שימרו על אלה שישנם פה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> שימרו על אלה שישנם פה

 

6.9.74

שימרו על אלה שישנם פה

כמעט מונולוג של עולה-יורד

לא חסר להם לחם, והם רק ארבעה בשני חדרים וחצי, כלומר יש קורת גג, ואפילו יפה. האב בריא וצעיר והילדים אינם חייבים לעבוד – האב מפרנס אותם בכבוד, ומה גם שהאם עובדת אצל מורה שיש לה תינוק.

אז מה לא בסדר?

"לא בסדר שעלינו לישראל כדי לחיות בין יהודים, בין חברים, ביחד, וזה אין לנו. גם בבואנוס-איירס היתה לנו דירה, והיה אוכל, והיתה פרנסה – מה אגיד – יותר טובה מפה. ואשתי לא צריכה לעבוד כעוזרת אצל מורה; קוראים לזה 'מטפלת', בשביל העדינות. שם היו לאשתי גם עוזרת, וגם מטפלת. אבל היה חסר לנו ביחד, היתה חסרה מדינה שלנו, עם חיי יום יום יהודיים. ומה יש לנו בישראל? שיכון. דירה. הולכים ליום העבודה וחוזרים הביתה, להיות לבד."

"תארי לך," מספרת האישה. "לבן שלנו היה יום הולדת. עשיתי עוגה מצוינת והכל. הבאנו כיסאות ושולחנות ממקום העבודה. עשיתי שולחן יופי, לארבעים ילד. וישבנו לשולחן רק המשפחה. אף אחד לא בא. והבן שלנו ישב ובכה. גם אנחנו. ואת העוגה זרקנו."

האם בכפר סבא אין נערים יהודים בבית הספר?

"בטח, אבל מי אומר שאנחנו גרים בכפר סבא? זה רק על הכתובת של המכתבים. אנחנו גרים שלושה קילומטרים מסוף כפר סבא ושני קילומטרים מקלקיליה. והשיכון שלנו בסדר, ככה, ואולי היה לנו טוב אילו באנו מרוסיה, גרוזיה, הודו... אם באים לגור בשיכון של ישראלים – כדאי להתרגל. אבל לגור בגלות אחרת – בשביל מה?"

והגלות הזאת, היא בכפר החסר את היופי והצדדים הטובים של הכפר – ירק, הליכה ברגל, בתים עם דלת פתוחה ופרחים ובעלי חיים ושכנים.

"אלינו צריכים להגיע באוטובוס, והאוטובוס לא נוסע הנה הרבה, ובלילה אין תחבורה. אז טוב. לבעל שלי יש מכונית. אבל אי-אפשר להפוך את הבעל לנהג של המשפחה. ואם כבר נוסעים להביא אורחים, צריך גם להחזיר אותם, וכשבאים לקחת אותם הם אומרים: "שטות, למה לעשות נסיעות? תשארו כבר אצלנו ודי'."

*

ובשביל שטות כזו שוקלים לעזוב את הארץ?

יושבים השניים ופוכרים אצבעות ידיהם.

"תגיד את האמת, אתה מחפש תירוץ לעזוב או אתה באמת רוצה להישאר?"

"תראי," אומרים הוא והיא, פעם הוא ופעם היא ופעמים שניהם ביחד – מביטים עלינו וחושבים: יש עבודה, יש דירה, יש שני בנים גדולים, בן 17 ובן 15. יש טלוויזיה, יש אוטו, יש עוגה על השולחן ומשקה קר מן הפריז'ידר. ויש תמונה על הקיר וכורסה לשבת בה, כורסה נוחה שהבאנו מן הבית שלנו בארגנטינה. את כל הבית מכרנו שם. בלי כסף מכרנו והבאנו רק קצת. מספיק בשביל דירה של שני חדרים וחצי, שלושה חדרים בכפר סבא, ולא סתם בכפר סבא, בשיכון אשכול. 

"שאלנו את השליח: 'וזה טוב, שיכון אשכול?' והוא אמר: 'מה אתם חושבים, איפה ישימו את השם של ראש ממשלה אהוב, של מי שהיה ראש מחלקת ההתיישבות. על מה ישימו את השם שלו, על סלאמס?!'"

"וזה מה שעשו. אולי בנו יפה, אבל עכשיו יש עכברים ולכלוך, וטלפון אחד בשכונה גדולה והטלפון הרוס, וכל תיבות הדואר מנופצות, והביוב עולה. כל המודעות כתובות ברוסית ואנחנו לא מבינים כלום. מקצת הבידור שנותנים לעולים, טיולים וככה איננו נהנים, כי לא יודעים לקרוא את המודעות... אבל זה לא חשוב. חשוב שלא היינו יום אחד במלון. יום אחד לא היינו באולפן או במרכז קליטה. ישר מלוד הביאו אותנו הנה. ישר מן האווירון לדירה. מה יכול להיות יותר טוב ומה יכול להיות יותר רע!" אומר הבעל ומשטף הדברים הבאים במבולבל מצטיירת תמונה ריאליסטית של תרגום החלום למציאות.

*

משפחה שבאה מרחוק, לבושה בבגדים של שם, עדיין נתונה בהלם העקירה והנסיעה הארוכה וההתרגשות העצומה שהנה הגיעה לארץ הנכספת, במקום להותיר לה שהות קטנה לשמוח ב"שבו בנים לגבולם" מוצאת את עצמה בין כתלי דירה ריקה, בסביבה שאין בה ידיד ורע.

וכבר יורדות עליהם כל אותן בעיות קטנות של סידור בית לא בארצך, אלא בארץ זרה שאינך יודע את לשונה ואת מנהגיה. אתה מוצא את עצמך ואת משפחתך במקום מבודד, שלא רואים בו את הישוב היהודי השכן אלא את צריחי המסגדים של קלקיליה, ושמעים משם את המואזין... אין שם חנויות שהיית רגיל בהן, ואלה שיש אינן מוכרות את המצרכים שאתה מורגל בהם, ולא את הפריטים שאתה זקוק להם. ומתחילים להתרוצץ למרכז היישוב באוטובוס שאינו מגיע, וקונים בכסף שאינך מכיר וכמותו מוגבלת מאוד.

המטען אינו מגיע, ומתחילים לכתת רגליים לכל מיני משרדים של הסוכנות, הממשלה, המכס. כשהולכים בפעם הראשונה למשרד שעליו יתנוסס שלט "מדינת ישראל", הולכים כולם ביחד. אבא, אמא, הבנים. לובשים בגדי חג והולכים. יראו את הרשות, את כבוד באי הכוח של האומה, של המדינה. והמדינה תראה אותם.

*

תשאל אותם: "מניין בא יהודי?" אמור: ברוך הבא, ברוכים תהיו אתה ואשתך ושני בניך שבעוד שנתיים יהיו חיילים. המגינים שלנו. ההתרגשות הזו, המעשה שבא לחתום עשרות שנות ציונות, חברות ב"הבונים" באוסטריה, מחנות מחתרת ושירי ציון, כשבחוצות כבר משתולל הנאציזם, ההצלה והשלכת העוגן בארגנטינה הרחוקה – עד שיבוא יום ויוכל "להגשים". נישואין לבת המקום שנשבעת ללכת איתו ארצה ישראל, בבוא העת.

ואחר כך כל שנות הפעילות והעבודה הציונית, אספות וישיבות בראש, איסוף כספים, הפגנות. בית ספר עברי לילדי ישראל, קריאת חדשות מן הארץ לפני קריאת החדשות מן הארץ שבה אתה יושב. ותפילה כל בוקר, והבטחה חוזרת "בשנה הבאה בירושלים". ופירוק העסק שבנית רוב שנותיך המבוגרות, עקירה מבית, מחברים, ממנהגים. והשמחה הגדולה שב"אנו עולים ושרים" וקריאת תיגר לכל אלה שממשיכים לשבת בארצו של פרון וזכר אוויטה ועתיד איזבליטה. ואתה מגיע הביתה, ובמקום בית יש דירה במרחק שלושה קילומטרים מכפר סבא ושני קילומטר מקלקיליה. ואיש אינו אומר "באוך הבאה, לבד מן הכתובת הרשומה על הקיר בנמל התעופה. זו רק אחיזת עיניים. אין לב.

אז לובשים את בגדי החג והולכים לקבל את הברכה. דוחקים כל שעבר עד כה. לא צריכים להיות נשים רגשניות. יש בעולם רגש ויש בעולם מעשה. והמעשה מורכב מפרטים שונים, טכניים, ולא צריך לחפש ציונות בזרם החשמל שהוא שונה מאשר זה בארצו והופך את כל המיכשור שהובא ברוב עמל לבלתי מתאים, למשל. ולא צריך להביט יותר מדי ברהיטים שהובאו משם ונראים כאן מצחיקים ועלובים ומחוץ לכל פרופורציה למעמדו העכשווי של עולה חדש.

הולכים עם הרבה ציפיות בלב – ובדרך אל הברכה פוגשים את קללת הארץ. את הבירוקרטיה. את השיגרה ואת העייפות של הממונים מטעם האומה. העובד במשרדים הללו אינו אלא בן תמותה, והמשרד אינו אלא מקום עבודה שצריך לעשות בו שמונה שעות עם הפסקת צהריים והפסקת תה, והפסקת קופת חולים, וקניות קטנות הביתה, וטלפון לאמא שנשארה עם הילד הקטן וצריך לומר מה לבטל ולשאול אם היתה לו קיבה, ודאגה שאין מספיק משתכרים כדי לקשור קצה אל קצה ובכל זאת צריך לחיות... והבן בצבא ואין ממנו חדשות, ולבעל יש אולקוס, והמנהל שוב נסע לאיזה חו"ל והשאיר הכל על ראשך, והעולים נודניקים ומגיע להם הכל. וכשהוא או היא – עובדי הרשות – באו ארצה, לא נתנו להם כלום. וכל העולים מקבלים פרצוף אחד. פרצוף הנראה כמו יד ענקית הצועקת: "תן, תן. תנו!"

וכבר לא יודעים להבחין בין מי שהגיע אתמול, והוא עדיין תמים ובתול ביחסי ארץ ישראל, אחד שעדיין לא בא בסוד החיים כאן וצריך לנהוג בו רכות, נימוס, קצת חיזור וקמצוץ אהבה, ובין אחד עולה ותיק ומנוסה, שהפך לא עלינו, סוחר זכויות מקצועי...

"לפגישה השנייה כבר הלכתי רק עם אשתי. בפעם השלישית, הרביעית, החמישית – כבר לבד..."

וכבר למד בינתיים, מפי אחרים, ש"סידרו אותו על יבש." שיש עדיין שיכונים טובים, בכפר סבא עצמה, והדירות הללו עומדות נעולות ומחכות לפקחים ממנו. ש"אשכול" זה בכלל לא מציאה. להיפך.

הוסבר לו מטעם הרשות שאין על מה לדבר. לו רצה לצאת מכפר סבא ל"אשכול", היה הדבר ניתן. להיפך לא. עכשיו זו הדירה שלו, הוא קיבל אותה עוד בבואנוס-איירס ושם היה עליו להתנגד לקביעת מקום מגוריו בישראל. עכשיו עליו להתרגל.

ניסה, ניסה מאוד. התחיל לאהוב אותה, כי ראתה אותו בכל לבטיו וצערו. בכל געגועיו. כי עשו אותה יפה, מגרוטאה חדשה של בטון מתבקע עשה אותה יפה בעיניו – מלבו. בחוץ – בחוץ נשאר בגלות והיה להם רע ומר.

*

ולאשתו קשה. קשה לה לשוב הביתה ממרכז כפר סבא שם היא עובדת. קשה בשעות הצהריים הבוערות בקיץ, ועוד יותר קשה בגשם של חורף. את הילדים – בארץ של עליה – לא היו מוכנים לקבל לבית הספר הסמוך כיוון שלא ידעו עברית. שלחו אותם לפנימיות. אחד נקלט, השני, הצעיר יותר, נשבר ומאז הוא נער עצוב. עתה הוא לומד בית ספר מקומי – חוזר מן הכיתה – ונסגר בחדרו.

"ובעוד שנה, שנתיים ילך לצבא. אלה השנים הכי יפות של הבן שלנו, אולי כל חייו – אומר האב, באותו טון כבד ומשלים של הורים המודעים לעובדות חיינו – אנחנו רוצים לתת לו את הכי טוב והכי יפה. אבל, בתנאים שלנו, בשיכון המרוחק הזה, בין האנשים הגרים פה, ברמת השירותים הציבוריים שרוב התושבים רגילים בו, מה אנחנו יכולים לתת לבן שלנו? לרוץ איתו לחפש חברים?"

"אז קודם כול, הורים לא יכולים לחפש חברים לבנים שלהם. אולי לחפש כן, אבל לעשות חברים לבן אי-אפשר. זה צריך לצמוח לבד," אומרת האם, "וזה גם תלוי בנער. נער עליז בריא – יכול למצוא חברים אפילו בג'ונגל. הבן שלנו – הנעורים שלו הולכים פה."

"אז הלכתי למשרד וסיפרתי הכל. ואפילו בכיתי. וביקשתי להעביר. כמו לדבר אל הקיר."

"כאב," הוא אומר. "הוא מרגיש שאינו ממלא חובתו כלפי בנו. החיים מחבלים בחייו של בנו במגורים בסביבה שאינה מתאימה, וכיוון שאין ביכולתו להחליף דירה בלי עזרת המשרדים הממונים, ואלה השיבו בשלילה, עליו לקום ולנסוע."

וגם כבעל אין הוא עומד על הגובה. כואב לו שאשתו עובדת, ואין לה בשביל מי להתגנדר אפילו, ואין הנאות קטנות של הליה לקולנוע ושתיית כוס קפה אחר כך, אין ביקור שכנה, אין חנות מסודרת, אין צעידה ליד חלונות ראווה, אין מספרה ראויה לשמה. וזה כל כך מוריד את המורל.

"הילדים שלי לא רוצים לעזוב. האישה שלי לא רוצה לנסוע בחזרה. הם כמו חולים. אבל אני חייב להחליט. אני חייב לעשות כדי שיחיו הכי טוב."

האישה מלטפת בעיניה את ראשו של הבעל.

"אנחנו מבינים שבארץ של עליה יש בעיות דיור – היא אומרת – ומוכרחים להיות סדר וחלוקה, ועלולות לחול שגיאות. אי-אפשר לתפור דיור לפי צרכיו וטעמו של כל עולה. וחייבים לעשות למיזוג גלויות. ליישב ביחד. באופן תיאורטי הכל בסדר. אבל כשצריך גם לעשות את המיזוג, וגם ליישב מקומות ליד קלקיליה, בצד אורח החיים הזר השונה כל כך, נמסה האוטופיה ונשאר רק רגש של קיפוח."

שיגעון מטריף-דעת, מין מחלת רדיפה, מצווים עליו לקום ולברוח. לשבור שוב את ביתו, לארוז את חפציו ולשוב לשם. לא אכפת לו, כמו שלא אכפת לאיש שהוא עוזב. איש לא בא לשאול איך הולך לו, לא בא לשאול את כל היורדים למה הם יורדים. וזה כואב להם. למה אין איש בא לצעוק, להעליב לפחות.

"נוסעים לרחבי העולם לחפש עולים. הנה פנחס ספיר נסע לדרום אמריקה להביא עולים. לדבר על הלב שיבואו, להבטיח הבטחות. יבנו להם דירות, הם לא יגורו ברחוב. יחפשו להם מקומות עבודה. יסדרו בתי ספר לילדים שלהם, לאולפנים, למרכזי קליטה. אבל אולי חלק מכוח האדם והמשאבים וקצת תשומת לב יופנו לאלה הנמצאים כבר כאן ואורזים את חפציהם לרדת בחזרה?

"אצלי כבר לא יצטרכו לשלם דמי נסיעה, וכבר אני לא צריך להסס אם כן או לא להרוס בית. וכבר לא צריך ללמד אותי עברית. אני כבר אף פעם לא אדע... וכבר לא צריך לנהוג בי בעדינות, לא צריך להגיד 'ברוך הבא', לחכות שהבנים שלי יגדלו כדי להיות חיילים."

וכל מה שצריך לעשות למשפחת עולים, שלושה מתוך ארבעה מתוכה הם גברים בגיל גיוס, הוא לחליף להם דירה. לא יותר גדולה, לא יותר יפה, לא בתל אביב, חיפה או ירושלים. בכפר סבא.

"למה אתם מחפשים עולים בחוץ? שימרו על אלה שישנם כבר פה!"

*

הלכתי עם הסיפור אל ידידי מן הסוכנות, הלכתי ובפנקסי מעני דירות ריקות בכפר סבא, רעננה ועוד. אמר לי ידידי: "חלש, אבל ננסה נביא לשם עובדת סוציאלית, מישהו מן ההתאחדות."

אחרי יומיים יהיה אצלי הזוג. זוהר כולו. היו אצלם. ושאלו אותם לשלומם. ודיברו איתם יפה. פניהם לשו חג. זאת אומרת – שאכפת כאן למישהו. הביאו איתם בונבוניירה, ועוד מענים של דירות ריקות. של יורדים. דירות שאף פעם לא גרו בהן.

ובזה, כנראה, תם הטיפול. 

ולא נעים לי. את הבונבוניירה כבר אכלנו. נצטרך לקנות חדשה, כדי להחזיר. מישהו ראה את כתובתם, בלוח המודעות הקטנות המפרסם מציאות "לרגל עזיבת הארץ..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים