוא יהיה גאה – הילד שיהיה לי. ומה הוא יאמר לבן שלו? שנדד לברוקלין והיתה לו חנות, ועצם את עיניו לבעיות כושים יהודים וכך הוא צבר רק כסף? וכאשר ימות יקברו אותו בבית קברות בברוקלין? ואני – אותי יקברו בהר הרצל!"

תום וטוהר, וגבורה, ובגרות – נערים שחלב אמם עוד על שפתותיהם ושכבר נכפתה עליהם הפלדה והאש והם מדברים כבר על הילד שלהם שטרם נולד ומה יגידו לו, והם מייסרים את עצמם על ניתוק פתיל חייו של חייל, אפילו נמנה עם האויב. מתפללים לשקט. לבית, אך לא יזוזו מכאן גם אם המלחמה תארך אלף שנים. ומקבלים כל כך יפה את הדין, בעיניים פקוחות ואוהבות.

נערים שכל משובות העיר קורצות להם – וגם ספסל הלימודים – והם מבלים ימים ולילות בזחל"ם, ברביצה במוצבים קרים וחשוכים, למן צאת הכוכבים ועד זריחת השמש. ולא איבדו את הזוהר, את החן, את שמחת הנעורים והגעגועים הגדולים לדברים הקטנים שבחיים. נערים שעומדים ממושמעים בצידי דרכים ומצפים לטרמפים הביתה, שעה שהעולם כולו יוצא מגדרו לרקוד, ולשחק, וללבוש מבריקים, ולעשן השד יודע מה, ולבלות ימים ולילות בין אורות נוצצים.

אמרתי להם זאת. סיפרתי להם על הנוער באמריקה, על המועדונים שלהם, על השיגעון הפסיכודלי, על "מסעות" של ל.ס.ד. ועל ויכוחים למען השלום, על תחרויות מוזרות של נשפים מבוקר עד בוקר, ועל השיעמום שנורא וחוסר התוחלת. כנראה זקוק האדם למנת צער שתהיה נחלת הכלל, לאתגר לאומי, לאתגר חברתי – אחרת יוצר לעצמו חולי וכאב מלאכותיים.

"מסכנים", אמרו הבחורים ונפחו חזותיהם. "חולים מרוב טובה. שיבואו הנה ויבריאו. לו היה לנו שלום, אין עוד מדינה יפה, ונהדרת כשלנו."

זה לא סתם אדמה, זה דם

– והייתם מחזירים שטחים בשביל שלום?

נשתררה דומיה. הכתפיים קצת נפלו. גימגם מי שגימגם: "מוכן לחזור לשטחי המדינה, לבד מירושלים. מה שאלון אומר תופס בשבילי. לבד מירושלים."

"להחזיר בתנאי שיהיה שלום. אבל לא יהיה שלום. זה סתם דיבורים. לא מחזירים סנטימטר לפני שיש שלום, כמו שצריך."

"להחזיר, או להשלים שטחים השייכים לארץ ישראל."

"חכם גדול."

"מי שמדבר בעד החזרת שטחים, ניתן לו שבוע בבקעה, אחר כך נדבר..."

"כי לגדה מתקשרים. זה לא מדבר סיני. שקיעה זו משהו ששוקע בתוך הנשמה שלך. ואין פה שקיעה שמתבזבזת, ואת ההרים מסביב ראית? ובכל זאת אני אומר: כמה זמן אפשר לחיות ככה? אי-אפשר להחזיק ככה לאורך זמן הרבה. מדינה קטנה כזו, ואויב היושב בתוכה ומסביבה, והפעולות החתרניות – צריך לחשוב גם קצת על הלוחמים..."

"לפי דעתי אף פעם לא יהיה שלום. הם לא יוותרו ויבואו ויסתננו ויהרגו ואנחנו נהרוג וכמה שנהרוג, יבואו עוד. הם אינם מתחשבים בכל חייל. אינם כואבים על כל אחד כמו על אדם. הם, לא איכפת להם לשלוח עשרה, שנים-עשר חבלנים ושכולם ייהרגו – אבל זהו. אין מוצא. אנחנו לא צריכים לחשוב על זה. יש לנו מי שיחשוב. מה שיחליטו האנשים שנבחרו בממשלה תופס בשבילנו. צריך להיות מציאותיים. הרבה חברים הלכו בשביל כל סנטימטר ועוד יֵלכו. כל אחד יודע. אז רק דבר אחד אנחנו רוצים: כשיגיע להחזיר שיחשבו, שיעשו את זה בזהירות. זה לא סתם אדמה. זה דם."

 
לייבסיטי - בניית אתרים